מרבית אמצעי התקשורת מדווחים היום על דוח ועדת הבדיקה בראשות
גיורא איילנד שיפורסם מחר. באותה נשימה מצוין כי "הדוח לא יכלול מסקנות אישיות". וזו בדיוק ההצהרה שמזמינה את המחדל הבא.
לא ברור אם הסיבה לכך היא בבסיסה "שמירת תחת הדדית" או חוסר יכולת להתמודד עם הסיטואציה של הטחת האמת בפניו של הנבדק. במילים אחרות – היעדר מנהיגות. או שהדבר נובע מאחת התכונות הבעייתיות שלנו – הרחמנות המופלגת.
הרחמנות היהודית, המסורתית, הבלתי מובנת והמזיקה בדרך-כלל, מותירה אותנו בתוך מילכוד עצמי. ככה לא בונים חומה. ככה מורחים ומחליקים למחדל שבדרך, כי המשמעות של היעדר מסקנות אישיות היא פשוטה, הכל "מן אללה" אז למה להאשים בני-אדם.
את הגישה הרעה והמסוכנת הזאת חייבים לבלום. לכל תקלה יש גורם ולכל מחדל יש כתובת. בני-אדם היו אלו שתכננו והוציאו לפועל את תוכנית עצירת המשט. אם התוצאה טובה – צריך לשבח, אם היא טובה מעבר לכל הציפיות – יש להעניק צל"שים, ואם היא נכשלה - צריך להסיק מסקנות אישיות.
לא ייתכן שהאלוף איילנד יאתר מחדלים, ולא ימליץ על הטיפול בגורמים האחראיים. ההיסטוריה הקצרה שלנו כמדינה הוכיחה שאנחנו לא לומדים מטעויות, אלא אם כן מישהו משלם על גרימתן. מדינה תחת איום פיזי קבוע לא יכולה להרשות לעצמה מניעים אמוציונליים בכל הנוגע לטיפול בביטחונה.
התגובות הצפויות מול הדרישה להכליל מסקנות אישיות נגד האחראים, הן בדרך-כלל "ציד מכשפות" או "גרדומים בכיכרות". אלו התגובות שמשקפות את הבעיה עצמה ואת בעלי אינטרס הבריחה מהאחריות. לא צריך להיבהל מזה, אין לאיש כוונה לחפש שעירים לעזאזל או להרגיע דעת קהל באמצעות ענישה של חפים מפשע, לא של גנרל ולא של ש.ג.
למסקנה האישית שתי מטרות:
- להעביר מסר למקבלי ההחלטות כי יש מחיר להתרשלותם;
- ומסר לגורם שיחליף את המתרשל – בזה הוא נכשל, על כך הוא שילם, אלו הלקחים, כך יש לתקן והצלחה רבה בהמשך תפקידך.
אין בכך חוסר גיבוי או רוע לב - יש בכך ביטוי לכובד האחריות שמוטלת על כתפי ועדות הבדיקה והחקירה. אסור להן לברוח מאחריות זו.
