רפורמות שלטוניות ותקשורתיות כמו אלו שפירטנו יאפשרו דיון ציבורי פתוח ומושכל יותר בסוגיות חיוניות, ויגדילו את הסיכויים לעלייתה של מנהיגות לאומית פרגמטית, שתיזהר מפני הסתבכות במדיניות אשלייתית. לצד אלה, מוסדות לאומיים נוספים יוכלו לתרום לחיסונו של הציבור מפני התמכרות לאשליות מפתות אך מסוכנות.

בייחוד חשובה כאן העמקת הכרתו של הציבור הישראלי בצדקת דרכה של הציונות, כתנועת שחרור לאומי של העם היהודי, ובזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בכוחה של הכרה זו להגביר את חסינותם של הישראלים מפני ההאשמות הכוזבות וצרות האופק המוטחות, כחלק מן המצור על ישראל, כלפי הציונות וכלפי אופן הגשמתה. היא מחסנת גם מפני נפילה בשבי הפנטזיות הגורסות שישראל אשמה בסכסוך ולכן ותרנות מצידה תשים לו קץ.

המשימה של העמקת ההכרה בזכותו של העם היהודי לבנות את ביתו הלאומי ולהגן עליו מוטלת בחלקה על המנהיגים, אולם בראש ובראשונה זוהי משימתם של מוסדות החינוך, ההשכלה והתרבות.

את זאת מבינים גם אלה המבקשים לפגוע בהכרה בצדקת הדרך הישראלית. על כן, תומכיהן של תנועות השלום, ובפרט אנשי האקדמיה שביניהם, מרכזים את מאמציהם לערעור זיקתם הנפשית של הישראלים לעם היהודי, לשאיפות הציוניות, ולמדינת ישראל, דווקא באקדמיה. אך לצד הרצאותיהם וכתביהם של מרצים באוניברסיטאות, עומדים לשימושם צינורות נוספים, כגון אמצעי תקשורת-ההמונים, ספרות, אמנות פלסטית, קולנוע ותיאטרון.

יורם חזוני התחקה אחר שורשיה של המתקפה הפוסט-ציונית, בייחוד אלה השזורים בתולדותיה של האוניברסיטה העברית, ועמד על הצורך במוסדות שיעמידו אתגרים אינטלקטואליים בפני אותם אלו שקידשו את מלחמת הרעיונות נגד הציונות. "מרכז שלם", שחזוני היה ממקימיו, שואף לעשות זאת. ניסיונות מסוג זה הם אכן חשובים, וראוי לתמוך בהם ולהרחיבם. אולם המפתח לעצירת המתקפה הפוסט-ציונית הוא היכולת להקדים לה תרופה.

חסינות מפני פנטזיות

המפתח לתחזוק זיקתם של הישראלים לעם היהודי ולישראל כמדינתו נמצא בחינוך הדור הצעיר לידיעת ההיסטוריה היהודית, האמונה היהודית, המוסר היהודי והתרבות היהודית. יש להפגיש את הציבור הישראלי עם גלגוליהם של יסודות אלו של החיים היהודיים במשך למעלה משלושת אלפי שנים, וללמדו כיצד עיצבו יסודות אלה את העם היהודי וכיצד הם תרמו לתרבויות אחרות. חינוך למורשת האינטלקטואלית והרוחנית של העם היהודי אף עשוי לחסן את הדור הצעיר מפני הביזה התודעתית שינסו המוסדות הפוסט-ציוניים לערוך בו בבגרותו. אין צורך, וגם אין זה ראוי, שחינוך מכין זה יתבסס על מונחים לאומניים, או יותאם לשיטתו של זרם דתי מסוים. מדובר בחינוך שרק יבקש להכיר לתלמידים את מורשת אבותיהם, שהיא ליבת זהותם שלהם.

חינוך זה אינו מבטיח, כמובן, שהתלמידים ייקשרו בעבותות רגש לציונות ולמדינת ישראל, ולא תמיד יש צורך שיעשה זאת. יהיו רבים שגם בלי חינוך יהודי מעמיק יפתחו זיקה רגשית לעמם, לארצם ולמדינתם, בשל אופיים או מתוך תגובת נגד להתקפות על ישראל. הם יזדעזעו מחוסר ההוגנות הבוטה של מתקפות אלו, מן הגינויים הציניים המוטחים בישראל על סמך האשמות מצוצות מן האצבע או על בסיס סטנדרטים מוסריים שאינם נדרשים משום מדינה אחרת, ומן הניסיונות לשלול מהיהודים את זכותם להגדרה עצמית. אלה יפעלו מתוך התקוממות מוסרית ותחושת צדק למען מדינת ישראל, ביטחונה ושגשוגה. לעומתם, יהיו אנשים שזכו לחינוך יהודי מקיף, אבל מבנה אישיותם לא יאפשר להם עמידה בלחציו של המצור. הם יבקשו להימלט ממנו - רוחנית, פיזית או שתיהן גם יחד - ואת מנוסתם ינסו להציג כמעשה מוסרי נעלה.

אולם לרוב האנשים, החינוך הוא המגן היעיל ביותר מפני השחיקה הנפשית שגורם מצב המצור. מוסדות החינוך הם אותו קול מטפח של מבוגר אוהב, המאיר את דרכו של הילד השרוי באפלה של התעללות והשפלה, ומלמד אותו, ואת המבוגר שהוא עתיד להיות, להעריך נכונה את עצמו ואת החברה שאליה הוא משתייך. הם מאפשרים לילד ולמבוגר לשאוב את ערכיו המוסריים לא מן ההאשמות שמטיחים בו עולביו, אלא ממקום אחר, להגדיר את עצמו במונחים שאינם אלו שצריו כופים עליו, ולדעת כי יש לו מקום בעולם כשם שיש לכל אחד אחר וכי זכויותיו אף עולות מבחינה מוסרית על אלו של שונאיו ומחרפיו.

על חשיבותו העצומה של החינוך למורשת יהודית מלמדים אותנו, שלא בטובתם, דווקא אותם אלו האמונים על מחיקת צלמה היהודי והציוני של מדינת ישראל ועל ערעור זיקתם של אזרחי ישראל לעם היהודי ולהגשמה הציונית. הללו מקדישים נתח ניכר ממרצם לטיהור תוכניות הלימודים בבתי הספר מתכנים יהודיים וציוניים, ולריקון מוחותיהם של תלמידי ישראל מכל שמץ של ידיעת מורשתם הרוחנית, התרבותית וההגותית. הפוסט-ציונים מבקשים אל נכון להשתמש בבורות ככלי להחשת התיקון העצמי שהם משלים עצמם כי יוביל ל"שלום". כפי שציין הלל הלקין, הרפורמות שעברה מערכת החינוך בשנות ה-90' נועדו לקדם את היעדים הפוליטיים של הפוסט-ציונים, על-ידי "תהליך הרדמה וניתוק" של התלמידים ממורשתם.

שימוש זה שעושים הפוסט-ציונים בבתי הספר הישראלים הוא חזרה על דפוס מוכר מן הגולה במאות האחרונות. יהודים שהשתוקקו להימלט מלחציה של החברה הסובבת, ושפיתויי ההתבוללות לקחו את ליבם, ראו במידת מה של שלילה את מורשתם היהודית ובחרו לחנך את ילדיהם שלא על ברכיה ולהעניק להם ידיעה זעומה, לכל היותר, של האמונה, התרבות וההיסטוריה היהודיות. לילדיהם, בתורם, הייתה זיקה יהודית קלושה אף יותר, וכאשר נתקלו, כהוריהם קודם לכן, בלחצים מן החוץ ובפיתויים להתנצר או להעמיק את מחיקתם העצמית, העניקו לילדיהם חינוך יהודי רופף מזה שהם קיבלו בילדותם. כך נוצרה, הלאה במורד הדורות הבאים, מערבולת של בורות ושל זהות יהודית מוחלשת. רבים מאלו שנלכדו בה בחרו להבין אותה כהתקדמות חיובית שתוביל אותם אל מעבר לכיתתיות, אל איזו זהות מדרגה גבוהה יותר. זו הייתה רמייה עצמית, שהתגלתה כלא יותר מכיתתיות מסוג חדש: התכחשות גמורה של אדם לזהותו האתנית והתרבותית הייתה ייחודית ליהודים. בפרפראזה על דבריה של סינתיה אוזיק, האוניברסליזם היה לפרטיקולריזם של היהודים.

אלא שהרפורמות בחינוך בישראל של שנות ה-90' שהובילו הפוסט-ציונים, במגמה לנתק את הישראלים ממורשתם, ניחתו על מערכת חינוך שבמילא לא הצטיינה בהוראת היסטוריה יהודית, דת יהודית, תרבות יהודית, ציונות והיסטוריה ישראלית בתלמידיה, ובוגריה נטו כבר קודם לכן להפגין בורות בתחומים אלו. לפיכך, כדי לצייד את התלמידים בישראל בתחמושת נגד המתקפה על עמם, על דתם ועל מדינתם שעורכים אויביהם ואלו המבקשים לפייסם, אין זה מספיק להשיב את המצב הקודם על-כנו. נדרשת תוכנית לימודים חדשה שתתקן את פגמיה של הקודמת.

אמנת כנרת

מלחמת הטרור שיזם ערפאת הובילה, במידת מה, להתחדשותו של הקונסנזוס הישראלי סביב עקרונות ואמיתות ציוניים. הדבר השתקף, למשל, בהקמתו של "הפורום לאחריות לאומית" - שחבריו היו אישים בולטים מכל קצות הקשת הפוליטית בישראל - בראשית 2001. באוקטובר אותה שנה אישר הפורום את אמנת כנרת, שכללה רשימה של עקרונות מוסכמים בדבר אופייה וחייה של מדינת ישראל. עקרונות אלו תואמים ברוחם ובתוכנם את ההגדרה הציונית של מדינת ישראל כפי שנוסחה במגילת העצמאות ב-1948. עקרונות היסוד הם שישראל היא מדינה יהודית, ביתו הלאומי של העם היהודי, ושהיא דמוקרטיה המכבדת את זכויותיהם של כל אזרחיה וערבה להן.

אחדים מחותמי האמנה, כמוהם כפלח לא קטן של הציבור בישראל, היו זמן לא רב קודם לכן קרובים יותר לעמדותיהם של הפוסט-ציונים. אין ספק שהתפנית בעמדותיהם, והתחברותם המחודשת אל הזרם הציוני המרכזי, באו בעיקר משום שהם הבינו לפתע שמטרותיו של הצד האחר רצחניות, בלתי מתפשרות ולמעשה חסלניות. זו הייתה תגובה להתפוגגות הפנטזיה שכדי להשיג שלום די בוויתור חלקי על זכויות בלעדיות, בהתפשרות על זכויות אלו באופן שאינו נדרש משום אומה אחרת, ובאמונה שהכחשה עצמית זו היא ביטוי לסוג נשגב במיוחד של מוסריות.

עם זאת, אין לשכוח שקונסנזוס דומה בדבר צדקת דרכה של הציונית שרר כבר בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה - והתפורר. השאלה נותרת אפוא על-כנה: מה אפשר לעשות כדי שהמשך המצור לא יוביל שוב חלק משמעותי של החברה הישראלית לנטישת אמונתו הציונית ולהתמכרות לתעתועי שלום מסוכנים.

כאחת המסקנות הנגזרות מהעיקרון שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, מציינת אמנת כינרת את הצורך שמערכת החינוך העברית תטפח "את זיקתם של התלמידים לעם היהודי, למורשת ישראל ולספר הספרים". היא מזכירה גם את מחויבותה של ישראל לסייע לחינוך היהודי בתפוצות. בלי לחטוא להיגיון, אפשר גם להחליף בין העיקרון והנגזרת, ולומר כך: החינוך שיקבלו אזרחי ישראל הוא שיקבע, במידה רבה, את מידת יכולתה של החברה הישראלית לקיים, בתנאים של מצור מתמשך ושל לחץ פסיכולוגי מתמיד מבחוץ, הסכמה פנימית נרחבת בדבר הצדקתה וחשיבותה של המדינה היהודית.

מבחינה זו, תפקידו של החינוך היהודי בישראל דומה לזה שהיה לו בגולה: מגן חיוני מפני המתקפה התודעתית המתמדת מצד החברה הסובבת. תמיד היו בגולה אלה שגם בלעדיו שמרו על זהותם היהודית, ומנגד תמיד היו גם אלה שאפילו חינוך יהודי מעמיק לא היה די בו כדי לשכנעם לשמור על זהות זו בשנות מצוקה. ובכל זאת, החינוך היה גורם מכריע בחייהם של יהודים רבים שזיקתם הקהילתית הייתה חשובה להם מכדי שיוותרו עליה לטובת רווחים גשמיים או השתחררות מרדיפות הגויים.

אולם לחינוכם של הצעירים הישראלים להכרת תולדות אמונתם וזהותם הלאומית, שיספק תשתית חזקה לתפקודם כאזרחים ויתרום לרווחתה של המדינה, יש משמעות מעבר לזו שהייתה לחינוך היהודי בגולה - משמעות חובקת עולם.

שכן שחרורו הלאומי של העם היהודי, הולדתו מחדש כאומה בעלת שאיפות לאומיות והמבחנים הגדולים שבהם היה עליו לעמוד בדרכו להגשמת שאיפותיו אלו, כשהם מסופרים בהגינות, היו והינם מקור השראה לחלק ניכר מהאנושות כולה - ובפרט לבני עמים וקהילות נרדפים שעדיין לא הגיעו לידי הגדרה עצמית, או שיצאו כבר לדרכם הלאומית, אך המהמורות העומדות בפניהם מקשות עליהם להפוך את מדינותיהם הצעירות לארצות-מולדת חופשיות, בטוחות ומשגשגות.

כמה אירוני הוא שלנוכח גלי המשטמה כלפי ישראל, הראשונים לקפוץ בהתלהבות על עגלתם של מפיצי הדיבה והשטנה הם יהודים, מישראל ומהתפוצות כאחד, ביניהם כאלו המתיימרים להקדיש את עצמם לתיקון עולם. אבל כך זה היה תמיד. משימתם של אלה שלא נשברו במצור, שגודלו וחונכו באופן שחיסן אותם נגדו, היא להיות לא רק מתנגדים אלא גם מחנכים. החלופה לכך, אם גם היא מוסווית היטב כמוסרית ונעלה, היא כניעה שפלה לצרות מוחין רצחנית, כניעה שתשרת את עלובי הנפש המשחרים לניצחונה של השנאה ולהשמדתה של ישראל.