אחרי שנהרס רחוב יפו ואחרי ששוק מחנה יהודה התחיל להיות מקום של בתי קפה אופנתיים, מסעדות יוקרה וחנויות של מותגים, לא הייתה ברירה לציון השחור אלא לסגור את השיפודייה המאולתרת שלו, שפעלה עשרים וחמש שנה בחדר מדרגות ליד כיכר הדוידקה, לעבור למורד רחוב אגריפס, באזור האבטיחים והפחמים למנגל, ולפתוח שם, אוי לאותה בושה, דוכן למיצים.
העבודה במיץ היא פחות גברית, הרבה לקוחות אין, המיץ הצהוב מתיישן במיכל, אך לציון השחור יש, לפחות, בשביל מה לקום בבוקר. למקום החדש עברו אתו חברים טובים שהיו באים אליו כל השנים להעביר את הזמן בשיפודיה, וגם עכשיו הם מבלים איתו את היום, יושבים על שרפרפים קטנים על המדרכה, ובכל שעה - שעה וחצי משנים את מיקום השרפרפים לפי מהלכם של השמש והצל. הקבועים אצל ציון השחור הם גברי תמם, יוסי יוסף, אריה עם הזקן, ציון הקטן וציון הגמד.
מאחר שכולם למדו יחד בבית ספר תחכמוני, מעולם לא חסר להם על מה לדבר, גם כאשר ענייני דיומא נגמרים להם סביב השעה שתים-עשרה. תמיד אפשר להיזכר בחברים ללימודים שנעלמו או לדבר על חברים שעשו חיִל כקבלנים, וכבר אין להם זמן לבוא לרחוב אגריפס.
"מתי תבוא האונייה הזאת של הנשים מלבנון?" שאל ציון הגמד, נהג המונית. "שיביאו אותן פה לרחוב אגריפס. אנחנו ניתן להן בדיוק מה שהן צריכות".
ציון הגמד הוא מה שנקרא "ענק ישיבה". ראשו מרובע, עורפו רחב ושזוף, בעיקר בחלקו השמאלי הקרוב לחלון המונית, אך רגליו קטנות ומעוקלות. כשהוא יושב הוא נראה איש גבוה, אך בעמידה הוא צריך להרים את ראשו כדי להסתכל בעיני חבריו. ציון הגמד הוא במיטבו כשהוא בתוך המונית. הוא נוהג כשראשו, כתפו וידו השמאלית עם הסיגריה מחוץ לחלון ובקולו העבה הוא זורק מרה בנהגים האחרים, עושה סדר בכביש ומחלק ציונים נמוכים לכל מי שהוא רואה. בכביש אין איש המנסה להתווכח איתו, מאחר שכולם בטוחים שמן המונית ייצא בריון מגודל. אך לציון יש חוק: הוא לא יוצא מן המכונית בגלל ויכוחים.
"מה פתאום יביאו אותן פה?" הקשה עליו גברי תמם, שניסה לפתוח מכון להסרת שיער בלייזר והסתבך עם הלקוחות, "להטביע את האונייה צריך. טיל אחד וגמרנו".
אריה עם הזקן השיב לו בקול בס: "מי יטביע אונייה? הממשלה שלך תטביע אונייה? ולמונדיאל הם הביאו אותך? כמו שהם הביאו אותך למונדיאל, ככה הם גם יטביעו אונייה. בחייאת..."
אריה נגד כולן
היה רגע של שתיקה נוכח הקישור המעט מפתיע בין המשט ובין המונדיאל. הראשון שהגיב היה יוסי יוסף, שהפסיק לעבוד לא מכבר בקו לחלוקת ביצים בלתי מפוקחות בגלל תחרות קשה של הערבים מהשטחים: "מה יש לך אתה מהממשלה? השחקנים לא רצים, אז מה הממשלה יכולה לעשות? להביא רובוטים שירוצו על המגרש?"
ציון הקטן חלק עליו: "אתה יודע מי אחראי פה על הספורט?
לימור לבנת. אותה מעניין דבר אחד: החצאית מיני שלה. אתה לא זוכר איך היא התנפלה על הבחור הזה שקיבל מדליה באתונה? רצתה לנצל אותו ככה, לפני כל העולם. אבל להגיע למונדיאל? לא בראש שלה". ציון הקטן היה מעוניין לעורר ויכוח ארוך. מאז שאשתו פתחה בביתם פעוטון, לא הותר לו לחזור הביתה לפני ארבע אחר-הצהריים, והיה לו הרבה זמן לבזבז.
יוסי יוסף לא ויתר: "תראה את האורוגוואים. מה זה אורוגוואי, אתה יודע? כל אורוגוואי גדולה כמו קריית יובל, ותראה לאן הם הגיעו. פעם אחת צריך לסגור את הכדורגל בארץ, לזרוק את לימור וגמרנו".
"איך תזרוק את לימור?" נפנף אותו אריה עם הזקן, "תתעשת על עצמך, בחייך. אתה לא רואה שהנשים שולטות פה? כל הפוליטיקאים, כל השרים, כל השופטים בעדן".
אריה נודע פעם כאיש החזק ביותר במחנה יהודה. הוא היה גבוה, רחב כתפיים ומראהו התאים לשמו: רעמת שיער ענקית אסופה בקוקו וזקן שפרוש לו על חזהו ועל בטנו. עכשיו הכסיף לגמרי ולפניו הלכה כרס ענקית, אך הוא היה לבוש כפי שהתלבש תמיד: חולצה פתוחה על חזה חשוף, מכנסיים קצרים בקיץ ובחורף ונעליים גבוהות. לפני חמש שנים נסע לחרסון שבאוקראינה, הביא לעצמו משם כלה יפהפייה בת עשרים, ולפני שלוש שנים זרקה אותו מהבית והוציאה נגדו צו הרחקה. מאז יכול אריה לדבר רק על דבר אחד: האפליה נגד הגברים. הכל מתקשר אצלו לעניין הזה. הוא עבר מערכאה לערכאה ועד לבית המשפט העליון הגיע. עכשיו הוא מתכנן להגיש בג"צ נגד נשיאת בית המשפט העליון עצמה, ואם גם זה לא יעזור, בדעתו לפנות להאג.
"אם היה מונדיאל לנשים, כבר היית רואה את ישראל בגמר", המשיך אריה. "הם השולטות. עוד מעט הם יתחילו להרביץ לנו מכות בבית. והשופטים איתם".
"שופטים...", אמר ציון הגמד בזלזול, "שופטים הם עיוורים. מי שרואה, אפילו קצת, לא ממנים אותו שופט. ראית את הגול החוקי שהשופט פסל לברזיל? לך תסמוך על שופטים".
מכונית המטאטא העירונית התקרבה אל שפת המדרכה וכמעט נגעה בשרפרפים. החברים קמו על רגליהם.
"מי בא לאחים לוי לפלאפל?" שאל ציון הקטן.
"פלאפל בסדר, אבל אצל שלום ברחוב בצלאל", אמר יוסי יוסף.
"אצל לוי יותר טעים", אמר ציון הקטן.
"אצל שלום יותר חם", אמר יוסי יוסף.
מכונית המטאטא העלתה אבק עד לגג הבניין השומם של השוקניון. ששת החברים עמדו בתוך האבק והמשיכו להתדיין. קבוצות של מטיילים, בניצוחם של מורי דרך מצרידים, חלפו על פניהם בדרך לבית בנאי, שהופך בהדרגה למקדש בנאי, ברחוב האגס. ליד הפלאפל של האחים לוי היה תור של מאתיים נערים ונערות של "תגלית". ברחוב אהל משה העמידו כסאות לפסטיבל שירה. היה חם, אך לאיש לא היה אכפת. השוק היה נהר שדברים שונים ומשונים נשטפים כל העת אל גדותיו.
