אין כמו הינתקות למירוק פשעים

תוכנית העקירה של גוש קטיף לא הייתה חדשה בעולמנו. שאפו אליה מפלגות השמאל. תנועת העבודה בראשותו של ח"כ עמרם מצנע הלכה לבחירות לכנסת עם מצע המחייב את פינוי היהודיים ממקומות ספורים בגוש. לעתים קם חבר כנסת מסיעת הליכוד לדבר בשבחי היציאה מחבל עזה, ואגב כך הרחיק עצמו מתנועתו. הרהרו בה גם אחרים מכל קצווי הקשת הפוליטית. כל מנהיג חייב היה להרהר באפשרות זו, ולא מן הנמנע שגם ראש הממשלה אריאל שרון הרהר בה מפעם לפעם. אבל מהרהורים שבלב, אם היו כאלה, עד להצגה, בפני הממשלה והכנסת, של תוכנית פעולה ראויה רחוקה הדרך.

כאשר הציע אריאל שרון את תוכנית הנסיגה מחבל עזה, הרהרו רבים וטובים על סיבת המהפך בדעותיו של מי שהיה אבי ההתנחלויות, אשר טבע את האמירה הבלתי נשכחת על דין נצרים כדין תל אביב, והגיעו למסקנה שסיבת הנסיגה היא לחץ אמריקני. לא עלתה על הדעת עילה אחרת ליציאה חפוזה מחבל עזה, אם כי מביני דבר העוקבים אחרי הנעשה בישראל, ברשות הפלשתינית ובארה"ב, לא ראו סיבה ולא סימן ללחץ פתאומי כזה. עתה ברור שלא לחץ אמריקני גרם למהפך ביחסו של ראש הממשלה כלפי התיישבות היהודית בחבל עזה. להיפך, ארה"ב לא רצתה בנסיגת ישראל מחבל עזה ללא הסכם עם הפלשתינים ולא העלתה זאת על דעתה. היא חששה מן ההשלכות של הנסיגה החד-צדדית על יוזמת השלום של הנשיא בוש, הידועה כ"מפת הדרכים". לדברי ראש הממשלה בעצמו, בראיון לנחום ברנע ושמעון שיפר, שליחי הממשל האמריקני שבאו לדבר עמו על סוריה, הוא העלה בפניהם לראשונה את תוכנית העקירה.

כך סיפר שרון למראייניו: "בפעם הראשונה העליתי את התוכנית באוזני האמריקנים בנובמבר 2003, בפגישה עם בכירי הממשל ברומא. הם באו לדבר איתי על סוריה. דמשק פתחה אז במסע תעמולה לפתיחת משא-ומתן לשלום עם ישראל. אני הייתי מוכן ללכת למשא-ומתן רק אם הסורים היו מפסיקים לחלוטין את המעורבות שלהם בטרור. אמרתי לאמריקנים, לא זה המצב. בואו נגמור קודם נושא אחד: הנושא הפלשתיני. אי-אפשר לשים עכשיו על עם ישראל בעיה נוספת".

תהליך קבלת החלטות פרוע

ראש הממשלה קיבל את ההחלטה על ביצוע תוכנית "ההינתקות" ללא כל בדיקה מסודרת של תועלתה וסיכוניה וללא כל מחשבה על התמורה שניתן לקבל עבורה. לבהילות של ביצועה לא היה ואין כל הסבר - לא מדיני, לא צבאי ואף לא פוליטי. העדויות על כך הולכות ומתרבות. דבריו של האלוף ((מיל.)) גיורא איילנד, שכיהן כיו"ר המועצה לביטחון לאומי, בנושא זה מצמררים: שאלה:"האם במערכת הממלכתית שאתה הייתה חלק ממנה נערך דיון מסודר בשאלה האם ההינתקות היא מהלך נכון?"

תשובה:"לא. כשאני נכנסתי לתפקידי ב-18.1.2004, כל שהיה הוא המונח האמורפי 'הינתקות', שנקבע בכנס הרצליה. עדיין לא היה רעיון מגובש אלא רצון לרעיון. שאלתי את שרון כמה זמן יש לי לגבש תוכנית, והוא אמר לי: ארבעה חודשים. אבל מהר מאד התברר לי, שדב ויסגלס כבר היה אצל האמריקנים והתחייב למהלך חד-צדדי גדול גם בעזה וגם בגדה. הרושם של האמריקנים היה שמדובר על נסיגה מ-60 עד 80 אחוזים של הגדה. מיד אחר כך התחייב שרון על פינוי של 18 ישובים בעזה בראיון ליואל מרקוס, ובכך נטרפו הקלפים. הסוסים כבר יצאו מהאורווה. תהליך התכנון שיזמתי התנפץ".

שאלה: "כלומר, רעיון לא מגובש הפך לתוכנית מחייבת ללא דיון מסודר ולפני שתהליך התכנון הושלם".

תשובה: "נכון".

שאלה: "זה תהליך קבלת החלטות פרוע?"

תשובה: "זה תהליך שהפך את עבודת התכנון לבלתי רלוונטית". כאשר מחליט ראש ממשלת ישראל להפעיל בבהילות רבה תוכנית לנסיגה מחבל עזה, שאינה הולמת את דרכו הפוליטית והמדינית במשך השנים הרבות של פעילותו הצבאית והציבורית, ושאינה מחוייבת המציאות הביטחונית והמדינית באותה עת, אבל יש בה אימוץ מעל ומעבר של מצע המפלגה היריבה וסיכוי להתחבב על מפלגות השמאל (הרודפות אותו בשנאה בגלל פעילותו בהקמת התנחלויות ביהודה, בשומרון ובחבל עזה, ואינן מרפות ממנו בגלל יוזמתו וניהולו את מלחמת "שלום הגליל" ב-1982 ואחריותו, על-פי החלטת ועדת כהן, לטבח שטבחו הפלנגות בתושבי סאברה ושתילה), אי-אפשר שלא לחפש את המניע האישי לקבלתה של החלטה זו. אפילו אם באמת ובתמים שינה ראש הממשלה את דעתו והחליט לממש את השקפתו החדשה, לא הייתה כל דחיפות ביישומה. זמן רב עמד לרשותו לקבל את חוות הדעת של כל המערכות הביטחוניות והלאומיות, לקיים דיונים, לשקול כהלכה את היתרונות והחסרונות, את העלות מול התועלת, ולתת למתיישבי הגוש שהות סבירה למציאת מקומות חדשים לדיור ולפרנסה מיום קבלת ההחלטה הסופית (החלטת הכנסת) על פינויים מחבל עזה עד לשליחת צה"ל לעקרם בכוח הזרוע ממקומם.

איני היסטוריון ולא פילוסוף. לכן אין בידי להשיב כהלכה על השאלה החוקרת את הנעת גלגלי ההיסטוריה - אם תנועתם היא תוצאה של הליכים כלכליים ותרבותיים, לרבות דתיים, או של מבנה הנפש של כל מנהיג בדורו. אבל, זכורה לי היטב אמירתו של המורה להיסטוריה על אפה של קליאופטרה (מלכת מצרים) כהסבר ליחסים הטובים בין רומי (בימי יוליוס קיסר) למצרים במאה הראשונה לפני הספירה.

פתאום אין די בשלושים שנות ניסיון

בהיעדר אף שמץ ראיה לנטישת חבל עזה בבהילות בגלל נסיבות חיצוניות, אין תמיהה בחיפוש המניע בתחום האישי, הפרטי, של ראש הממשלה. תחום זה, על-פי טיבו נשאר חסוי בלבו, ואולי גם אצל בני משפחתו ומקורבי מקורביו. חשיפתו תתאפשר, אולי, ביום מן הימים, כאשר מי מהם (אם היה שותף סוד) יכה על חטא ויתוודה בפומבי כדי להחלץ מיסורי נפשו. אבל לנו, המבקשים לדעת ובהקדם את פשר התפנית המדינית והפוליטית של ראש הממשלה, שהמיט סבל על אלפי מתיישבים והפנה עורף לתנועתו ולרבים מאוהדיו ומעריציו, אין מנוס מבירור הלחצים האישיים שהעיקו עליו באותם ימים, שמא בהם טמון פתרון החידה.

החקירות הפליליות, שללא ספק הטרידו את ראש הממשלה ואת בנו גלעד שרון, התייחסו לקשריהם עם דוד אפל שעיסוקו ביזמות מקרקעין והתמקדו בחשדות לשוחד שקיבל ראש הממשלה ממקורבו, בתקווה ליהנות מסיועו של ראש הממשלה בקידום יוזמותיו.

החקירות החלו בשנת 1999, אך הסתיימו מפעם לפעם בהמלצות המשטרה והפרקליטות לסגירת תיק החקירה. המלצות כאלו התקבלו גם בסוף שנת 2003. אבל, בתחילת שנת 2004 הוברר כי ההמלצות לא היו מקובלות על פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל. לדעתה, החקירות הניבו ראיות המצדיקות הגשת כתבי אישום נגד אותם אישים. לכן, ב-20.1.04, בהיותה מ"מ היועץ המשפטי, הודיעה לבית המשפט על הוספת אישום לכתב האישום, שהוגש קודם לכן נגד אפל (בגין עבירות אחרות). אישום זה מייחס לאפל "עבירה של מתן שוחד לשרון על-ידי הבטחה ומתן תמיכה פוליטית לשרון בשתי מערכות הבחירות הפנימיות בליכוד בשנת 1999, ועל-ידי העסקת בנו, גלעד שרון, תמורת סכומים גבוהים, וזאת לשם הסיוע והתמיכה של שרון לקידום פרויקט האי היווני ועסקי הקרקעות של אפל באזור לוד, וכן למשוא פנים בדרך כלל".

האשמת אפל במתן שוחד קירבה מאד את הסיכוי להאשמת שרון בקבלת השוחד. לא צריך להיות ראש ממשלה כדי להבין זאת. כל אדם בישראל יכול היה להעריך זאת. ואכן, הפרקליטות הכינה טיוטת כתב האישום נגד אריאל וגלעד שרון, והתבקש אישור היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין להגשתה לבית המשפט. לפי טיוטא זו, הואשמו ראש הממשלה וגלעד בנו בעבירות של לקיחת שוחד. ראש הממשלה - על שבהיותו "עובד ציבור, בתפקידו כשר התשתיות ושר החוץ לקח שוחד בעד פעולה הקשורה במילוי תפקידו בכך שקיבל מאפל את תמיכתו הפוליטית וסכומי כסף גבוהים לחשבון חוות השקמים, ביודעו כי הללו ניתנים מידי אפל בעד פעולתו כשר התשתיות, ממונה על המינהל וכשר החוץ ולמשוא פנים בדרך כלל", ובנו גלעד הואשם על אשר "בצוותא חדא עם נאשם 1 (אריאל שרון - א' ש') לקח שוחד בעד מילוי תפקידו של נאשם 1, עובד ציבור".

אבל, במאי 2004, מיד אחרי הכנת הטיוטא של כתב האישום, סיימו פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה את תפקידיהם, והם מונו לשופטים בבית המשפט העליון. במקומם מונו מני מזוז ליועץ המשפטי לממשלה וערן שנדר לפרקליט המדינה. בהחלטה תמוהה, בלשון המעטה, החליט ב-15.6.04 היועץ המשפטי החדש לסגור את תיק החקירה נגד אריאל וגלעד שרון מן הטעם שאין בראיות הנסיבתיות שנאספו בתיק החקירה כדי להצביע באורח חד-משמעי על ביצוע העבירה, "שכן בעניננו שני היסודות (העובדתי והנפשי הנדרשים להוכחת האשמה - א' ש'), גם יחד אינם מוצקים דיים על-מנת לבסס אפשרות סבירה להרשעה כנדרש".

אין צורך במומחיות בנפש האדם כדי להעריך את מצבו האישי והפוליטי של ראש הממשלה, מאז הודע לו על תיקון כתב האישום במשפטו של אפל ועל הכנתה של טיוטת כתב-האישום נגדו ונגד בנו. ההערכה - שמן הטיוטא שהכינה פרקליטת מדינה, שהייתה מעורה במשפט הפלילי למעלה מ-30 שנה, ועד להגשת כתב האישום לבית המשפט, הדרך אינה רחוקה - הייתה בוודאי הערכה מציאותית. התוצאה של הגשת כתב האישום הייתה ברורה: היא תיאלץ את ראש הממשלה להתפטר מתפקידו - מרצונו, או שלא מרצונו.

ה"בולדוזר" המשכֵּר

לא חלפו שבועיים מיום שתוקן כתב האישום נגד אפל, וראש הממשלה, באמצעות העיתונאי יואל מרקוס מהארץ, הודיע לציבור על תוכנית העקירה. בבוקרו של 2.2.04 פורסמה בעיתון משנתו החדשה של ראש הממשלה שעל פיה יפונו 18 ישובים יהודים מחבל עזה. האלוף (מיל.) גיורא איילנד לא היה היחיד מראשי המערכות האחראיות לקיומה של ישראל ולביטחונה שהופתע. השאיפה להוכיח את רצינות כוונותיו, בתקווה למנוע את הגשת כתב האישום נגדו, הניעו את ראש הממשלה להודיע לאיילנד (שנכנס לתפקידו יומיים בלבד לפני תיקון כתב האישום נגד אפל) כי יש לו ארבעה חודשים בלבד לתכנון ההינתקות - אלא שבפועל שרון כבר התחייב לפנות 18 ישובים מרצועת עזה.

על ציר הזמן הזה, שבין הידיעה על כתב האישום המתגבש נגדו לבין המועד האפשרי של הגשתו לבית המשפט תוך ימים או שבועות ספורים, מסתברת מהירות הפעולה של ראש הממשלה להשגת אהדת הציבור השמאלי להמשך כהונתו ולהתייחסותו אליו כאל חוזר בתשובה שנטש את מחנה הימין, אשר בכוח אישיותו ונמרצותו הידועה (כ"בולדוזר") יוכיח כי פינוי ההתנחלויות אפשרי. כל זאת במטרה להביא לדחיית ההליכים הפליליים ואולי אף למירוק חטאיו לחלוטין.

במדינה מתוקנת, שינוי הדעה הפוליטית אינו עילה למחילת עוונות. אבל הערכתו של ראש הממשלה את מדינתנו, שלצערי מתבררת כנכונה, לא הייתה כאל מדינה מתוקנת. הבנתו את הכוחות הפועלים במדינה - בפוליטיקה, בתקשורת ובמערכת המשפט - הייתה מדויקת. את ההסבר, הנראה בעיני כהסבר מתקבל על הדעת לנכונותו של ראש הממשלה לקבל את עצת יועצי-החצר שלו (ללא הזדקקות לעצתם של יועצי זרועות הביטחון), שהפעילו עליו את מלוא השפעתם לממש תוכנית של נסיגה, נתנו העיתונאים רביב דרוקר ועפר שלח בספרם "בומרנג". הם מספרים על שיחות שהתנהלו בין שרון ואנשיו, שבהן נשמעו "אמירות על הצורך ליטול יוזמה, לשנות את סדר היום הציבורי, לצאת מתחושת הדכדוך, מן ההתמקדות התקשורתית בחקירות. אתה חייב לעשות מהלך גדול שישכיח את הכל, אמר ויסגלס לשרון". צורך אישי זה הפך הרהורים בלתי מחייבים על "הינתקות", שהושמעו על-ידי ראש הממשלה בכנס הרצליה בדצמבר 2003, להתחייבות מפורשת לעקירת 18 ישובים, שאחר כך גדלה לעקירתם של כל ישובי חבל עזה ושל ארבעה ישובים בצפון השומרון.

הניתוח של ח"כ צבי הנדל, שטבע בימי המאבק את המשפט "כעומק החקירה - עומק הנסיגה" להסרת רוע הגזירה היה נכון. המימד האישי של ראש הממשלה הכניע את גוש קטיף וצפון השומרון. כוחו לא עמד בו ללחום באישום הצפוי אבל הניע אותו לנסות להסירו בעוד מועד. צל האישום הצפוי השפיע עליו. הוא לא רצה לרדת מהבמה כנאשם בפליליים ולא להתמודד עם כתב האישום שיוגש נגדו. הדרך היחידה שעמדה בפניו הייתה לנסות למנוע את הגשת כתב האישום ואת התוצאה הצפויה מהגשתו באמצעות דעת קהל (שאותה תלבה התקשורת השמאלית) לאפשר את המשך כהונתו עד ליישום תוכנית הנסיגה (משאת נפשו של השמאל) ואחר כך לקוות כי בגילו, וכיקיר האומה (של התקשורת והשמאל) לא יהיה עוד עניין בהאשמתו.

סמוך לפרסומה בעיתון הארץ של תוכנית העקירה, נכנס היועץ המשפטי החדש לתפקידו. אבל, משיצאה תוכנית העקירה כחץ שלוח לרחבי תבל, לא ניתן היה לעכבה עד שניתן יהיה לדעת אם יאמץ היועץ החדש את טיוטת כתב האישום, אם לאו. תדמיתו של ראש הממשלה, האמורה להקרין מהימנות, שיקול דעת והעמדת טובת המדינה בראש מעייניו, הייתה נפגעת ללא תקנה, אילולא הפגין נחישות בהשגת המטרה החדשה שהציב בפני המדינה, כאילו היא תביא את השלום ותניע את ערביי עזה, ללא ישובים יהודים בקרבם, לכתת חרבותיהם לאתים, להקים מיני מדינה שוחרת שלום בתחומי הרצועה ולהרחיק את עצמם מטרור נגד ישראל. מפלגות השמאל ותומכיהן, שראו בהתנחלויות אסון לשלום, מיהרו להלל את ראש הממשלה שחזר בתשובה, ואילו יהודים טובים שרצו בשמירת נחלת אבותינו ביהודה ובשומרון, ראו טעם ביציאת המתנחלים מרצועת עזה, כי לא ראו תכלית ביישובם של 8,000 יהודים בקרב מיליון ורבע ערבים, ואטמו את מחשבותיהם מלהרהר בצדקת כריכתן של ארבע ההתנחלויות מהשומרון באותה עקירה.

חברי ליכוד, בכנסת ובמרכז התנועה, נחלקו בדעותיהם: יש שתמכו בראש הממשלה בגלל הערצתם העיוורת ואמונתם שכל מעשיו נעשים בשום שכל, ויש שתמכו בו בגלל פינוי הרצועה, בהנחה שלא תחול גזֵרה שווה ממנה על יהודה ושומרון, ויש שנצמדו לראש הממשלה, כי בלעדיו לא ישבו על כיסאותיהם בממשלה, בכנסת, בראשי הרשויות ובשאר מוסדות נכבדים יותר ונכבדים פחות.

עם ישראל שוחר שלום ודוחק את הקץ. הוא לא רק מאמין בביאת המשיח, הוא רוצה במשיח עכשיו. לכן היה ממש במחשבה שאיש לא יעז לפגוע בראש הממשלה, גיבור ישראל, המבטיח שלום בימינו תמורת "ויתורים כואבים" ומבשר את ימות המשיח. הוא רוחש את אמון התמימים בעמנו על-ידי הבטחתו ליישם בנחישות את הוויתורים החד-צדדיים, כאילו אחריהם יברכונו אויבינו על טוב ליבנו וידברו עמנו בפרחים. מכאן ואילך, כל אשר עליו לעשות הוא לטפח את מעמדו זה לאריכות ימיו. אין בכך חידוש. כבר היו משיחים לישראל. עד שנפקחו עיני תומכיהם לראות שהם משיחי שקר, הם סלחו להם על כל מעלליהם. על התייחסות המאמינים לתרבוש הטורקי (כאות לקבלת הדת המוסלמית) שחבש משיח השקר שבתאי צבי, בתקווה להיחלץ מהמתתו הצפוייה מידי הסולטן העותומני, נכתבו ב"דברי ימי עם עולם" לדובנוב הדברים הבאים, היפים גם לימינו:

"המעשה הנורא, שהפך את גואל האומה לבוגד באמונתה, לא פקח מתחילה את עיני ההמונים הנאמנים לו. יותר מדי היו חזקות התקוות באישיותו של המשיח ושאיפת העם המעונה להאמין בגאולה הקרובה, עד כדי שיוכל מאורע בודד, ואפילו אם הוא מזעזע, לבטל כל מה שמילא שנה רצופה את הלבבות ואת הרוחות. חוץ מזה הייתה הבשורה, שהמשיח בגד באלהיו, כל כך רחוקה מוודאות, עד שרבים לא האמינו בה בכלל. אחרים השתדלו להשיג את הכוונה העמוקה של המעשה שנעשה באדריאנופול ובעת אחת לזלזל בו".

בין המאמינים בשבתאי צבי היו לא רק המוני העם ולא רק החלכאים והנדכאים. גם ראשי הקהילה ורבנים דבקו בו. האם יפיק עמנו לקחים לבל ישעה אחרי משיח השקר הבא - ימים יגידו.