"סיפור כתוב במניפה" וחברות-אמת אמיתית

האם יכול אדם לשנות את גורלו? האם יכלה אישה סינית בעת העתיקה לפרוץ החוצה, להתנגד לבעלה, לחמותה ולשפר את חייה הקשים? ומהי חברות אמת?

הספר היפה הזה, "סיפור כתוב במניפה", מאת ליסה סי, נוגע בנושאים רבים בחיי האדם. גורל, שוביניזם, היררכיה משפחתית, פמיניזם רדום, שוויון, עבדות, יחסי כלה-חמות, זוגיות, אמונות טפלות. אבל הכי הרבה, מלמד הספר על חברות.

כל זה תוך סיפור על שתי ילדות קטנות שקושרו זו לזו בברית נאמנות "לאוטונג" – תאומות ישנות. סיפורן, המשתרע על שנים ארוכות משנות ילדותן, מעביר לנו, תוך סיפור חייהן, תקופות ומאורעות היסטוריים בחיי הסינים. מהספר לומדים על מנהגים מוזרים וקשים. על חיי משפחה נוקשים, על בעלים עריצים ובעלים אוהבים. ועל נאמנות ואהבת אמת.

מבנה הספר איטי בתחילתו, בתקופת ילדותן של הילדות, וממהר קצת יותר לקראת בגרותן, כשהשנים חולפות, עד לקטע המזכיר קצת את מבנה הטרגדיה היוונית. אפילו מקומה של המקהלה לא נעלם. קולות "האחיות המושבעות" הם אלו המזכירים לי את המקהלה במחזה היווני העתיק. נשים המספרות ומטיפות לגיבורה.

זהו סיפור על נשים. נשים סיניות ואולי גם נשים אחרות. חייהן הקשים עד בלתי נסבלים של נשים אלו, מעוררים פליאה לנוכח סבילותן של הנשים הסיניות. כניעתן ללא עוררין לבעל, לחמות הרודנית, התבטלותן מול הסביבה הגברית בכלל. סגירותן ב"חדר הנשים". והנורא, המוכר והמזעזע באכזריותו – קשירת רגלי הילדות מקטנותן כדי שתהיינה בעלות רגל קטנה כשל ילדה, כאילו כך הן עדינות ונשיות יותר. או שמא כדי לעשותן חסרות יכולת להיות עצמאיות, ובכך לחזק את מעמד הגבר במשפחה ואת שלטונו המוחלט?

כך מתארת פרח שושן, גיבורת הסיפור, את חיי הנשים: "מגדלים אותנו כענפים חסרי תועלת. אנחנו אוהבות את משפחתנו, אבל לא חיות איתה לאורך זמן. אנחנו מתחתנות ועוזבות לכפרים שאיננו מכירות, למשפחות שאיננו מכירות, לגברים שאיננו מכירות... אנחנו מולידות ילדים, לפעמים הם מתים, לפעמים אנחנו מתות...".

כדי לספר על קשייהן, כדי להתבטא בחופשיות ובסודיות כתבו נשים בכתב הנושו - הכתב הסודי שלהן. הכתב הומצא על-ידי יו-סיו "שמצאה דרך לשתף נשים אחרות במה שהתרחש מתחת לפני השטח של חייה המאושרים לכאורה...". סימני כתב לנשים עברו בסודיות מבת אחת לחברתה.

אבל נקודת אור אחת יש בחיי אותן נשים. מנהג יפה אחד ומיוחד עליו לומדים בספר "אחיות מושבעות" - חברות לכל החיים. הצמדת חברה אחת או קבוצת חברות קטנה לילדה, חברות עד למוות. ההכרה הזאת בצורך בחברות אמיתית בחברה הסינית הסגורה והחונקת לנשים מפתיעה בהבנתה לנפש האדם. הצורך העמוק הזה בנפש נאמנה לכל החיים. ההבנה בצורך בחברה מפתיעה לנוכח המסגרת החונקת בה גדלו נשים אלו.

שיאו של הספר הוא בקטע בו האחת מוכיחה את חברתה על בגידתה. על חוסר ההבנה. על שלא ידעה להיות לה חברה טובה. חברה כפי שחברה אמיתית צריכה להיות: "כשסיפרתי לה על צערי, לא הייתה לה סבלנות. כשראתה כמה נפלתי ברוחי, הזכירה לי שהגברים עובדים את האדמה והנשים אורגות בדים, ושהחריצות לא תדע רעב, מתוך אמונתה שאני יכולה לשנות את גורלי. אבל איך יתכן עולם בלי עניים ומוכי גורל?".

ההתייחסות לגורל בסיפור מזכירה מאוד את הטרגדיה היוונית. הגורל שעובר בסיפור כחוט משי, אין אפשרות לברוח מגורל. הכל כבר נכתב. אם היה שינוי לטובה, האם היה הוא תוצאת מעשי הגיבורה? או אולי כך כבר נכתב ויועד עבורה? אם היה שינוי לרעה, האם כך נקבע לה משכבר, או בטלנותה וחוסר ההשתדלות הן שהותירו אותה במצבה הקשה?

חברה אמיתית צריכה לדעת להקשיב. היא לא צריכה להוכיח. את זה כבר עשה הבעל, החמות... ואותן "אחיות מושבעות" שהן, כמין מקהלה בטרגדיה היוונית, מזכירות: "את דרשת שתנהג לפי עצתך בעניין הזה והרבה עניינים אחרים... ובסוף כשעשתה את מה שהצעת, מתחת עליה ביקורת".

וכך מלמדת "פרח שלג" מהי חברות אמת, על-פי מי שהיו לה לחברות אמת: "הן לא משפילות אותי בנוכחות אחרים... אנחנו מנחמות האחת את חברתה בשעת צרה. הן לא מרחמות עלי. הן באות לבקר אותי כשאני לא חשה בטוב.. ולא רק בזמנים שלפי בחירתך. אני זקוקה לנשים שיכולות לשמוע אותי כפי שאני ולא כפי שהן זוכרות אותי או כפי שהיו רוצות שאהיה..."