בטקס חתימה על הסכם קהיר במאי 1994 כשהנשיא המצרי חוסני מובארק ניצב לידו, סירב ערפאת, בניגוד לכללי הטקס, לחתום על המפות המצורפות ל
הסכם אוסלו ב' לאחר שראש הממשלה
יצחק רבין כבר חתם. מובארק, שושבין הטקס, הובך מעט והאיץ בערפאת במשפט שייחרט בזיכרון הקולקטיבי המזרח תיכוני, "תחתום יא כלב". ערפאת אומנם חתם, אך מערכת היחסים בין שני האישים לא נשארה עוד כשהייתה.
אלו היו הימים של מובארק. אחד מגדולי המנהיגים הערביים באותם ימים לצדו של
מלך ירדן, חוסיין ונשיא סוריה, חאפז אל-אסד הוותיקים ממנו בשלטון. הנחישות, התקיפות והכריזמה שהפגין אז מובארק, החזירו את מצרים למעמדה הבין-ערבי, שאבד לה עם החתימה על הסכם השלום עם ישראל. מובארק החזיר את הסדר והביטחון לאחר שחיסל את הטרור האיסלאמי שגאה במצרים בשנות ה-80, שיפר את מערכת היחסים עם המערב וכל זאת בעודו ממשיך לקיים את הסכם השלום עם מדינת ישראל.
אלא שמאז מעמדו של מובארק הלך ודעך. המנהיגים הוותיקים נעלמו, הבעיות הבריאותיות התכופות ושאלות על היום שאחרי, הורידו את מובארק מגדולתו והפכו אותו ל"זקן השבט", חסר הנחישות והתקיפות שאפיינו אותו. נראה שימי הזוהר שלו חלפו להם. את ההוכחה הבולטת ביותר לכך סיפקה לנו דווקא הטלוויזיה המצרית, שהתאמצה אמש (18.7.10) לשדר תמונות מהפגישות האינטנסיביות שערך מובארק, בזו אחר זו, עם המתווך האמריקני ג'ורג' מיטשל, המנהיג הפלשתיני אבו מאזן ולבסוף עם
בנימין נתניהו.
למרות זאת, אין להתרשם מהתמונות. צריך לשים דווקא לב למה שלא נמצא בהן. זה לא אותו מובארק משנות ה-2000. מובארק היום כבר למעלה מ-82, חיוור, כחוש וחולה, נעדר כריזמה ותקיפות ובנסיבות אלו מובן מדוע קולו לא נשמע. אם בעבר ראינו את מובארק בתום פגישותיו עומד ונואם, רוטן ורוגז, כעת עשה זאת שר החוץ שלו, שהחליף אותו במסיבת עיתונאים.
בעבר ראינו את מובארק כופה את עמדתו על הפלשתינים אם צריך, אך היום אין אנו רואים את אותה הנחישות. אין להסיק מכך שהנשיא איננו מעוניין להתערב, נהפוך הוא. אך הפלשתינים כעת, שאינם סבורים שמובארק יכול לכפות את רצונו עליהם, מעדיפים להתעלם ממנו. האם הדברים מבשרים על שינוי במעמדו של המנהיג? כנראה שכן.
מובארק ללא ספק עודנו שולט במצרים ביד רמה ואיש אינו מערער על סמכויותיו כל עוד הוא נשיא, אך האם מובארק הוא באמת המנהיג שיכול כעת לספק את הסחורה לישראל ולהביא את הפלשתינים להיכנס למשא-ומתן ישיר איתה? כנראה שלא.
