"משברים דיפלומטיים בין מדינות הם לא המצאה ישראלית - טורקית אך לאחרונה נדמה כאילו שתי המדינות ממציאות מחדש את המושג הזה ולוקחות אותו לכיוון הכי הגרוע שניתן לנהל", כך פתחתי את
המאמר האחרון שלי בנושא יחסי ישראל-טורקיה, שפורסם בינואר 2010.
במאמר זה הסברתי על כישלון הדיפלומטיה ועל יחסי הציבור השליליים שנגרמו לישראל. מאז חלפו מספר חודשים והמשבר החריף עם ההשתלטות של חיילי צה"ל על המשט הטורקי לעזה, שנערך ב-31 במאי.
הטורקים, שהחריפו את העוינות כלפי ישראל ומאיימים בהפסקת היחסים הדיפלומטיים איתה, מוכיחים כי פיהם וליבם אינם שווים תמיד. הנה השבוע הופתעתי כאשר קראתי נתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפיהם צנח הייצוא הישראלי לטורקיה בחודש יוני רק ב-22.6% ובסך-הכל עמד על כ-118 מיליון דולר, לעומת כ-152 מיליון דולר בחודש שקדם לו.
נדמה, כי הטורקים מנהלים את היחסים עם ישראל בהתאם לאינטרסים שלהם, במיוחד כאשר מדובר בהיבטים כלכליים. על ישראל לשאול את עצמה האם ההתעקשות לסחור עם טורקיה בשעה שזו מנגחת אותה תקשורתית בצורה חריפה וקשה שווה את המחיר הזה?
לעומת זאת, כאשר בוחנים את תגובת דעת הקהל הישראלי, נדמה כי דווקא הפעם הישראלים מצביעים ברגליים: קבוצות מחאה צרכניות רבות התארגנו ברשתות חברתיות באופן ספונטאני, מיילים על מוצרים טורקיים ודרישה להחרימם הופצו ברחבי הרשת, והתיירות הישראלית לטורקיה הופסקה לאלתר.
הטורקים, אגב, מיהרו להגיב בכלי תקשורת ישראלים כי החרם התיירותי הישראלי לא פגע בהם נוכח הגעתם של התיירים האירנים, דבר המוכיח את עמוד השדרה וההבנה בניהול הקמפיין מול ישראל, או אם תרצו - ניהול תקשורתי מדויק ונכון של המשבר מול ישראל.
משברים הם אומנם חלק אינטגרלי ביחסים בין אנשים, בין עסקים ולקוחות, ובוודאי שבין מדינות, כל שכן בין מדינות שכנות כמו ישראל וטורקיה. ניתן להשתמש בהם לטובת שיפור יחסים ולצאת מחוזקים יותר ואף לקדם אינטרסים, אבל המציאות שונה וטורקיה ממשיכה להכפיש ולהעניש את ישראל ללא הפסקה ובעצם להוביל את ציר הרשע, בעוד שישראל הרשמית מעדיפה להתעלם, לשתוק, להיות פסיבית. את השיעור האמיתי סופגים עתה הטורקים דווקא מהציבור הישראלי, שנדמה כי מגבש את זהותו הדיפלומטית שעה שממשלתו מגמגמת בקול רם, במקום לנהל עמדה תקשורתית ברורה ויציבה.
הציפייה מהדיפלומטיה הישראלית כי משברים צריך לדעת לנהל, שוב מתבדה. נדמה כי המשבר הישראלי-טורקי המחריף מביא ליצירת הד תקשורתי רחב ושלילי שברובו מופנה כלפי ישראל - אינו מנוהל על-ידי אף גורם בצורה שתאפשר את פתרונו או הבאתו לידי סטאטוס קוו - יהיה אשר יהיה.
בעוד העמדה הטורקית דבקה בעמדה נחרצת ובלתי מתפשרת, מעמידה תנאים ומקבלת החלטות אופרטיביות (לפחות חלקיות), הצד הישראלי מתנהל בעצלתיים, פועל בלא מחשבה ארוכת-טווח והגרוע מכל - ללא הנהגה. על הדיפלומטיה הישראלית להוכיח בגרות ולהעמיד על משקל היחסים עם טורקיה את האינטרסים הלאומיים של ישראל, ולפיהם לנהוג באומץ ובבגרות, גם אם ההחלטות וההכרעות אינן מתיישבות עם רצונותיה.
למען הסר ספק, אציין כי ישראל משמיעה קולות כאילו כבר מזמן הפנימה שטורקיה כבר איננה החברה הטובה מצפון, וייתכן כי עוד זמן לא רב וללא פתרון ברור יש לה את הפוטנציאל והמוטיבציה להפוך למדינת אויב. מול גישה זו על ישראל להגיב בשכל, במהלכים מחושבים ומתוכננים שיש בהם אפילו כדי לשמר יחסים קרים יותר, ובלבד שיהיו יחסים.
