על גברים, קנאה ואלימות

סיפור הירצחה הנורא של מסרט עלמו מציף בעיה קשה - הקנאה הזוגית - המביאה לתוצאות נוראות כאלה של אלימות ואף לרצח. יש אומרים שקנאה היא סימן מובהק לאהבה. אבל אני לא סובר כך: קנאה, לעניות דעתי, היא סימן מובהק לרכושנות, לא לאהבה. אלא שכבר מזמן בלבלנו בין אהבה לרכושנות בתרבות שלנו.

אהבה היא נתינה, והיא רחוקה מאוד מרכושנות. לכן, כשאני אוהב את ילדיי אני לא מקנא בכך שיש להם חברים ועיסוקים אחרים, להפך - אני שמח בשבילם. אבל באהבה זוגית התבלבלנו, ובמקום להעניק אהבה אנחנו מיד תופסים את בן או בת הזוג שלנו כאובייקט המיועד להעניק לנו אהבה (שהיא מצרך מאוד חשוב לנפש האדם), וכמו ילדים קטנים - אנחנו רוצים שיאהבו רק אותנו!

רבים שואלים: האם קיימת בכלל אופציה אחרת? האם ניתן מבחינה נפשית שתהיה אהבה שלא תכלול בתוכה גם קנאה תהומית? רבים בטוחים שהתשובה לכך שלילית היא, אבל המציאות מלמדת אחרת.

חברות אנושיות בשבטים אינדיאנים באמזונס למשל, וכן חברות עתיקות שתועדו באזורי סין וטיבט, מצאו צורות חיים שונות, שנראו להן טבעיות לגמרי, חברות שהקנאה הזוגית המטורפת לא עומדת בבסיס יחסי האהבה שלהן. ראו למשל את התיעוד של תרבות המוסו בסין, חברה מטריארכאלית, שחיה בבידוד קיצוני עד שנות השמונים של המאה ה-19.

בקבוצה זו, המילים "נישואים", "אבא", "בעל" ועוד אינן קיימות כלל בשפה המדוברת. יש מאהבים. כאשר הנערה בוגרת דיה היא מקבלת חדר בבית ובו היא מקבלת את מאהביה, בפרטיות מלאה, כדבר המובן מאליו. בחברה מטריארכאלית זו, מעמדה החברתי של האישה עולה דווקא בהתאם למספר מאהביה. כאשר אישה רוצה להיפרד ממאהב, היא יכולה למשל להשאיר את חפציו האישיים על מפתן ביתה, והוא מבין שהוא איננו רצוי בביתה עוד. אם הגבר רוצה לעזוב את המאהבת שלו כדי לחבור לאישה אחרת, תפנה המאהבת החדשה אל המאהבת הקודמת ותשוחח איתה על המצב, כשהיא דואגת לכך שלא ייווצרו חיכוך ומתחים בין השתיים. סדר חברתי זה אינו מפריע כמובן לגידול צאצאים ולהמשכיות התרבות לאורך מאות בשנים.

אך גם בתרבות המודרנית קיימות אופציות שונות: בארה"ב קיימת רשת גדולה של אנשים, המונה אלפי גברים ונשים, שבחרו במודע לחיות חיים המאפשרים לקיים יותר מקשר אחד של אהבה. אלו הם אנשי ה"פולי אמורי" (או בעברית: "אהבה-רבה": "פולי" = ריבוי, "אמוֹר" = אהבה). אנשים אלו מקיימים יחסי אהבה שיש בהם יותר משני שותפים, כאשר הכל מתרחש מתוך הגינות, אכפתיות לכל הנוגעים בדבר, ללא הסתרות ובשקיפות הדדית מלאה. ביחסים כאלה התעוררות של קנאה נתפסת כסימן למשהו שדורש חקירה ותשומת לב, כמו שהיינו רואים למשל בדיכאון או בכאב סממנים הדורשים טיפול. קנאה איננה הוכחה לאהבה בקשר של "אהבה רבה", בקשר "פולי-אמורי", ואין היא מעידה על מוסריות. להפך, קנאה נתפסת אומנם כרגש טבעי, אך אין היא טובה מכעס או מתוקפנות.

מכאן, שהמעגל אותו אנו מכירים כל-כך טוב, של בגידות ושקרים, פחד ומתח, קנאה ואלימות, פרידה וכאב - איננו מעגל הכרחי. ואם רוצים לחיות אחרת - בהחלט אפשר! אך הדבר תלוי בלימוד ובאימון לחיים אחרים.

וכאן נותרת השאלה פתוחה לכל אחד מאיתנו: האם אנו רוצים בכלל לחקור דרכי חיים אחרות? האם יש בנו מוכנות לבחון כיצד ניתן לחיות אחרת, מבלי ליפול קרבן לטפריה נוטפי הדם של הקנאה? או שאנו מעוניינים להמשיך ולהנציח את הקנאה כבסיס מובן מאליו לכל מערכת זוגית, ולשלם על כך את מחירי הכאבים הנפשיים, הרגשיים, הכלכליים והפיזיים שהיא מביאה איתה כנדוניה לכל מערכת יחסים?

אם איננו רוצים ליפול קרבן שוב ושוב למעגל הסבל הנורא של הקנאה, עלינו להתחיל ולהציג בפני עצמנו, ובעיקר בפני הנוער, אופציות אחרות לניהול חיי אהבה ומערכות יחסים שאינן נשלטות על-ידי קנאה: "כבוד המשפחה", ואף "כבודו של גבר" או "כבודה של אישה" יהיו כרוכים במידת יכולתם להתעלות מעל לרכושנות הטבעית ולהעניק חופש לחיי האהבה של בני משפחתם ובני זוגם.

כולנו מעוניינים באהבה שאיננה נשלטת על-ידי הפחד, באהבה שיש בה חופש, ולא באהבה כובלת וחונקת, ולכן - עלינו ללמד את עצמנו, כחברה, כיצד לעשות זאת. יהיה עלינו להעניק לגיטימציה חברתית, ואף כבוד (!), למי שמצליחים דווקא להתגבר על רוח הקנאה, ולתמוך מבחינה ציבורית וחברתית בדרכי חיים אחרות, שמתקיימות כרגע לרוב רק בצנעה ובשקט, מחשש מעין הציבור הרעה.