ונושנתם בארץ

מה שנכון בחיי היחיד, נכון גם בחיי האומה. הכניסה לארץ ישראל הייתה מלאת התלהבות וקדושה, שגם תקלות נקודתיות לא יכלו לקלקל. אך לאחר שבע שנות מלחמה, נותרו חבלי ארץ רבים שלא נכבשו; השבטים רצו להתיישב סוף-סוף על אדמתם, גם אם פירוש הדבר היה ויתור על חלקים ממנה. וככל שחלפו השנים - השגרה עשתה את שלה וכבר דיברנו על מה שאירע. כך היה גם בעת בניין הבית הראשון ולאחר הקמת הבית השני.

מפני סכנה זו מזהירה התורה: "ונושנתם בארץ". תרגישו שאתם כבר ישָנים, לא תהיה לכם רוח הנעורים של ההתחדשות, לא תהיה לכם ההתרגשות של ההרפתקה שבתחילת הדרך. אם זו התחושה, הדרך מובילה בכיוון אחד בלבד: למדרון. משום שאם בכל זאת רוצים לחדש את ההתרגשות הראשונית, מחפשים ריגושים חדשים - וזה אומר: עבודת אלילים.

סכנה זו ניצבת לפתחנו בכל דור. לא צריך להיות רומנטיקנים כדי לדעת, שלפני שניים-שלושה דורות הייתה רוח אחרת בקרב תושבי הארץ הזאת. רוח של עשייה, של ערבות הדדית, של בניית הכלל. אך ככל שעובר הזמן, הרוח הזו מפנה את מקומה לנוחות, לאנוכיות, לבניית היחיד.

כנגד סכנה זו מציבה התורה את התמרור ועליו המילה "ונושנתם". גם אנו ניצבים בפני סכנה של עבודת אלילים. לא רק פסלי עץ ואבן הם אלילים; גם בני אדם, גם אידיאות, גם הכסף - גם לאלו קל להשתעבד, הרבה יותר קל מאשר לבודהא או ליופיטר.

מהי התרופה? גם היא מצויה בפרשתנו, בקריאת שמע: "והיו הדברים אשר אנכי מצווך היום על לבבך". אמרו חכמינו: בכל יום ייראו לך דברי התורה כאילו היום הצטווית עליהם. התורה, העמוקה מני ים והרחבה מני ארץ, היא התרופה בפני ההתיישנות, משום שבכל יום ניתן לגלות בה פנים חדשות, היבטים שלא נחקרו, השלכות שטרם נאמרו.

המחלה היא הרגשת היושן בארץ. התרופה היא העיסוק בתורה. זהו החוט המשולש המפורסם: עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל. וכדבריו של הנצי"ב מוולוז'ין: ארץ ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל. כל שילוב אחר לא יחזיק מעמד. זוהי הדרך היחידה.

שנית, הניסיון ההיסטורי לימד שוב ושוב שכך הם פני הדברים. כאשר בני ישראל נכנסים לארץ, הם עובדים את ה' בצורה המושלמת ביותר המתוארת בתנ"ך. אפשר לראות זאת שוב ושוב בספר יהושע ולא נאריך כאן בהוכחות. עבודת ה' זו נמשכה כל עוד חיו הזקנים שהאריכו ימים מדורו של יהושע, אך לאחר מותם - החלו שבטים-שבטים לעבוד אלילים מקומיים. התוצאה המיידית היתה, שאותם שבטים נמסרו בידי אויביהם, ורק כאשר חזרו בתשובה - נשלחו השופטים שהצילו אותם.

כך היה גם בבית הראשון. כאשר בנה שלמה את המקדש, שרתה בו השכינה במעמד שהזכיר מאוד את חנוכת המשכן. אך כבר בדור הבא התפלגה הממלכה ועשרת השבטים של ממלכת ישראל החלו לעבוד לעגלי הזהב ולאחר מכן לאלילים. גם במלכות יהודה החלה התדרדרות שנמשכה מאות שנים, כאשר העם עובד בבמות - אומנם את ה', אך לא בבלעדיות של המקדש כפי שהצטווה. בסוף ימי הבית הראשון כבר התדרדר העם לעבודת אלילים, והחורבן בידי נבוכדנצר והגלות לבבל היו העונש הקשה על חטאים אלו.

בימי בית שני היה המקדש אחד המבנים היפים ביותר בעולם, וגם הונחו היסודות למשנה - עליה מתבססת כל התורה שבעל-פה. אלא שממלכת החשמונאים, שהייתה שיא העצמאות המדינית, הובילה במישרין לשעבוד הרומי בשל מלחמות האחים שבתוכה. לצד לימוד התורה, התרבו המחלוקות ושנאת החינם. התוצאה הידועה היטב: חורבן בית שני והגלות הנמשכת עד ימינו, על כל תלאותיה ונהרות הדם שנשפכו במהלכה.

את ההסבר לתופעה זו אנו יכולים למצוא באימרה ידועה של חיים נחמן ביאליק. באחת המסיבות הראשונות של "עונג שבת" שייסד ביאליק בתל אביב הקטנה, העיר המשורר: "כל ההתחלות קלות". העיר לו מאן דהו: "אדון ביאליק, אומרים שכל ההתחלות קשות". השיב ביאליק: "לא כך. ההתחלה קלה - יש התלהבות, רצון טוב, ציפיות. הרבה יותר קשה להמשיך".

אנו יודעים זאת היטב גם מחיי היום-יום. הרבה יוזמות יוצאות לדרך במהירות של 100 קמ"ש, אך ככל שהדרך מתארכת והקשיים מתרבים - המהירות יורדת, ההפסקות מתרבות, לעיתים נתקעים ולפעמים אפילו נעצרים לגמרי.