"דרך ארוכה עשה האיש משה מן היום בו ענה לאלוהי ישראל "לא איש דברים אנכי" [שמות ד', י'] כשהוטלה עליו השליחות ההיסטורית לגאול את ישראל ממצרים, ועד ליום בו עמד מול העם כולו, עודדם, לימדם, הדריכם ובעיקר
הוכיחם. כעדותה של תורתנו בתחילת ספר דברים [פרק א', א']: "ואלה
הדברים אשר
דיבר משה אל כל ישראל". כך נפתח גיליונה התורני של "קהילת שבזי", קליפורניה, ארה"ב.
וגם אומנה, דרך ארוכה זו מתחילה בשלהי תקופת שעבודם של עם ישראל במצרים, עבור דרך 40 שנות נדוד "במדבר הגדול והנורא" ומסתיימת בהגיעם אל פאתי יעדם הסופי, הלא היא ארץ ישראל "בערבות מואב אשר על ירדן יריחו". וזאת יש לדעת: ספר דברים המכיל את "נאומו" האחרון של משה לעם ישראל, כמו גם עניינים ונושאים נוספים ואחרים, נכתב במשך 37 יום (מיום א' בשבט ועד יום ז' באדר, שעל-פי המסורת היהודית הוא "יום לידת ומיתת משה").
ספר דברים הוא המשכו הישיר של ספר במדבר שקדם לו ואשר עסק, בעיקר, בסיפור קורות עם ישראל מאז שגורשו ממצרים ועד הגיעם אל ארץ נושבת, הלא היא ארץ ישראל. ספר זה על שלל 11 פרשיותיו כולל חזרה על מה שאירע לאבותינו ואמותינו הקדושים וצאצאיהם העבריים (ולכן מכונה בשם "משנה תורה") וכולל גם עידוד אדיר, הדרכה והשלמת חלק מן המצוות כהכנה לקראת כניסת עם ישראל לארץ. וזאת
בדרך של תוכחה, שעל-פי הגדרתה המילונית, היא: ייסור והטפת מוסר. והייתי מוסיף: ביקורת קונסטרוקטיבית ביחס למה שכבר נעשה כדי לתקן את הטעון תיקון בפעולות ובמעשים העתידיים.
אין זה המקום להרחיב ולפרט מחמת מוגבלות אורך המאמר. ברם, לא נוכל להתעלם מן העובדה שפתיחתה של
פרשת השבוע, פרשת "ואתחנן" היא המשך לתוכחתו של משה לעם ישראל על הנהגותיהם ודפוסי התנהגותם הקלוקלים והמקולקלים של עם ישראל, בחלק מן התחנות והחניות שעברו ושהו בהן. משה עושה זאת "כדי למרקם ולזככם מחטאיהם ומעוונותיהם וכדי לעודדם לתקן ולא לעשות זאת בשנית בעת הגיעם ובעת התנחלותם בארץ נושבת, בארץ חמדת אבות" [מדרש גם]. ולגבי דידן, בתחילת הפרשה משה מציין את העובדה שכניסתו לארץ ישראל נמנעה ממנו טוטאלית על-אף בכיותיו, תפילותיו ותחינותיו,
515 במספר [על-פי המדרש] שנאמר [פרק ג', כ"ג]: "
ואתחנן אל י-ה-ו-ה בעת ההיא". משום, "ויתעבר י-ה-ו-ה בי
למענכם" ורש"י על אתר מפרש: "
בשבילכם. אתם גרמתם לי...". ודו"ק.
וזאת למודעי: התוכחה היא מצוות עשה מן התורה שנאמר [ויקרא י"ט, י"ז]: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". על-פי חלק מחכמי התלמוד [ערכין ט"ז] התוכחה יכולה להגיע "עד כדי הכאה" [רב], או "עד כדי קללה" [שמואל], או: "עד כדי נזיפה" [ר' יוחנן]. התוכחה היא חלק בלתי נפרד במערכות היחסים החברתיים בין אדם לזולתו. "וכל זמן שתוכחות בעולם, טובה וברכה ונחת רוח באים לעולם והרעה מסתלקת מן העולם" [תמיד כ']. יש לציין שירבעם הרשע זכה במלכות ישראל "מפני שהוכיח את שלמה" [סנהדרין ק"א]. התלמוד מוסיף [תמיד כ"ח]: "שכל אדם
המוכיח את חברו לשם שמים, מושכין עליו חוט של חסד".
חוט של חסד זה היה משוך על פניו של משה רבנו, מורנו, מלמדנו ומחנכנו הדגול מיני ימי קדם ועד ימינו. משה רבנו (ולא: המצביא, הגואל, המנהיג ועוד) משמש, לשעתו ולדורות, מודל לחיקוי כיצד ניתן להוכיח את הזולת. משום שכאשר בא להוכיח את העם ב"נאומו" האחרון, הוא עשה זאת בטוב טעם,
ברמזים בלבד שלא לביישם ולהלבין פניהם. אין כל ספק שזו הדרך הנאותה, היפה והמומלצת בחום לכל מי שרוצה לקיים את מצוות התוכחה ורק "במקרים קיצוניים" ניתן להשתמש ב"דרכי התוכחה" כפי שרב שמואל ורבי יוחנן לימדונו.
זאת ועוד; חושבני, שאולי רצוי ביותר לפעמים "להוכיח" את הזולת בדרך של "שתיקה". מעין "שתיקה רועמת". שתיקה אשר תזעזע את הזולת עד עמקי נשמתו וזאת על-פי היסוד שקבעו והתוו חז"ל בתלמוד [יבמות ס"ה]:
"כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע". ומתי? – באם ישנו חשש שהאדם המוכח לא רק שלא יקבל את דברי האדם המוכיח אלא אף ייגרם "ניתוק מגע" ביניהם והתוכחה תהפוך להיות "כלי רועץ", כלי מכשיל והורס, והסיפור שיובא להלן ו"בקצירת האומר" ואשר שמעתיו מפי ידידי המלומד, הרב צביקה ליפסקר הי"ו, מרועיה הרוחניים של "קהילת קודש מוריה" שעל-יד בית הכנסת המרכזי לצעירים (שכונת כפר גנים ג', עיה"ק פתח תקוה תובב"א) מאשש טענתנו, כדלקמן:
באחת מן הישיבות החשובות שבראשה עמד מו"ר, ר' משה צבי נריה (מנקין) (1913 – 1995) זצ"ל התפתחה תופעה מבישה ומביכה, "לקיחה שלא ברשות". רעה חולה זו הייתה לצנינים בעיני ראש הישיבה, המחנכים ואף התלמידים. בוקר אחד התבקשו מאות התלמידים להתכנס בבית המדרש בדחיפות "לשיחה מיוחדת של ראש הישיבה". התלמידים היו ישובים במקומותיהם בשקט ובציפייה.
כבוד הרב זצ"ל נכנס לבית המדרש, ניגש אל "העמוד" שעל "הבימה" ועמד ללא אומר ודברים. השקט והדממה "קרעו את האוויר". אף אחד מן התלמידים לא פצה פיו. לאחר כשעה קלה פרץ בבכי קורע לב, ירד מן הבימה בהרכנת ראש, פנה ויצא מבית המדרש. מספרים, שתופעת "הלקיחה שלא ברשות" פסקה ואף חלפה, עברה ובטלה לתמיד.
"משה את משה", קרי: משה רבנו והרב משה צבי נריה ע"ה, לימדונו פרק מחכים, מושכל ומעשי לא רק על חשיבותה של התוכחה אלא, בעיקר, על הדרך המעשית "שיבור לו האדם" בבואו להטיף מוסר ולהוכיח את חברו, שהרי לצערנו ולדאבוננו הגדול, "לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה" [שבת קי"ט] ודברי המקרא המאלפים [משלי ט', א']: "ולמוכיחים – ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב" נאמר עליהם וממשיכי דרכם בישראל.
