ייתכן שהפלשתינים לא חיים בצימר קונטיננטל. אני גם מניחה שמצב התברואה ברצועה לא היה עובר את מדריך מישלין (או את דודתי חולת הניקיון). ועדיין, אין בכך הצדקה לעובדה ש"המצב ההומניטרי בעזה" הפך עגל זהב, שאומות העולם רוקדות סביבו בטירוף לצלילי חליל הפוליטיקאים.
בניגוד לפוליטיקאים, שהציניות והצביעות הן לחם חוקם, הציפייה מאנשי רוח היא שיידעו להפשיט את המציאות ממחלצותיה התועלתניות, ויבנו סולם של עוולות כדי להזדעק נגד הגרועות שבהן והעמוקות שבהן. אינני אשת רוח, אך מי יערער על הקביעה כי בעולמנו אין למצוא אלימות קשה יותר, רחבת-היקף יותר וממוסדת יותר מזו המתבצעת נגד בעלי-חיים?
זהו, הלא, הכיבוש האמיתי: כיבוש התודעה האנושית בידי המוסכמה שמותר לנו לנקוט אלימות מגוונת ובלתי פוסקת נגד יצורים חשים ובעלי תודעה - רק משום שהם חלשים מאיתנו. משקי החי, האקדמיה, תעשיית הפרוות וגם הצבא מנצלים במלוא הקיטור את ההרשאה החברתית הזו. בסולם העוולות האזוטרי שלי, זהו נושא פוליטי כאוב בהרבה מאשר "הסכסוך הישראלי-פלשתיני". מה גם שהפלשתינים אחראיים במידה רבה לגורלם - ואילו מיליארדי החיות המעונות לא ביקשו לעצמן גורל כזה.
ואולם, במרחב הציוני, מי שמתייסר על היקפה העצום של ההתעללות בבעלי-חיים ועל הלגיטימיות שהיא זוכה לה (בצורת 'הצדקות' תועלתניות למיניהן) - מוחזק עדיין בתורת תימהוני הנטפל לנושאי שוליים. במצב עניינים זה אשמה לא מעט אדישותו של איש הרוח העברי, שהיה עשוי לתפקד כמצפן אנושי להמונים. מסתבר שמה שברור ל'לא-אשת-רוח' כמוני - שלא ייתכן לו, לאדם מוסרי, להשלים עם עולם שקידש את האכזריות תחת חופת הנורמטיביות - לא ברור כל עיקר לאנשי הרוח העבריים.
וככל שאיש הרוח העברי מצליח יותר ומשפיע יותר - כך אכזבתי מאדישותו לגורל החיות מרה יותר. העולם מקשיב לכל המיית דעה של גרוסמן, יהושע ועוז, ומדפיס את השקפותיהם ביראת דיו, אך מעודי לא שמעתיהם מנצלים את מעמדם הבכיר בקונצרן המוסר הבינלאומי כדי להצהיר משהו כמו: "ההבחנה איננה בין ניסויים בבעלי-חיים שהם מוצדקים לבין ניסויים שהם חסרי-ערך, אלא בין התנהגות ברברית להתנהגות מתורבתת. ניסויים בבעלי-חיים הם רעה חברתית, משום שאם הם מקדמים ידע אנושי, הם עושים זאת על-חשבון האופי האנושי" (כך טען ברנרד שו, צמחוני אדוק, עוד במאה ה-19, כאשר היקף הניסויים היה נמוך בהרבה והציע מגוון עינויים מצומצם יותר).
לקורא האנגלו-סאקסי, לעומת זאת, לא חסרים מגדלורים רוחניים. הסופר היהודי-אמריקני ג'ונתן ספרן-פויר כתב לאחרונה את 'לאכול בעלי-חיים', ספר השואף לכייל מחדש את תודעתם של אכלני הבשר והתניע דיון ציבורי; וישנן רות אוזקי ומרגרט אטווד, הסבורה כי "הרומאן הוא מכשיר מוסרי". גם באנגליה יש התעוררות של סופרים, ובעיקר סופרות, הכורכים בין פמיניזם להתנגדות לתעשיית הבשר והפרוות. ומה איתנו? בישראל, היחס לחיות אינו חלק מסדר היום התקשורתי-ציבורי. אבירי הרוח שלנו, שהתגלו כבעלי תודעה מוסרית פלגמטית, נושאים באחריות לא מבוטלת לכך.
אף סופר עברי חשוב או איש רוח מפורסם, אסא כשר למשל, לא פרסם ב-ynet טור דעה בו הוא קורא לחדול להתייחס לשכנינו-לכוכב כאל חפצים. לא קמה אצלנו איזו חנה ארנדט, שמדברת על הבנאליות של הרשע כלפי חיות. ברנרד שו דיבר בדיוק על כך, עשרות שנים לפני ארנדט: "זהו הכוח המסוכן של ההרגל, שמקשה כל-כך לשכנע את ההיגיון הבריא של בני אדם. אנשים נולדים לתוך שגרה של אכזריות". ולנו יש
עמוס עוז, שיושב בערד ומקווה, מן הסתם, לצדק מדיני בר-קיימא. "אינך יכול לדרוש צדק כשאתה שוחט ומענה יצור חלש ממך", אמר בשביס-זינגר, צמחוני שנהג לנצל כל במה אפשרית כדי להסביר שבעלי-החיים הם ברואי אלוהים, חלק מנשמתו של היקום, וראויים לחמלה.
התמקדותם של אנשי הרוח בישראל בסכסוך מותירה את אוהבי החיות יתומים. בשביס-זינגר היה מודע לפרדוקס הזה, של 'איש רוח אטום'. "אדם יכול להיות רגיש מאוד, ובאותה עת אטום לחלוטין. ללא ספק היו משוררים בקרב הקניבלים" (מתוך ספרו האוטוביוגרפי 'גלות ואמונה'). אומנם הסופר וחוקר הספרות פרופ' אורציון ברתנא קורא כבר שנים לצמחונות, וגם הסופרים אסף שור ואשר קרביץ הביעו בראיונות השקפות דומות, אך אנשי תרבות אלה אינם שייכים ל'חוג סלבריטאי הרוח', והשפעתם כמעצבי תודעה מינורית יחסית. 'הארץ' לא ידפיס מאמר של ברתנא בראש עמוד השער, כפי שהדפיס את גרוסמן.
תאמרו: סופרינו מבכרים את הפוליטיקה משום דאגתם הכנה שישראל "לנצח תאכל חרב". ואולם, בשביס-זינגר כרך בין אנוכיותה של האנושות אוכלת הבשר למלחמות, בטוענו כי הללו לא ייפסקו עד שאחרונת המשחטות לא תיסגר. ההבדל בין סופר לענק-רוח הוא בדיוק זה - האחרון מתבונן באופי האנושי ובמציאות מבעד לשבעת מדורי המוסכמות. עגנון היה כזה. הרב קוק היה כזה. יורש, לא קם להם.
