כינוס פעילים בארגוני שלום וזכויות אדם שנערך ביום חמישי 22.7.10 בנווה שלום, קרא לבנות סדר יום אסטרטגי חדש וכולל לפעילות נגד הכיבוש ובעד השלום והזכויות הדמוקרטיות. בכינוס השתתפו כמאה ועשרים יהודים וערבים, ביניהם ראשי ארגוני זכויות אדם ושלום.
אחמד חיג'אזי, מנהל בית הספר לשלום ומראשי המארגנים, אמר שהכינוס פתח תהליך של מעבר ממחאה - למאבק פוליטי רצוף.
דר' נאווה זוננשיין, ממארגנות הכינוס, אמרה שמדובר במאבק על קיומה של הדמוקרטיה הישראלית, והגנה על כל מי שמעז לחלוק ולבקר.
פרופ' ניב גורדון מאוניברסיטת בן-גוריון קרא להתנער מאשליות בדבר המשכיות הכיבוש בעזה, וקבע שישראל עודה ריבון הלכה למעשה בשטח.
הדס זיו, מנהלת עמותת רופאים לזכויות אדם, הזהירה מ"מלכודת הומניטרית" בעיסוק בשירותי הרפואה בעזה. בהסכם אוסלו הועברה האחריות לרפואה בשטחים לרשות הפלשתינית. בפועל, מונעת ישראל את התפתחות שירותי הבריאות בעזה. הקהילה הבינלאומית משתפת פעולה עם עיקרון המינימום ההומניטרי שקבעה ישראל, ועסוקה בהכנסת רופאים בודדים או בהוצאת חולים במצב חירום.
ח"כ חנין זועבי אמרה שמתנהלת התקפה נגד עצם הזכות לקיים מאבק ציבורי, ופורח עידן הדה-לגיטימציה: כל המציע הצעת חוק נגד ערבים זוכה באהדה, וכל דיבור על הזכויות נחשב להתגרות. ולא רק בכנסת: כיום הערבים מרגישים לבד בחברה הישראלית, לפעמים אפילו בשמאל. המשט חשף את ההתדרדרות, והאיץ תהליכים. כעת צריך להוציא משט ישראלי לעזה, ובד-בבד לחשוב על מסגרת פוליטית רחבה שתנהל את המאבק על הזכות להיאבק.
העיתונאי גדעון לוי מהארץ סיפר שהוא מוטרד מההתרחשויות בחברה הישראלית יותר מאשר אי-פעם, ושכל מנגנוני הביקורת שאמורים לעצור תהליכים כאלה - קורסים. מועלת בתפקידה יותר מכל - התקשורת.
עו"ד עביר באקר, מ"עדאללה", קבלה כי מתנהל מאמץ להפליל פעילות פוליטית, ו"עדאללה" נאלצת להתמקד בהגנה על כללי המשחק. עליה להיזהר מפגישות עם ערבים מהעולם בכינוס בינלאומי. זהו מהלך המוביל למדרון חלקלק. מפגינים נעצרים לשווא, ופעילי שמאל מתלוננים על הטרדות שב"כ.
אלישבע מיליקובסקי, מקבוצת שיח ג'ראח, סיפרה שהמאבק בשיח גראח' הוליד ניצוץ של תקווה. יותר ויותר אנשים מגיעים, ועומדים יחד עם האנשים שנפגעים מהאפליה. הם מבינים שהמהלכים המסוכנים הללו פוגעים בערבים וביהודים. בדצמבר המשטרה תקפה את המפגינים, ו-23 נעצרו ללא סיבה. מאז המאבק עלה הילוך, ושוב ושוב התבצעו מעצרי שווא. באחת החקירות בשב"כ אמר חוקר לפעיל: "אנחנו שונאים ערבים, אבל אנחנו שונאים יותר אנשים כמוך".
פרופ' גדי אלגזי, מ"התחברות-תראבוט", אמר שהחברה בישראל היא חברה קולוניאלית מופרדת, שבה אין הכרה בזכויות הדמוקרטיות הקולקטיביות של החיים בה, ובפרט של המיעוט הפלשתיני. לא ניתן לבנות רפורמות ליברליות ודמוקרטיות כל זמן שאין תשתית של זכויות קולקטיביות. כשהפוליטיקה מבוססת על שנאה ופחד, הזכויות האישיות שבירות ורופפות. ריסוק הזכויות מחסל את יכולת ההזדהות - "אם אף אחד לא עזר לי כשלקחו ממני את קצבת הבטחת ההכנסה, למה שאקשיב לליברלים שמבקשים ממני להזדהות עם הסבל בעזה?". פרופ' אלגזי הציע שלושה כיוונים לשינוי:
1. ההיערכות של ארגוני זכויות אדם וארגוני השלום צריכה להיות משותפת, יהודית ערבית.
2. המטרה לא יכולה להיות רק מימוש זכויות אדם, כי אם גם קידום שינוי חברתי. יש לגבש ברית של מופלים - הפלשתינים, יוצאי אתיופיה, המזרחים, הפריפריות, ושאר האנשים שנדרסים. המשימה העיקרית היא לבנות אמון בין הקבוצות.
3. נחוץ חזון חלופי: הכרה במסמכי החזון שמציעים מדינה יהודית ערבית דו-לאומית בגבולות 67', מדינה שמתמודדת עם זכויות קולקטיביות ועם העוול ההיסטורי.
