ספטמבר שחור?

על משקל אמירה בשירו של אלפרד טניסון (משורר וסופר אנגלי במאה ה-19: If winter is here, spring can not be far away) ייאמר: אם אוגוסט כאן, ספטמבר לא רחוק. בהיסטוריה הקלאסית יש לנו את "אירועי מרס" (-אידו של מרס) the ides of march שמוזכרים במחזהו של שקספיר על יוליוס קיסר. קיסר נרצח ב-15 במרס 44 לפנה"ס אבל מועד הרצח בחודש מרס סימל חודש של תהפוכות דרמטיות אשר גרמו לזעזועים בחברה של האימפריה הרומית ומחוצה לה. בתקופתנו ירש ספטמבר את מרס.

ספטמבר לגופו אין בו סמליות זולת היותו החודש התשיעי בלוח הגרגוריאני ושורשו הוא sept- תשע. זאת בניגוד למספר שבע שהוא גדוש ומלא סמליות יהודית: שבעת ימי הבריאה,שנת השביעית שנת שמיטה,שבע מצוות בני נוח, שבע ברכות לאחר הנישואין, שבעה ימי חג בשלושת הרגלים-פסח,שבועות,סוכות - וכיו"ב. לעומת זאת בלוח הנסיבתי ספטמבר גדוש אירועים לאו-דווקא שמחים. בסיקור אירועי ספטמבר מוזכר המועד של ה-11 בספטמבר 1941 כאשר הטייס האמריקני המהולל והאנטישמי צ'רלס לינדברג, האשים את היהודים בדחיפת ארצו למלחמה נגד הנאצים. אחר כך, בהפרש של כשלושים שנה, בא ספטמבר השחור, תנועת הטרור מיסודו של הפתח בעקבות מהומות הדמים בירדן ב-1970. ב-2 בספטמבר 1972 - רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ע"י אותו "ספטמבר השחור". כמובן שהמגה-פיגוע בארה"ב ב-11 בספטמבר 2001 חרות בזיכרון. וב-6 בספטמבר 2007 ישראל הפציצה מתקן סודי בסוריה. אולי יימצאו עוד מועדים, אבל די באלה.

בקיצור - חודש עמוס מאוד (מקורות שונים כולל המכון הישראלי לדמוקרטיה) לענייננו, בספטמבר הקרוב יפוג תוקף ההקפאה בבניית ההתנחלויות. ללא ספק מועד גורלי. שר החוץ אביגדור ליברמן, גמר אומר, ככה הוא נשמע לפחות, שחרף כול כאבי הבטן שביבי גורם לו, הוא יחבוט בו, חבטה עזה. נכון יותר יחבק אותו חיבוק הדוב. אצל ליברמן זה אותו אפקט. הוא לא פורש מן הקואליציה. הוא יחזיק את ביבי במקום הרגיש. יש להעיר כי כמו בכול מסגרת קואליציונית, פעם המגמה הייתה מה שנקרא היום ברירת המחדל. מצרפים שותף לאוהל השבט כדי שבמקום שהוא יהיה בחוץ ויטיל מימיו פנימה זה יהיה להיפך. אצלנו חל גם כאן שינוי. נמצאים בפנים ומטילים מימיהם בפנים. בברית הבלתי קדושה זאת עם "ישראל ביתנו" נמצאת גם ש"ס. מנהיגה, השר אלי ישי, כבר הודיע שאחרי הפגרה של הכנסת מפלגתו תעביר את חוק הגיור, בין אם ראש הממשלה יסכים או ימאן. ביבי ימאן וש"ס תישאר, אך עצם ההעזה הזאת להתבטא ולפעול נגד ראש ממשלה שאתה חבר בה, מלמדת לא על ש"ס ומנהיגה הגופני אלא על קרעי התרנגולת של הקואליציה הזאת.

משום כך נצטרף גם אנו, הקוראים ואני, לחבורת התרחישנים, וננסה למצוא איזה מוצא, או שנישאר במבוי סתום.בהנחה שהבנייה תחודש,ואין נפקא מינה אם זה יהיה באותם שטחים שישראל תספח אליה תמורת שטחים אחרים- כפי שדוגלים בכך השרים ברק ומרידור, או גם בשטחים אחרים, השאלה היא כיצד יראו זאת הפלשתינים, הליגה הערבית ,האירופים ואפילו האמריקנים. אם התוצאה תהיה המשך הקיפאון, בפועל-החמרת המצב הבינלאומי של ישראל-מפלגת העבודה רשומה על ספר כריתות. גם בשביל יו"ר המפלגה, אהוד ברק, זה יהיה חלון הזדמנויות בגובה של הממשלה( נמוך מאוד) שממנו לא רק שייצא ללא פגע אלא יוכל לשאת בגאון את דגל העבודה כמפלגה של שלום. ביום ה' שעבר ב-22 ביולי התכנסו עשרות פעילי מפלגת העבודה, בהם אישים המקורבים לברק, וקראו לשרי המפלגה לפרוש מהממשלה אם לא יחלו שיחות ישירות עד תום ההקפאה ב-26 בספטמבר. הפעילים התכנסו באוניברסיטת תל אביב במסגרת קמפיין שמנהל "המטה המדיני של מפלגת העבודה", תחת הסיסמא 'ישראל מתרסקת'.

הפרטנר

לשמחתנו, או לצערנו, תלוי את מי שואלים - לישראל יש שותף ותיק בניהול ברוגז. ככל שהישראלים מתחפרים למטה בשוחות שלהם, ככה הפלשתינים מטפסים על עץ גבוה. מוחמד דחלאן, ממנהיגי פת"ח, מי שהוגדר פעם על-ידי פלשתינים, בעיקר אנשי חמאס, כ"סוכן ישראלי", קרא לשיחות הקרבה "אפס אחד גדול". אני בטוח שהוא יודע מהו שח. לשגריר מיטשל יש קבלות על שיחות בין אנגלים לאירים, בין פרוטסטנטים לקתולים. אין לו עדיין מסמכים כאלה בכול הנוגע לניהול דו שיח בין יהודים לערבים ובין ישראלים לפלשתינים. אלה זן אחר. השאלה היא אם דחלאן חושב ששיחות הקרבה הן אפס מדוע הוא לא מקבל את הצעתו של ביבי לשיחות ישירות. שכן, אם נכונה הטענה הפלשתינית שתכלית השיחות אצל ביבי היא לגרור רגליים, ויש שותפים לדעה הזאת בישראל - מדוע לא להסכים לשיחות ישירות ואז הבלון יתפוצץ מהר. אבל, כנראה שגם אצל הפרטנרים שלנו יש מין גחמנות, בצרוף רטוריקה ועליית אותו נוזל לראש כשהם על העץ. אני גם תוהה מדוע ביבי מעוניין בשיחות ישירות. האם זה מה שייתן לו את ההארכה בכל הקשור בהקפאת הבנייה?

לא ברור לי מדוע ראש הממשלה רואה בשיחות ישירות אלמנט דינמי, אם הבנייה בשטחים תתחדש. תוך כמה שבועות הפלשתינים לא יגיעו לעמק השווה לגבי השטחים שישראל אמורה לשמור לעצמה. אז מה יהיה. השיחות יתפוצצו? האם זה יביא לשלום המיוחל? אני מסופק אם מדובר בהרכב זה של הקואליציה. דעתם של השרים מרידור וברק לגבי גודל השטחים שיסופחו, ויוחלפו שונה תכלית השינוי מדעותיהם של ליברמן, בגין, יעלון וישי - חברי השביעייה הידועה. מן הסתם זאת הסיבה שוועדת המעקב של הליגה הערבית החליטה היום שלא להחליט בנושא. אם מישהו צריך למעוד, הם מעדיפים שזאת תהיה ישראל - גם בשיחות ישירות.

את הבת קול הראשונה שמענו מפי המשנה לראש הממשלה סילבן שלום בשיחה עם אריה גולן בקול ישראל. הוא הביע חשש שהפלשתינים יערימו קשיים בשיחות ישרות. לך ודע אם שלום לא התכוון לכך שהוא יערים קשיים לביבי. בכול מקרה גם אם נוכיח שהפלשתינים אשמים (ואהוד ברק כבר עשה זאת פעם) - האם זה יהיה טוב לנו. התשובה היא: לא!!!, מסיבה פשוטה. בחתימה על שלום אנו לא עושים טובה לאף אחד. רק לעצמנו. זאת צריכה להיות מסגרת ההתייחסות. מה מועיל לנו כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הדבק הקואליציוני

ניקח את מחשבון הטבעות ונראה היכן אנו עומדים בחלוקה בין 120 חברי הכנסת. המפלגה הגדולה ביותר היא קדימה עם 28 מנדטים. אחריה הליכוד, עם 27 חברי כנסת. הבאה בתור היא ישראל ביתנו, שיש לה סיעה בת 15 חברים , מפלגת העבודה - 13, ש"ס - 11. הסיעות הערביות (ברית לאומית דמוקרטית, חזית דמוקרטית לשלום, רע"ם תע"ל) - 11 מנדטים, יהדות התורה - 5, איחוד לאומי - , הבית היהודי - המפד"ל החדשה - 3, התנועה החדשה מרץ - 3. סה"כ-120.

הקואליציה נתמכת על-ידי 74 חברי כנסת של הליכוד, ישראל ביתנו, עבודה, ש"ס, יהדות התורה והמפד"ל החדשה. בהנחה ש-13 חברי העבודה יפרשו, זאת ממשלה צרה מאוד - 61 חברי כנסת מכל גוני הימין. ספק אם הקוסם ביבי רוצה בכך. מאידך, אם ישראל ביתנו תפרוש וקדימה תצטרף - יש קואליציה רחבה של 87 חברי כנסת. אולם, סימן השאלה הגדול הוא מה תעשה ש"ס. אם היא תפרוש, יש עדיין קואליציה גדולה יותר מאשר בהווה. השיקול של ש"ס הוא לא רק לגבי הכדאיות של פרישה מעטיני ההקצבות, אלא גם מבחירות. ההערכה היא שאם תהיינה בחירות ש"ס תתרסק, אם ייכנס אריה דרעי למערכה, והסימנים מעידים שהוא ייכנס, בין אם הרב עובדיה ירצה או ימאן. חלופה נוספת היא שש"ס תישאר באופוזיציה. כלומר את החסר של 26 חברי ישראל ביתנו וש"ס - תמלא קדימה ב-28 חברי כנסת משלה. גם אם ביבי יישאר ראש הממשלה, בהיות סיעת קדימה המפלגה הגדולה ביותר, שתוותר משיקולים פוליטיים שלה על הבכורה שלה לעמוד בראשות הממשלה, זאת תהיה ממשלה לגמרי אחרת מזאת שמכהנת היום בראשות נתניהו.

עם כל זאת יש להביא בחשבון שאצלנו ישנן קואליציות גם בתוך המפלגות הגדולות, וכשם שיש חברים בקדימה שפוזלים לליכוד, יש חברים בליכוד שפוזלים החוצה אם ישראל תוותר על רוב השטחים.

אפשר מאוד שכמה מחברי הליכוד יפרשו. ויש גם המפד"ל. בכל מקרה, אם ביבי אכן כן בהליכה לשלום, הקואליציה עם קדימה והעבודה היא הממשלה האידיאלית ביותר. יהדות התורה, יש להניח, תישאר בפנים ומרץ תתמוך בחוץ וגם המפלגות הערביות לא יתנו יד להפלת הממשלה אם תלך בכוון השלום. הביקורים של ראש הממשלה אצל מובארק ומלך ירדן יכולים להיות טריגרים או השלמה אך לא חלופה. ראש הממשלה לא גילה שום דבר חדש לשר החוץ הספרדי השבוע כאשר אמר לו כי המשך הקפאת הבנייה תביא למשבר פוליטי. זה לא היה גימיק. זאת מציאות.

אין ספק שלביבי נתניהו יש כמה בעיות. אחת מהן היא הרוח הימנית שנושבת בציבור. ואמנם, מכון המחקר גיאוקארטוגרפיה מגדיר זאת כימין מתון לעומת הימין הקלאסי, אבל ימין. לאמור, הבעיה שלו היא לא רק במפלגה שלו אלא ברחוב. לעומת זאת יש המעריכים שישראל ביתנו לא תעזוב את הקואליציה בשל שיחות ישירות, או אפילו הקפאה חלקית. עם אלה נמנה הדיפלומט האמריקני הוותיק והמוערך מאוד, מרטין אינדיק, בעבר שגריר ארה"ב בישראל, וכיום מנהל מדיניות החוץ במכון ברוקינגס היוקרתי. בריאיון לכתבת הארץ, נטשה מוזגוביה ("שיחת היום", 28.7.2010) אמר אינדיק: "ליברמן מוכן לפשרה טריטוריאלית קיצונית. מהניסיון שלי עם ליברמן לא מעריכים אותו כראוי בגלל שהרבה פעמים הוא משחק לקהל הביתי. אבל זה לא אומר שהוא לא יתמוך בהסכם. הדרישה המרכזית שלו זה הפרדה..." זאת לדעתי בשורה לפחות לאדם כמוני אשר מצדד מאוד בהפרדה כפי שיצוין להלן. אבל כאן ניצבת בעיה גדולה יותר של ביבי. זאת קשורה באישיות שלו וביכולתו, לא רק ברצונו, להיות מנהיג, ולומר ברוח בן-גוריונית: חשוב מה שרצוי לעם ולא מה רוצה העם. אפשר ואלה הרהורי לב. בכל מקרה, כמו חולה, לכל צד שיסתובב זה יכאב. משום כך יש לדעתי תחלופה זמנית ל"ריפוי". והוא "טיפול" - treatment, שמקובל מאוד ברפואה במצבים שהם כרוניים.

החלופה - קביעת עובדות חד-צדדיות חיוביות

הפתרון הוא מעשה חד-צדדי. ואני חוזר ומצדד בו מדי פעם בפוסטים שלי. הרי סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלשתיני, הוא בעד הכרזה חד-צדדית, של מדינת פלשתין. יש כמה וכמה סיבות להסכים לכך. כלומר ישראל תעשה כמה צעדים מקבילים. תפנה את שטחי יהודה ושומרון שאמורים להיכלל במדינה הפלשתינית. שתיים. תבנה אך ורק באותם גושים שהוא מתכוונת לשמור עליהם - כ-% 5 לערך משטחי הגדה (עזה כבר בחוץ). שלוש. לא תהיה כל בנייה בשטחים שאמורים לעבור לפלשתינים, ויתחיל מו"מ עם אלה שירצו להתפנות, וכל מקום שיתפנה צה"ל יתפוס כשטח צבאי. ארבע. ישראל תכריז על הפסקת אש חד-צדדית. ואחר כך יתנהלו השיחות לגבי שאר השטחים שלא נכללים בגושים. מי שלא זוכר, מלחמת העצמאות הסתיימה בחתימה על הסכמי שביתת נשק. אצל שני שכנינו הגדולים בשטח ובאוכלוסיה הכוללת, מצרים וירדן, הסכמים אלה הפכו להסכמי שלום. אולם גם במקרים שהופרו, ישראל נקטה צעדים כמו לגבי סוריה שסופם חידוש הסכם שביתת נשק. להסכם כזה מוכן גם החאמס.

מכאן יתנהלו השיחות על בסיס שונה לגמרי. נבטיח מדינה יהודית שהיא המטרה העליונה. נדע לשמור על הביטחון והפעם נגד ישות, גם במזרח וגם בדרום. הרשות בשטחי יהודה ושומרון בשלה לכך. בהיפתחות הטכנולוגית החדשה לא נזדקק לגב ההר בבקעת הירדן וכו' כדי לתצפת. מזל"טים ולוויינים יעשו זאת טוב יותר. אגב, גם החרמון לא זקוק "לעיניים של המדינה" מלמטה. האווירה הבינלאומית כלפינו תשתפר לאין ערוך, ואז אפשר מאוד שהשגריר מיטשל יצליח יותר אם יהיה צורך בתיווך. זאת בהנחה שאכן ישראל מוכנה לוותר על 95% משטח הגדה ולהיפרד מכול הטבעת הערבית סביב ירושלים. אם הפלשתינים ירצו להקים בשטח הזה את בירתם, אין סיבה שישראל תתנגד. הערך המוסף במקרה זה, יהיה שעוד כרבע מיליון פלשתינים פחות בשטח מדינת ישראל. כלומר הפרדה, שבה תומך השר ליברמן.

אין ספק שיקומו הרבה עוררין על תפיסה זאת, הגיוניים, ובלתי הגיוניים. זה נשמע היולי, פשטני ומגושם, ואפשר לפרק זאת לגורמים, לנתח ולהפריך כל אחת מן ההנחות. אבל המצב הנוכחי הוא גרוע יותר, עם כל ההסברים הלוגיים בצדו. הוא במצב של נמק, ונמק חייבים לכרות. ההשגות הן בערך כמו אלה שהתעוררו לאחר פינוי דרום לבנון ועזה, כאקט חד-צדדי. בסיכומו של חשבון- הם חסכו דמים תרתי משמע. זה היה מעשה נבון ומשתלם. יתרה מזאת - הזמן, אם באמת הוא פועל, יפעל לטובתנו. אנו לא מצטיינים בניהול משברים אבל טובים בו יותר מאשר בהתוויית מדיניות. נתמודד במציאות, תוך מעידות כאן ושם, כמו בעבר, אבל נצליח בכך כמו שהצלחנו בעבר. הפעם כאשר סבל הירושה של שנת 1967 הוסר מעלינו.

על אג'נדה כזאת כדאי ללכת לבחירות , שכן הקהל הישראלי יבין סוף סוף במה מדובר ומה הוויתורים "הכואבים" שהוא צריך לעבור. אם הבת קול לא תצא מן המפלגות הקיימות, רצוי שיקום מנהיג סמכותי בעל שיעור קומה ויניף את הדגל הזה. אני משוכנע שיהיה מחנה שילך אחריו.

אז זה יהיה ספטמבר ורוד - Indian Summer.