ממשלות נוטות לפעול בתגובה ללחצים קצרי טווח תוך הקרבת אינטרסים של הטווח הארוך. בעניין זה ממשלות ישראל לא רק שאינן שונות מאחרות, אלא אף מהוות דוגמה מאלפת להתנהלות כזו. אומנם בתקופה הראשונה בה שימש ראש
ממשלה (1996-1999), יזם
בנימין נתניהו סדרה של צעדי מדיניות ארוכי טווח, שיצרו את הבסיס לעמידותה העכשווית של הכלכלה הישראלית, וגם הממשלה הנוכחית התמקדה בכמה עניינים ארוכי טווח. אך כעת עומדים על הפרק שתי סוגיות בעלות חשיבות לאומית רבה, ומתקבל הרושם כי ביחס אליהן אין לממשלה תוכנית פעולה.
הקפאת הבנייה - להכין תוכנית גיבוי
סוגייה אחת היא הקפאת הבנייה ביישובים היהודיים ביהודה ושומרון העומדת לפוג בספטמבר, שעליה הוחלט בשנה שעברה בלחצה של ארה"ב. בקרוב יופעל על ישראל לחץ בינלאומי אדיר, שאותו יוביל הממשל האמריקני, לחידוש ההקפאה, לחץ שזה זמן רב היה על ממשלת ישראל לצפותו. למעשה, היה עליה להתכונן להתרחשות כזאת מיד כשנכנסה ההקפאה לתוקפה.
אך בחוגי הממשלה, אם עלו כלל מחשבות בנושא זה, הן היו בכיוון של ביטויי התרסה וייאוש, שיקשה מאוד להתמיד בהם. עומדים על כך ש"ההקפאה תסתיים ותתחיל הבנייה", במיוחד נוכח העובדה שהרשות הפלשתינית גילתה עניין מועט במו"מ לשלום. ובאשר לממשל האמריקני, הגישה היא כי "ספטמבר בא לפני נובמבר", כלומר שהמפלגה הדמוקרטית של ארה"ב לא תבקש להרחיק מראש את הקול היהודי בהתקרב הבחירות שבהן צפויים הרפובליקנים לנחול ניצחונות משמעותיים.
אלא שגישה זו אינה מייחסת את החשיבות הראויה לנחישותו של הממשל האמריקני הנוכחי לקדם את מדיניותו, יהיה אשר יהיה המחיר שייגבה ממנו באופוזיציה מבית. בנוסף, גישה זו אינה מבחינה בכך שגם אם יצליח המהלך של חידוש הבנייה, תהיינה לה השלכות מזיקות ביותר על ישראל. הן בארה"ב והן באירופה ייראו הדברים כאישור הסופי לכך שמדיניות ארה"ב שבויה בידי הלובי היהודי בוושינגטון. באירופה, שבה לא קיים לובי יהודי משמעותי, אלא רק ידידי ישראל מפוזרים ובלתי מאורגנים, תגבר העוינות כלפי ישראל ויגדלו המכשולים שיוצבו בפני ישראל להגשמת שאיפותיה.
מכאן שיש צורך דחוף בקיומה של תוכנית ב', במקרה שתוכנית א' - כלומר ההכרזה הבוטה בדבר חידוש הבנייה - תיכשל, כמו שקרוב לוודאי יקרה, גם אם היא תצליח בעזות המצח שבה.
על תוכנית ב' לכלול שני מרכיבים:
- על כל הצעה ישראלית לחידושה של הקפאת הבנייה להיות לתקופה קצרה יותר מעשרה חודשים - נניח לארבעה, ולכל היותר לחמישה.
- על הרשות הפלשתינית להתחייב לשלם מחיר ממשי תמורת חידוש ההקפאה. הפגם הגדול ביותר בהסכמה להקפאה המקורית היה שממשלת ישראל לא דרשה מן הפלשתינים דבר תמורת התחייבותה. ה"גמול" שהבטיח לישראל ממשל ארה"ב היה מחווֹת הדדיות של ממשלות ערב. אך אלו נחפזו לסרב להן והכל שכחו מהן.
תמורת הארכת תקופת ההקפאה על ישראל לדרוש תמורה שתמלא אחר שלושה תנאים: עליה להיות פעולה שאותה יכולה הרשות הפלשתינית לבצע בקלות, שתביא לישראל יתרונות בינלאומיים ממשיים, שתוצג כסבירה ביותר ומתקבלת על הדעת. יש תמורה כזאת: עד לאחרונה, עסקה ישראל בתהליך של שדרוג יחסיה עם האיחוד האירופי. כבר הוסכם על השדרוג, והתהליך היה אמור להיות מושלם, אבל ראש ממשלת הרשות הפלשתינית כתב מכתב לכל ממשלות האיחוד האירופי ובו ביקש מהם להקפיא את ההסכם עם ישראל, והם אומנם נענו לו.
לפיכך, מן הראוי כי המחיר שתדרוש ישראל יהיה שלא תחודש הקפאת הבנייה, אלא אם כן יכתוב ראש ממשלת הרשות מכתב חדש, שבו הוא מצהיר כי אין לו יותר שום התנגדות לשדרוג. להיפך, במכתב הוא יפציר בממשלות האיחוד האירופי להוציא לפועל את השדרוג, על-מנת לעודד את ישראל לשאת ולתת באווירה טובה.
כתיבת מכתב היא בוודאי פעולה קלה לביצוע; הפעולה אכן תיראה לרבים באירופה כסבירה, תסייע רבות לידידי ישראל שם ושדרוג היחסים יביא לישראל תועלת חומרית ממשית. יתר על כן, קיומו של מכתב כזה מטעם הרשות הפלשתינית יקל מאוד על המאבק נגד ניסיונות אחרים ברחבי העולם להטיל חרמות על ישראל. אם, לעומת זאת, תסרב הרשות הפלשתינית לבקשה פשוטה ומתקבלת על הדעת זו, האשמה בדבר הפסקת ההקפאה תיפול על הרשות הפלשתינית לא פחות מאשר על ישראל.
גורם נוסף, כמובן, שיש לקחת בחשבון הוא שהפלשתינים באורח אופייני אינם מקיימים את הבטחותיהם. את זה ניתן לנטרל על-ידי התנית המשך ההקפאה בכתיבת המכתב תוך חודש מחידושה. כשיפוג מועד ההקפאה, ניתן יהיה לתבוע מן הרשות הפלשתינית מחירים חדשים.
אם ייכתב המכתב, אך האיחוד האירופי לא יגיב, ישראל תהיה רשאית לסרב לכל חידוש של הקפאת הבנייה, הפעם תוך הטלת האשמה בהעדר תגובה מצד האיחוד האירופי.
קיים חשש כי למרות הקולות בישראל הקוראים לסיים את ההקפאה, בסופו של דבר יופעל על הממשלה לחץ לחדשה, מבלי שזו תשיג שום יתרון. כלומר, בעוד שתוכנית א' תיכשל - לא תהיה תוכנית ב', מדינת ישראל תחמיץ הזדמנות כבירה וקיומה של הממשלה יועמד בסכנה.
חילופי שבויים - לא לבטוח במפלגות
האתגר הגדול השני הרובץ לפתחה של הממשלה הוא ההתססה המתמדת מצד קבוצה בציבור הישראלי למען עשיית ויתורים נוספים לחמאס, במסגרת עסקת שליט. זוהי גישה מדהימה, שכן היא רק מעודדת את חמאס לדרוש מישראל יותר ויותר ויתורים.
כדי להאיץ את שחרורו של גלעד היה על משפחת שליט ותומכיה לקיים דווקא פעילות הפוכה: היה עליהם לנקוט עמדה פטריוטית הדוגלת בהצבת טובת הכלל לפני עניינם הפרטי. יתירה מכך: היה עליהם להוביל ביקורת על הממשלה על הצעתה לשחרר אסירים רבים מדי תמורת גלעד. הדבר היה מחייב את חמאס להפחית את דרישותיו כדי להשיג שחרור של אסיר כלשהו.
הבעיה האמיתית אינה המחלוקת בין הישראלים בעניין העסקה, אלא דווקא תמימות הדעים שיש ביניהם על מרכיביה העיקריים. ממשלת אולמרט הציעה לשחרר עד אלף אסירים, אך התנגדה לשחרורם של קומץ אסירים עם "דם על הידיים". ובישראל הסכימו הכל בדבר נכונות עיקרון זה. אבל מנקודת מבט של האינטרסים האסטרטגיים של המדינה, היה עדיף להציע דווקא לשחרר קומץ אסירים, תהיה כמות הדם על ידיהם רבה ככל שתהיה, ולהשאיר את יתר האלף מאחורי סורג ובריח.
החל מעסקת ג'יבריל ב-1985, שבה שוחררו 1,100 פלשתינים תמורת שלושה שבויים ישראלים, היוותה מדיניות זו של שחרור המוני סכנה אסטרטגית לישראל, היות שהיא הרסה את יכולת ההרתעה שלה. כ-400 מבין הטרוריסטים המשוחררים הורשו לשוב לבתיהם, שם הם היוו את הגרעין של האינתיפאדה שהחלה שנתיים אחר כך. באופן דומה, שחרורים מסיביים של טרוריסטים שבאו לאחר מכן איפשרו את חידושה של האלימות הפלשתינית אחרי שזו רוסקה. תוצאה נוספת הייתה העלאת המוטיבציה של פלשתינים אחרים להיות מעורבים בעצמם באלימות. אלה יכלו להניח, כי גם אם ייתפסו ויידונו לתקופות מאסר ארוכות, ממילא ישוחררו עד מהרה בעסקת חליפין.
במקביל, הוגבלה באופן חמור ביותר יכולתו של צה"ל לנהל מבצעים. מרבית הצבאות היו רואים זאת כאבסורד אם לא היו יכולים להרשות לעצמם אפילו נפגע אחד במהלך מבצע. ובאופן יותר אבסורדי, על צה"ל הוטל לנהוג כאילו אינו יכול להרשות לעצמו נפילה בשבי אפילו של חייל אחד. ומה אם האויב יתפוס מחלקה שלמה או צוות טנק - כמה אלפי אסירים ישוחררו אז? במגבלות כאלה שום צבא אינו יכול לתכנן את מהלכיו בצורה יעילה.
לכן, אמת המידה היחידה החשובה היא לא להחליט לאיזה אסירים "יש דם על הידיים", אלא לקבוע את העיקרון שישוחררו לא יותר מאשר, נניח, חמישה אסירים של האויב תמורת כל שבוי ישראלי.
אם ייושם עיקרון זה, התמריץ הנוכחי לקחת בשבי ישראלים - ייעלם. ראשית, בפעולות טרור ייהרגו או ייפלו בשבי יותר טרוריסטים מאשר ישוחררו. שנית, אם ישוחררו רק טרוריסטים מעטים רמי דרג, בעוד שאלפי פַּקודיהם ייוותרו בבתי הכלא הישראלים, הדבר לא יגרור תרועות צהלה מצד פלשתינים מן השורה. להפך, הם יזעמו על מנהיגיהם על כך שהם דואגים לעצמם בלבד. המוטיבציה להשתתף בפעולות טרור תפחת בהתאמה.
אי-אפשר לסמוך על ממשלה ישראלית שתאמץ עיקרון זה כמדיניות. הרי עיסקת החליפין הנוראה של 1985, מקור רעות רבות שבאו בעקבותיה, הוצאה לפועל על-ידי ממשלת אחדות בראשותם של
שמעון פרס ושל
יצחק שמיר. לפיכך, אין לבטוח בשום מפלגה שהיא אכן תציב את האינטרסים של האומה קודם לאינטרסים של עצמה. לאחרונה,
ציפי לבני הייתה הפוליטיקאי היחיד שהעז לבטא התנגדות לתשלום מחיר מופרז תמורת שחרורו של גלעד שליט. אלא שגם היא נאלצה לסגת מהערותיה בעקבות תגובותיהם הנזעמות של משפחת שליט ושל תומכיה.
לכן, במקום לצפות מן הממשלה לקבוע את העיקרון, יש לעשות זאת באמצעות חוק של הכנסת. זה יחייב את הממשלות. המעורבות היחידה של הממשלה הנוכחית תהיה למצוא חבר כנסת שיקדם את היוזמה, ולהבטיח כי ועדת הכנסת הרלוונטית לא תתנגד לה.
בחוק יהיו שני סעיפים עיקריים. האחד יתנה כי בכל עסקת שבויים, יוחלפו לכל היותר חמישה אסירים של האויב תמורת שבוי ישראלי אחד. הסעיף האחר יקבע הוראת מעבר, לפיה במשך 12 חודשים מכניסתו לתוקף של החוק, תורשה הממשלה להחליף עד 50 אסירי אויב תמורת שבוי ישראלי אחד.
סעיפים נוספים יטילו עונש על ניסיון להביא לעסקת חילופין שתפר את החוק. דווקא משום שמדובר בחוק ולא במדיניות ממשלתית, לא יותרו מסעות שיעדם הוא הפעלת לחץ על ממשלה להיכנע לאויב הטרוריסטי.
בעצם הבאתה של הצעת החוק לכנסת והדיון בה יהיה כדי לגרום לחמאס לזנוח את עמדתו הנוכחית. על מנהיגות חמאס יופעל לחץ גדול מצד משפחותיהם של אסירים פלשתינים למהר לשאת ולתת, לפני שיהיה מאוחר מדי. אילו משפחת שליט וחבריה היו נבונים יותר, היו הם עצמם קוראים לחקיקת חוק כזה.
