בעלי אוזן פוליטית רגישה קלטו בימים האחרונים שתי מילים שיצאו, כאילו באקראי, מפיו של
בנימין נתניהו: "החזית המזרחית".
פעם היו אלה מילים חשובות מאוד באוצר-המלים של הכיבוש. בשנים האחרונות הן צברו אבק במחסן-הגרוטאות.
צמד המלים "החזית המזרחית" נולד אחרי מלחמת ששת-הימים. הוא בא לקבע תפיסה אסטרטגית האומרת שנהר הירדן הוא "הגבול הביטחוני" של ישראל.
התיאוריה: קיימת אפשרות ששלושה צבאות ערביים - צבאות עירק, סוריה וירדן - יתאחדו בשטח שממזרח לירדן, יחצו את הנהר ויאיימו על קיומה של מדינת-ישראל. יהיה עלינו לעצור אותם לפני שיצליחו להיכנס לארץ. לכן צריכה בקעת-הירדן לשמש בסיס קבוע של צה"ל, ואין לסגת משם בשום פנים.
תיאוריה זו הייתה מפוקפקת מלכתחילה. כדי להיערך למבצע כזה צריך הצבא העירקי להתרכז, לחצות את המדבר ולהתפרש בירדן. זהו מבצע לוגיסטי ממושך ומסובך, שהיה מעניק לצה"ל את האפשרות והזמן להכות את העירקים הרבה לפני שיגיעו לגדות הנהר. לצבא הסורי הרבה יותר נוח לתקוף את ישראל ברמת-הגולן מאשר לרדת דרומה ולתקוף ממזרח. ואילו ירדן הייתה תמיד שותף סמוי - אך נאמן - למדינת-ישראל (להוציא את הפרק הקצר של מלחמת ששת-הימים).
בשנים האחרונות הפכה התיאוריה למגוחכת בעליל. האמריקנים פלשו לעירק ופיזרו את צבאו המהולל של
סדאם חוסיין, שהתגלה כנמר של נייר. ממלכת ירדן כרתה ברית-שלום רשמית עם מדינת-ישראל. סוריה מאותתת בכל הזדמנות שהיא משתוקקת לשלום, אם ישראל תחזיר לה את רמת-הגולן. שום סכנה שהיא אינה צפויה לישראל משכנותיה המזרחיות.
אומנם, מצבים יכולים להשתנות. משטרים משתנים, בריתות משתנות. אבל אי-אפשר להעלות על הדעת מצב, שבו יקום לתחייה הסיוט של שלושה צבאות אימתניים מתרכזים בירדן ופולשים לארץ-כנען, כמו בני-ישראל בסיפור התנ"כי.
יתר על כן, הרעיון של התקפה על הקרקע, בנוסח מלחמת-הבזק הנאצית במלחמת-העולם השנייה, שייך להיסטוריה. במלחמה עתידית ימלאו טילים ארוכי-טווח תפקיד מרכזי. אפשר לתאר את חיל-המצב הישראלי בבקעת-הירדן שוכב בכסא-נוח ומסתכל בטילים העפים מעל לראשו בשני הכיוונים.
אז מה פתאום צץ הרעיון האווילי הזה מחדש?
כדאי אולי לחזור ארבעים ושלוש שנים אחורה, כדי להבין איך נולד הדחליל הזה.
שישה שבועות בלבד אחרי מלחמת ששת-הימים נולדה "תוכנית אלון". יגאל אלון, אז שר-העבודה, הגיש את התוכנית ל
ממשלה. היא לא התקבלה רשמית, אך הייתה לה השפעה רבה על צמרת המדינה.
מפה מוסמכת של התונית לא שורטטה אף פעם, אך עיקריה נודעו. לון הציע לספח לישראל את בקעת הירדן ואת חוף ים המלח. כמעט כל הגדה המערבית הייתה הופכת למובלעת, המוקפת מכל העברים על-ידי מדינת-ישראל. פרוזדור צר באזור יריחו היה אמור לקיים את הקשר בין הגדה לממלכת ירדן. אלון הציע גם לספח לישראל שטחים מסוימים בגדה, את צפון סיני ("פיתחת רפיח"), ואת דרום רצועת-עזה ("גוש קטיף").
לא היה איכפת לו אם הגדה תחזור לירדן, או תהווה ישות פלסטינית נפרדת. פעם תקפתי אותו מעל דוכן הכנסת על כך שתוכניתו שומטת את הקרקע מתחת למדינה הפלסטינית, שבה דגלתי. כשחזרתי למקומי, שלח לי אלון פתק: "אני בעד מדינה פלסטינית בגדה. אז במה אני פחות יונה ממך?".
התוכנית אומנם הוצגה כמתווה ביטחוני, אך מניעיה היו שונים לגמרי.
בימים ההם נפגשתי עם אלון באופן די קבוע, והייתה לי ההזדמנות לעקוב מקרוב אחרי דרכי-המחשבה שלו. הוא היה אחד המפקדים המצטיינים של מלחמת תש"ח, ונחשב כמבין בענייני הצבא, אך מעל לכל הוא היה איש הקיבוץ המאוחד, תנועת-ההתיישבות שהייתה לה עדיין השפעה רבה במדינה.
מיד עם כיבוש הגדה פשטו אנשי התנועה הקיבוצית ברחבי השטחים הכבושים, ותרו אחרי שטחים המתאימים להתיישבות חקלאית מודרנית. הם נמשכו באופן טבעי לבקעת-הירדן. מבחינתם, זה היה שטח אידיאלי להקמת קיבוצים חדשים: היו בו מים בשפע, השטח שטוח ומתאים למיכון חקלאי מודרני, ובעיקר - האוכלוסייה בו הייתה דלילה. כל הנתונים האלה חסרו בשאר שטחי הגדה: שם הייתה אוכלוסיה צפופה, השטח הוא הררי והמים במשורה.
לדעתי הייתה תוכנית אלון כולה תוצאה של חמדנות חקלאית, והתיאוריה הצבאית לא באה אלא כדי לספק לה אמתלה ביטחונית נוחה. ואכן, התוצאה המיידית הייתה הקמת מספר רב של קיבוצים ומושבים בבקעת-הירדן.
עברו שנים עד שגבולות תוכנית-אלון נפרצו, ותנועת-ההתנחלות פשטה על הגדה המערבית כולה.
תוכנית אלון הולידה את הדחליל של "החזית המזרחית", ומאז היא ממשיכה להלך אימים על כל מי שדוגל בשלום. כמו רוח-רפאים היא באה והולכת, מופיעה ונמוגה, פעם בצורה אחת ופעם בצורה אחרת.
אריאל שרון דרש לספח את הבקעה המורחבת. הבקעה עצמה משתרעת לאורך 120 ק"מ מן הכנרת עד ים-המלח, אך רוחבה הוא כ-15 ק"מ בלבד. שרון תבע באופן כמעט אובססיבי לצרף אליה את "גב ההר", דבר שהיה מרחיב אותה בהרבה.
כאשר אימץ שרון את תוכנית חומת-ההפרדה, היא הייתה אמורה להפריד גם בין הגדה המערבית ובקעת-הירדן. זה התאים למה שנקרא "תכנית אלון פלוס". החומה הייתה מכתרת את הגדה המערבית כולה, בלי פרוזדור-יריחו של אלון. זה לא יצא עד עכשיו אל הפועל, הן בגלל ההתנגדות הבינלאומית והן בגלל בעיות-תקציב.
מאז הסכם-אוסלו עמדו כמעט כל ממשלות ישראל על כך שבקעת הירדן תישאר בידי ישראל בכל הסכם-שלום אפשרי. זה בא בהסוואות שונות: פעם דובר על "גבול ביטחון", פעם על "תחנות התראה", פעם על "מחנות-צבא", פעם על "חכירה לזמן ארוך" - הכל כיד הדמיון היוצר של ראשי-הממשלה המתחלפים. המכנה המשותף: הבקעה תישאר בשליטת ישראל.
עכשיו בא נתניהו, ומחזיר לחיים חדשים את צמד-המילים "חזית מזרחית".
איזו חזית מזרחית? איזה איום צפוי לישראל משכנותיה המזרחיות? איפה סדאם חוסיין? איפה חאפז אל-אסד? האם מחמוד
אחמדינג'אד ישלח את גייסות-השריון של משמרות המהפכה אל מעברות הירדן?
אז ככה. האמריקנים הרי יעזבו את עירק ביום מן הימים. ואז יקום יורש לסדאם חוסיין, הפעם מנהיג שיעי, שיתחבר לאירן השיעית, וגם לטורקיה הבוגדנית, ואיך אפשר לסמוך על
מלך ירדן המתעב את נתניהו? דברים נוראים עלולים לקרות, אם גדודי גולני לא ישמרו על גדת הירדן!
הדבר מגוחך על פניו. אם כן, מהי הכוונה האמיתית?
כל העולם עוסק עכשיו בדרישת האמריקנים לפתוח במשא-ומתן בין ישראל והרשות הפלסטינית. אפשר לחשוב ששלום העולם תלוי בהפיכת "שיחות-הקירבה" ל"שיחות ישירות". אף פעם לא נשפכו כל-כך הרבה מלים של צביעות מתחסדת על עניין כל-כך אפסי.
"שיחות הקירבה" מתנהלות זה כמה חודשים. לא נכון להגיד שהתוצאות שואפות לאפס. התוצאות הן אפס. אפס מוחלט. אז מה יקרה אם הצדדים יישבו ביחד בחדר אחד? אפשר לנבא זאת בביטחון מוחלט: עוד אפס. בהעדר רצון אמריקני לכפות פיתרון, לא יהיה פיתרון.
אז מדוע מתעקש
ברק אובמה? יש רק סיבה אחת: המדיניות שלו בכל המזרח התיכון כשלה, והוא זקוק באופן דחוף להישג. הוא הבטיח לצאת מעיראק, והמצב שם אינו מאפשר זאת. המלחמה באפגניסטן מידרדרת מדחי לדחי, גנרל הולך וגנרל בא, והניצחון מתרחק והולך. יש הרואים כבר את היום שבו אחרון האמריקנים יטפס על המסוק האחרון על גג השגרירות האמריקנית בקאבול.
נשאר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. גם כאן עומד אובמה לפני שוקת שבורה. הוא קיווה להשיג הרבה מבלי להשקיע דבר, והובס על-ידי השדולה הישראלית. כדי לכסות על הבושה, הוא זקוק למשהו שניתן להציגו לציבור נבער כהישג אמריקני גדול. חידוש "השיחות הישירות" אמור להוות ניצחון כזה.
לנתניהו דווקא נוח המצב הקיים. ישראל קוראת לשיחות ישירות, הפלסטינים מסרבים. ישראל מושיטה את ידה לשלום, הפלסטינים מסרבים. אבו-מאזן דורש שישראל תמשיך להקפיא את ההתנחלויות ותודיע מראש שהמשא-ומתן יתבסס על גבולות 1967.
אבל האמריקנים לוחצים על אבו-מאזן, ונתניהו חושש שאבו-מאזן ייכנע. לכן הוא מודיע שאינו יכול להקפיא את ההתנחלויות, שמא - הוי אסון! - תתפרק הקואליציה. ואם זה לא מספיק, אז הנה - מעשה כשפים! - מופיעה מחדש החזית המזרחית. ממשלת-ישראל מודיעה לפלסטינים שלא תוותר על בקעת-הירדן.
כדי להדגיש את הנקודה, התחיל נתניהו השבוע בסילוק האוכלוסייה הפלסטינית שנותרה בבקעה, כמה אלפים. זהו מבצע של טיהור אתני. הכפר פריסיה נמחק כולו מעל פני האדמה, הבתים, ובעיקר מתקני המים, נהרסו. זה דומה למבצע המקביל המתנהל כעת נגד הבדואים בנגב.
מה שנתניהו אומר לאבו-מאזן הוא: כדאי לך לחשוב עוד פעם אם אתה מוכן להיכנס ל"שיחות ישירות".
בקעת הירדן יורדת למקום הנמוך ביותר על פני כדור-הארץ, הוא ים-המלח, הנקרא גם ים-המוות.
המצאת החזית המזרחית תסמן, כך נראה, את המקום הנמוך ביותר של מדיניות נתניהו, שמטרתה להמית כל אפשרות של שלום.
