המשורר שלמה דוד, שהוא נומרולוג שעיסוקו בפשר המספרים המסתתרים באותיות העבריות, מאמין וחי את האותיות המסמלות את תרבות האדם והשכלתו. באמצעות האותיות, האדם יכול ליטול את 'החירות' המוצעת לפניו, ולבחור בדרך בחירתו ללכת. שלמה דוד בוחר בספרו זה, לתאר את המציאות העכשווית ויחד עם זאת להנציח ולתעד את עברו של עם ישראל, עם סגולה אשר ה' בחר בהם מבין כל העמים.
בחלקו הראשון של הקובץ אנו פוגשים את המשורר כ'פרט' המשוטט בטבע ומעלה אל הכתב את עצם החיווי ותוצאת היצירה, מהמפגש המדהים בינו לבין 'הקשת' (עמ' 39): "וְהַקֶּשֶׁת חָלְפָה בְּלִי לִבְרֹר צְבָעִים לְצִיּוּרַי/אֲדַמְיֵן לְעַצְמִי אֶת הַקֶּשֶׁת וְאַמְשִׁיךְ בִּיצִרוֹתַי"... ה'תוצאות', הן סיבת כל הסיבות בשירי הקובץ שלפנינו.
באמצעות האותיות מקדיש המשורר משירי אהבתו לנפש הקרובה אליו ביותר ובהבעותיו ניתן גם למצוא כעין יצירות גַּסֶלָה
1 כדוגמת השיר המופיע (בעמ' 24): "הָייתִי רוֹצֶה לִקְטוֹף רַק כַּלַנִית אַחַת עֲבוּר אַהוּבָתִי/וּפִתְאֹם שֶׁלֶט קָטָן הַמַּזְהִיר "אַל תִּקְּטוֹף אוֹתִי"/וְאֹדֶם הַכַּלָנִית כְּאֹדֶם לִבִּי הַמְּלַבְלֵב/כָּל צָרוֹתַי כְאִלוּ נִשְׁכְּחוּ מִן הַלֵב"...
אנושיותו ורגישותו לסובב אך תורמות למסוגלותו ה'הגדית' המשמשת אותו בכתיבה, כחלק בלתי נפרד ממשיכתו העזה לדת ולאמונה היהודית (עמ' 21-20): "חֲיֶה בְּגָלוּי וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי פַרְגּוֹד/שְׁמוֹר עַל הַכָּבוֹד/קַוֵּה לְעוֹד וְעוֹד/יְשׁ לְךָ לֵב וְקָדְקוֹד/רְאֵה אֶת הָעוֹלָם בְּצֶבַע וָרֹד"...
היות שה'גלוי' מועדף על פני ה'מוסתר', הטענה הנטענת לפנינו (עמ' 34): "אֵין אֹשֶׁר מֻחְלָט עֲלֵי אֲדָמוֹת וְיַמִּים/כַּאֲשֶׁר הוּא לָרֹב רִגְעִי וְגַם רְגָעִים חוֹלְפִים/נֶפֶשׁ חֲצוּיַה מְשַׁקֵפֶת כְּעֵין מֹאזְנַיִם/תָּמִיד עוֹשִׂים מַאֲמָץ לְהִתְאַזֵּן בַּחַיִּים"...
בעקבות היגד אחד באים היגדים רבים אחרים, ויש גם סיפורים המסתתרים מאחורי השירים. ביניהם, מפגש לא יאומן כמעט עם הרב היהודי מעיירתו שברומניה, שהיה מלמדו את שפת האותיות העבריות בהיותו נער... והיום אותו רב, הוא זקן שבע-שנים אשר דיבורו נותר כבעבר הרחוק, כמו נעצר השעון מלכת.
השתקפות זאת, משיבה את משוררנו להרהוריו על העבר ה'בלתי מחיק' והוא רושם (בעמ' 23): "וְאוּדֵי הַשּׁוֹאָה הֵם עֵדִים אַחֲרוֹנִים לְדַף קֶשֶׁר בְּתוֹלְדוֹתֵינוּ/בַּל נִּשְׁכָּח אֶת עַצְמֵנוּ, בַּל נִשְׁכָּח אֶת עֲבָרֵנוּ"...
באותו גילוי לב סוחף, מעלה המשורר באותיותיו את קשייו וחששותיו המתלווים, בכלכלו את מעיין זיכרונותיו אשר ספונים עמוק בתוככי נפשו, עד שהוא נותן לאותיות להובילו. וכך רשם (עמ' 27): "מִלִּים רַבּוֹת כְּלוּאוֹת בְּתוֹךְ הַנְשָׁמָה//וְרֹב הַשִּׁירִים נִגְנָזִים//יְחִידֵי סְגֻלָה שׁוֹרְדִים לְאוֹרֶךְ שָׁנִים//זֶה פֻּרְקַן הַלֵּב הַכָּלוּא אֲשֶׁר יוֹצֵר מִזְמוֹרִים/הֵם מִשְׁתַחְרְרִים כִּבְנֵי חוֹרִין וְנֵהְפָכִים לְשִׁירִים"...
אכן, ה'מזמורים' שביצבצו (בפסוק שלעיל), אינם נוצרים בסתם. מזמורים נוצרים בעקבות התפילות החוזרות ונשנות כל החיים. והמשורר מאזכר זאת (בעמ' 3): "בְּסֵדֶר פֶּסַח בְּיָמִים נוֹרָאִים עִם קִיטְל, הַמְעִיל הַכָּסוּף הַלָּבָן/בִּמְחִצַּת יַקִּירַי, בַּקְּדֻשָׁה, עִם כִּסּוּפִים לַאֲבוֹתַי לְהַשְׁכִּיחַ אֶת הַחֻרְבָּן"... במילה 'חֻרְבָּן' משתקפים מזווית מבטו, הן ימי השואה הנוראים והן ימי חֻרבן בית המקדש של העם היהודי.
שלמה דוד מקפיד לחזור ולשנן בחלקו השני של הספר, פסוקים מתהלים, ותחינות דוד לה' שימחל לישראל עמו על עוונם ויעניק להם חסדיו והגנתו מפני העמים הקמים להשמידו. שכן, רק בדרך המחילה והסליחה ה' יחון אותם ותהיה תקומה לעם ישראל להמשיך ולשרוד. ראה (עמ' 63): "וְהָאָרֶץ פּוֹרַחַת מֵחָדָשׁ וְסִימָנִים יָפִים לְעֲתִיד/הָלְאָה הַמִּלְחָמָה, הַפֶּרַח כְּבָר לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת לַפִּיד"...
