"רב חרדי" משכתב את ההיסטוריה

בלוף שני שהפיץ קאופמן באמצעות מוסף הארץ הוא, ש"את הדלק והגפרור להצתת אירועי חברון סיפקו אבותיו ומוריו הרוחניים של נתניהו תשעה ימים קודם לכן: בט' באב תרפ"ט... נערכה ברחבת הכותל הפגנה פרובוקטיבית, לכאורה 'להגנת הכותל', שרבים ממשתתפיה השתייכו לבית"ר. בניגוד למוסכם הניפו המפגינים דגל כחול לבן. יהודי ארץ ישראל דאז, ובראשם יהודי חברון... שילמו בדמם את מחיר הפרובוקציה".

מעניין שרק לפני שנה, המציא אותו קאופמן עצמו, במאמר שפרסם במלאת 80 שנה לטבח ('בחדרי חרדים', 31.7.09), נימוק שקרי אחר שגרם לפרעות: ניסיונם של בית"רים לעלות ב-ט' באב להר הבית. אז איפה האמת שלך, מר קאופמן? הגיע הזמן להחליט. או שאז בילפת או שעכשיו אתה מבלף. ואולי בכלל מדובר בבלוף כפול?

ההיסטוריה הייתה שונה: במהלך 1929 התגרו המוסלמים במתפללי הכותל, באמצעות צווחות מחרישות-אוזניים של המואזין ופריצת מעבר הולכי-רגל בקיר הניצב לכותל. ביישוב היהודי הוקמו ועדים למען הכותל. בתשעה באב פרצו תקריות אלימות בין יהודים לערבים ובהן נדקר למוות צעיר יהודי.

הערבים, כנראה מחשש לתגובה, הפיצו שמועות שהיהודים יתקפו את מסגדי הר הבית, ביום ו', ה-‏23 באוגוסט. המוני פורעים, חמושים באלות, בסכינים ובפגיונות, חשו אותו יום להר, ומשם הסתערו על השכונות היהודיות אשל אברהם וקריה נאמנה. 19 יהודים נטבחו, בית כנסת ובתי מגורים עלו באש.

בצהרי אותו יום הגיע לחברון מירושלים אופנוען ערבי שזעק: "דם אלפי מוסלמים נשפך בירושלים כמים". קריאותיו לנקום ב"חזירים היהודים" פשטו כאש בשדה קוצים, והסוף המר ידוע – טבח איום ונורא שבוצע למחרת ביהודים חפים מפשע, שאכזרי כמותו לא היה עד אז.

לא סתם שולף קאופמן בלופים היסטוריים מביבי השופכין, ולא סתם מוסף הארץ העניק להם מקום של כבוד. מצא מין את מינו. לשניהם מטרה ברורה: לקעקע את זכות העם היהודי להגן על עצמו ועל עצם קיומו, מול הקמים עליו לכלותו. לרפות ידיים. לטפטף ספקות בצידקת הדרך. להפוך פעילות מגן לפרובוקציה.

קאופמן, על תקן של נביא זעם, קורא בהתנשאות מבחילה מעל דפי מוסף הארץ לנתניהו, "שאבותיו, מוריו ורבותיו אחראים למרחץ הדמים ביהודי חברון", להיות גב"ר ולהודות שהרוויזיוניסטים אחראים לטבח חברון. "ולמה גבר?", הוא מתפייט. "כי גב"ר ביהדות פירושו גומל חסדים, ביישן ורחמן".

אם בנוטריקון עסקינן, מר קאופמן, הרי גב"ר משמעותו גם גוזמאי, בדאי, רברבאי.

נתחיל מהסוף: נכון שהיהודים והערביים גם יחד, ניפחו, כל אחד מטעמיו שלו, את מיתוס הטבח בדיר יאסין לממדים מפלצתיים. אך ברבות הימים כבר הוברר שהסיפור לא היה ולא נברא, וכולו המצאה כוזבת של מאיר פעיל, אז בכיר בפלמ"ח, שכלל לא שהה בעת האירוע בדיר יאסין. הבדאי פעיל, איש שמאל קיצוני שרדף ב'סזון' (מצוד) אחר יהודים מהאצ"ל והלח"י, כדי להסגירם לבריטים, חתר לרווח כפול מעלילת הדם: גם יכפיש קשות את יריביו מהלח"י שכבש את דיר יאסין, וגם יחדיר בלב הערבים אימת מוות שתבריח אותם מן הארץ.

היום כולם מודים שכל סיפור דין יאסין הוא עלילה שלא הייתה ולא נבראה, ונולדה לצרכים פוליטיים (כמו רצח ארלוזורוב, שהטלת האחריות לגביו נועדה להכפיש את הימין לדורות; אבל זה סיפור אחר). אפילו הסופר השמאלן-קיצוני עמוס קינן, שבצעירותו פעל בשורות הלח"י, גם בדיר יאסין, ולימים השמאיל ולא החמיץ שום הזדמנות להכות בימין, לא קנה את הבלוף של פעיל והודה ביושר באחרית ימיו: "אף פעם לא הכחשתי שהייתי שם [בדיר יאסין]... עניין הטבח הוא פשוט שקר גמור. לא היה טבח... לפחות לשלושה מימסדים הייתה מוטיבציה [לנפח את דיר יאסין] והם הרוויחו מזה: המימסד הערבי שלא קיבל את החלוקה, היה יכול להשתמש בדיר-יאסין כפלטפורמה שעליה גורשו הפליטים הערבים מארץ-ישראל; המימסד הבריטי כנ"ל; והמימסד היהודי"...

זו גם קביעתו של סוכן חשאי של ההגנה, שמעון מוניטה, שהסתנן לשורות הלח"י והשתתף בכיבוש דיר יאסין. במאמרו ב'הארץ' (30.4.09), שנדחק על-ידי העיתון, מטעמים מובנים, לעומק עמודי 'תרבות וספרות' הביזאריים, קבע כי "טבח בדיר יאסין לא היה. כיבוש הכפר, סילוק התושבים הערבים ואיסוף מוצרי המחיה התבצעו ללא התנגדות. הערבים לא היו בחזקת צר ואויב, הם גם לא ממש נלחמו. לוחמי הלח"י...לא פעלו מתוך נקמה ולא על סף יאוש. הנפגעים נפגעו במהלך קרב יריות דליל עד כדי גיחוך, ולא תמיד מאש מכוונת. שהות הלח"י בכפר במשך 36 שעות עברה ללא אירועים מעוררי יצרים וגוררי תגובות. טבח דיר יאסין גם לא יכול היה להיות. לוחמי הלח"י לא היו יודעי קרבות. הנשק שבידם כמעט לא פעל. התחמושת הייתה מועטה. לעתים הושלך רימון פה ושם מבלי לשלוף נצרה. הכוח, בכוונה תחילה, לא נשא עמו מטעני חבלה, ואמצעי לחימה אחרים לא היו ברשותו. עלילה זו של טבח מאות גברים נשים וטף, היא הזיה מעוותת שנולדה מקרבנו, הייתה לקונסנזוס לאומי והפכה קללה לישראל וחרפה ליהדות העולם. לאחר למעלה משישים שנה הגיע הזמן להשתחרר מן המועקות שקללה זו מטילה עלינו".

אבל כל זה לא מעניין את הרב, את ריבם של הערבים, ולא את מוסף הארץ, שממשיכים להיאחז בקרנות הכזב שכבר מזמן הושלך לפח האשפה של ההיסטוריה.

הפיגוע ההיסטוריוסופי האחרון של קאופמן, עוסק באסון נורא מלפני 81 שנה. פרעות תרפ"ט, שבמהלכן נטבחו בחברון באכזריות נוראה ובדם קר 66 יהודים חפים מפשע, נשים נאנסו וכ-60 נפצעו קשה. מי אשם בהתנפלות הפתאומית של הערבים על השכנים היהודים הבלתי חמושים?

לא תאמינו. היהודים, ורק הם. הקרבן אשם. במניפולציה מגושמת, שהופכת את הקרבן היהודי לרוצח, ואת הרוצח הערבי לקרבן, קובע קאופמן ללא מצמוץ: "הרוויזיוניסטים, אנשי בית"ר, אחראים לדם היהודי שנשפך בחברון ב-י"ח באב תרפ"ט". כמו שתמיד טענו האנטישמים והאוטו-אנטישמים: היהודים אשמים. וכי אפשר אחרת?

אין זה הזיוף ההיסטורי היחיד שדחס 'הרב החרדי' באותו מאמר, שמוסף הארץ העניק לו במה נכבדה. קישקוש היסטורי נוסף שלו באותו מאמר, מאשים את היהודים שנלחמו על נפשם בירושלים, בביצוע "טבח דיר יאסין ללא רחמים".