נהג נבחר על-ידי נוסעי אוטובוס לנהוג ולנהג את האוטובוס שלהם ולהביאם למחוז חפצם בשלום. הכביש עובר בדרך חתחתים שורצת שודדים וזרועה באויבים שמתחזים ל"שוטרי תנועה". השודדים חומדים את האוטובוס ותאבים להשליך את נוסעיו לים. חורשי רעה, שמתחזים לשוטרי תנועה, קושרים לתת לשודדים את מבוקשם - בעורמה. לצורך זה הם מגייסים תואנות שונות: החל מזה שהפנסים מזייפים והצופר חורק, ועד לכך שאך את טובת הנוסעים הם רוצים, ולמען טובה זו הם עמלים. ולמען טובה זו יש לחלק את האוטובוס, להעלות את השודדים עליו, ולהסיטו ממחוז חפצו.
עם השודדים אין לנוסעים בעיה: הם מנפנפים אותם בכל ניסיון השתלטות ודוחקים אותם מהשטח; יותר ויותר. אבל עם המתחזים יש בעיה. הם שונאים מתוחכמים, מצויידים בקהילה בינלאומית ובשופטים אכזרים. והשילוב של שופטי סדום ושוטרים מתחזים - קטלני.
הנהג "מוכֵר" לנוסעים שהוא יודע גם לנהוג וגם "לעבוד" על חורשי הרעה ועל השודדים. ובכלל, המטרה המוסכמת על כולם היא: למשוך את הזמן עד שיוחלפו המתחזים. עד רגע מסוים זה נראתה טקטיקה זו - אבודה. מכיוון שהשוטרים חורשי הרעה היו נחושים לגזול את האוטובוס עבור השודדים. אבל, לפתע פתאום, הם החלו להביע אֵמון בנהג. אמון, שינהל מו"מ '
בתום לב' עם השודדים, ו"ייקח סיכונים למען "השלום", ויספק את מירב תאוותם וייתן להם חצי אוטובוס. לכן הם פתאום נותנים לו מעבר חופשי. כמובן שהאֵמוּן הפתאומי - מטריד.
מטבע הדברים, הנוסעים חשדניים. לנהג היסטוריה מטרידה; הוא נמנע מלהתחייב שלא ימסור את האוטובוס לשודדים ושלא יוביל את הנוסעים לים, והוא גם לחיץ עם תעודות. אומנם הוא מוכֵר לנוסעים - בקריצה, שבאמת הוא יעבוד על השודדים ועל השוטרים המתחזים, ורק איתם - עם הנוסעים, הוא אמיתי, אבל אי-אפשר להאמין לו. אי-אפשר בגלל הניסיון איתו, ואי-אפשר בגלל הניסיון עם הנהגים הקודמים. לכן, הסכנה שבסוף הוא דווקא יעבוד עלינו - הנוסעים, רועמת מכל אבן. כי הניסיון הטראומתי הוא, שקודמיו, וגם הוא - לפני שהתיישב בכסא, זימרו "צ'כוסלובקיה" ו"דין האוטובוס כדין החווה הפרטית שלי", אך קרסו בהמשך ו"מכרו" את האוטובוס ואת הנוסעים בנזיד אתרוגים (סגירת תיק על מעבר רמזור באדום).
האם יש לנוסעים דרך להבטיח שהנהג הנוכחי לא "ימכור" את האוטובוס ואותם?
ובכן, לפני ניתוח דרכי הפעולה האפשריות (דפ"אות) לנוסעים, חשוב להבהיר כמה מרכיבים שמסבכים את המילכוד בבעיה:
1. הנהג הצליח להעביר את האוטובוס כברת הדרך עד כה, אך כל הצלחתו נעוצה דווקא בדו-פרצופיות שלו. דו-פרצופיות, בה כל צד חושב שיש לו מודיעין אקסקלוסיבי על הנהג: השודדים מעריכים שיקרוס וייתן להם את הכל (גם אם בשלבים; הם הרי יקבלו כל חתיכת אוטובוס - על-פי 'תורת השלבים', בלי שיזוזו ממטרתם כהוא זה). לשוטרים המתחזים - חורשי הרעה, יש "בטחונות" של הנהג בחדרי חדרים. בטחונות שיציית להם ולא לנוסעים ששכרו אותו. הבטחות שברגע האמת הוא יבגוד בנוסעים ויחליף את השומרים בכסא הקדמי. הנוסעים, למודי גירושים ושבעי נהגים מזגזגים, מנפנפים בהבטחות הפומביות של הנהג ונאחזים בשומרים המקיפים אותו, כבטוחת 'ברזל'. זאת, למרות הם יודעים שאין בכוחם למנוע מהנהג לחמוק בפתע ולמכור אותם, ובודאי שאין ביכולתם למנוע ממנו להחליף את משמר הנהג כולו, דקה לפני הבגידה (ע"ע פיטורי שני השרים על-ידי שרון).
2. מו"מ עם השודדים הוא דרישה בלתי מפשרת של קהילת המתחזים. הנהג, וגם הנוסעים, השלימו מאונס עם דרישה זו, למרות שהם מבינים שהיא אובדנית. בהתייחס למו"מ זה, חלק מרכזי במתווה התעתוע שמוכֵר הנהג לנוסעים ששכרו אותו, הוא, שהשודדים טפשים, ושלא יתפשרו על פחות מחצי אוטובוס, ומכיוון שאין טכנולוגיה שמנסרת אוטובוס ל-2, אז "אין לנוסעים מה לדאוג".
3. לשודדים - כולם - אותה מטרה, אבל יש ביניהם חלוקת עבודה. הצגה כאילו יש "מתונים" ויש "קיצונים". הכל כדי לבלבל את הנוסעים (ותקופה ארוכה הייתה להם הצלחה אדירה בבלבול זה). הנוסעים, לעומת זאת, הם קבוצה הטרוגנית: רובם אומנם מבינים את התרגיל של השודדים ואת השנאה לש המתחזים, אבל שנים מהם, שחמושים במגאפון צורם, מתים על השודדים ועל המוות, ומטמטמים את ציבור הנוסעים ואת הנהג באוזן - ללא הפסקה.
לאור נתונים אלו, ולאור העובדה שמחוז החפץ, כמו גם הכביש והאויבים, הם נתונים שאי-אפשר לשנותם, ולאור העובדה שאי-אפשר לחוזת מה יעשה הנהג מול כל לחץ שהוא, נפרוס בקיצור את חלופות הפעולה שיש לנוסעים:
א. להפסיק לדאוג, להכניס את השודדים לאוטובוס, ולהשיב את הנוסעים ש(ברוב חוצפתם) בחרו בחיים, לארצות מוצאם, בעוון העלבה גזענית של שודדים.
ב. להפסיק לדאוג, ולתת אמון עיוור בנהג.
ג. לכבול את הנהג להבטחות על פיהן נערך החוזה בו נשכר להיות נהג.
ד. לכבול את הנהג (פיזית) לאוטובוס ולמנוע ממנו לנהל מו"מ, ולתעתע: לא מול השוטרים המתחזים ולא מול השודדים, וכך בהכרח, גם לא מול הנוסעים.
ה. להחליף את הנהג.
ו. לשנות את ה"אילוצים": לא מו"מ; לא נסיעה באוטובוס (ואריאציות על דפ"א זו: לרדת מהאוטובוס ולחצות ברגל, או לחצות בחוליות).
ז. לחבר לנהג את נציג הנוסעים, כך שיתנועעו כתאומי סיאם למו"מ מול השוטרים המתחזים ומול השודדים.
נבחן - בקיצור - כל אחת מחלופות אלו, לאור הנתונים והאילוצים:
א. להפסיק לדאוג, להכניס את השודדים לאוטובוס, ולהשיב את הנוסעים ש(ברוב חוצפתם) בחרו בחיים, לארצות מוצאם, בעוון העלבה גזענית של שודדים.
זו החלופה המועדפת על 2% מהנוסעים. אלו שחולים במחלת הסמולֶנֶת ושונאים ללא לאות את הנוסעים האחרים. 2% אלו משומנים בכסף רב מקרנות חדשות, ומצויידים במגאפונים מחרישי אוזניים. אין סיכוי ששאר הנוסעים יחליטו פתאום שמטרתם בחיים היא להתאבד ולצ'פר שודדים ושונאים אכזריים. בקיצור, לא רלוונטי.
ב. להפסיק לדאוג, ולתת אמון עיוור בנהג
זו חלופה שנוסעים מעל גיל 6 לא יכולים לקבל. למה? - כי ילד בן 6 כבר מבין משהו בטבע האדם, נתקל בפסוק ש"לפתח חטאת רובץ", ומתחיל להכיר שהמורה הראשון לגבי העתיד הוא העבר. ההיסטוריה. הרחוקה והקרובה, ולהיכן שהוא לא פונה הוא רואה תמרורי אזהרה.
ג. לכבול את הנהג להבטחות על פיהן נערך החוזה בו נשכר להיות נהג.
כמובן שזה היה המצב המועדף, אלא שמאז קריסת 'דין נצרים כדין תל אביב' אף אחד לא מתייחס ברצינות לאפשריות של חלופה זו. אם מדובר על כבילה ב"חוק" או כבילה מוסרית, אז הרלוונטיות של חלופה זו היא כמו חלופה ב' לעיל. מעל גיל 6 כבר מבינים שהדבר העיקרי לגבי ה"חוק" זה "הפרשנות" שלו. ופרשנות זו נתונה כיום בידיים של חבורה סמולנית קשה. לכן: חבל"ז. גם אשר לכבלים "מוסריים": אותו כנ"ל. חבל"ז.
ד. לכבול את הנהג (פיזית) לאוטובוס ולמנוע ממנו לנהל מו"מ, ולתעתע: לא מול השוטרים המתחזים ולא מול השודדים, וכך בהכרח, גם לא מול הנוסעים.
תיאורטית זו חלופה שמבטיחה לנוסעים שליטה על ההבטחות שמפוזרות בשמם. דע עקא, נהג ומְנַהֵג שאינו חופשי לנוע ולייצג את הנוסעים אינו נהג. יתרה מזאת, הכבילה לכסא הנהג לא תעבור את עינה הבוחנת של פרשנית החוק (ר' "בג"צ" לעיל). לכן דינה של חלופה זו כדין החלפת הנהג (ראה להלן).
ה. להחליף את הנהג
החלופה לא רלוונטית בציבור הנוסעים הנוכחי, לפני שמתגלה בגידה ממש: האקדח המעשן. ר' מקרה "ההינתקות". למה? - כי הנוסעים - ברובם - פיתחו והעצימו, במשך 2000 שנות גלות, את אונת הכחשת הסכנה. האונה גדלה למימדים כאלו שמגמדים כל מידע הגיוני, והיא מוּרשת בגֶנים של האומה.
ו. לשנות את ה"אילוצים": לא מו"מ; לא נסיעה באוטובוס (ואריאציות על דפ"א זו: לרדת מהאוטובוס ולחצות ברגל, או לחצות בחוליות)
אפשר היה להוסיף לכך גם הינתקות מאומות העולם. זה לכאורה היה רצוי, אבל לא ריאלי. לדבר כזה צריך מהפכה רוחנית, וזה מחייב הליכה במדבר 40 שנה, מערכת חינוך חדשה, סיום הכיבוש הסמולני של התודעה הישראלית ויצירת דור חדש במערכת חינוך יהודית. בקיצור: זה לא מיידי.
ז. לחבר לנהג את נציג הנוסעים, כך שיתנועעו כתאומי סיאם למו"מ מול השוטרים המתחזים ומול השודדים.
באופן מעשי, מדובר על כך שהנהג נע - צמוד, עם נציג הנוסעים, לכל מקום. צמד זה יהיה אמוּן על כך שלא תוצא מדל שפתי מי מהם, איזושהי הפרחה קלת דעת על מסירת האוטובוס, או אף על מסירת חציו לשודדים. גם רעיונות איוולת ועוולה על גירוש חלק מנוסעי האוטובוס או כולם, לפי גחמת השודדים או בעצת שני הסמולנים תאבי אבדון, עם המגאפון - לא יעלו. נראה שזו החלופה המעשית היחידה שיש בה פוטנציאל הגנה מפני תעתועים.
האם השוטרים הבינלאומיים (הקהילה הבינלאומית?) יקבלו צמד זה? ובכן, התשובה על כך לא פשוטה. כי הרי כל עוד לא סיכמו הנוסעים על כך וחייבו בזאת את הנהג, השאלה היפותטית. וככזו, קל להפחיד שאין לה סיכוי. אבל, יכול להיות שבבניה מדורגת - זה אפשרי.
מהי אותה בנייה מדורגת? - למשל, חוק, בדומה לחוק הטנטטיבי שלהלן:
אם במו"מ על מחוז בארץ ישראל המערבית שאינו בריבונות מדינת ישראל אך לא היה בריבונות אחרת, לא תובעת מדינת ישראל ריבונות מלאה על מחוז זה, תהיה הרשות המייצגת את תושבי המחוז שהם אזרחי מדינת ישראל, צד במו"מ; צד שזכאי לדרוש את הבטחת זכויותיו האזרחיות והלאומיות על מחוז זה.
כמובן שנוסח זה אינו עדיין חוק תקני, וכל מונח בו מחייב הגדרה והרחבה, וקל לראות את ההתנגדות שתעלה מול חוק כזה, אך אפשר שזהו צעד ראשון בכיוון של מניעת קריסה של נהג/מנהג נבחר ממחוייבותיו לבוחר ולעמו, בכל הקשור לעניין הקיומי המרכזי שלנו: ריבונות האומה היהודית על ארצה.
