בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
מוזיאון המדע בירושלים [צילומי אילוסטרציה: פלאש 90]
|
|
|
מדעי הרוח
|
כשהמדריכה הנודניקית התעקשה להפגין את השכלתה הפיזיקלית מול הילדים, כתבנו נאלץ לחתוך אותה במהירות האור
|
|
|
|
|
אפילו הפיזיקאים הדגולים ביותר עוד לא הצליחו להסביר המון תופעות, כמו למשל איך השפם של איינשטיין נשאר דבוק לו לפנים למרות כוח הכבידה | |
|
|
|
|
בשבוע שעבר התברר, למרבה האכזבה, שהקיץ עדיין כאן וגם החופש הגדול חי ונושם, מה שאומר שצריך, כרגיל, להעסיק את הילדים. העניין הוא שהביקור המסעיר שערכנו במערות המסתור של בר כוכבא עדיין חרות היטב בזיכרוני, וגם חוליות הגב שלי טרם חזרו למקומן הטבעי, ובכלל כל עצמותיי אומרות הצילו. כך שמראש פסלתי כל פעילות הכוללת זחילה, ריצה, טיפוס, קפיצה, עלייה, ירידה וכל דבר שיגרום לי להזיע. האפשרות היחידה שנותרה הייתה מוזיאון המדע בירושלים. אפשרות לא רעה בהתחשב בכך שהמקום ממוזג, מטופח וגם מרשה לילדים לגעת בסחורה. כלומר במיצגים. חוץ מזה מציגים שם עכשיו את תערוכת 'DEEP', המראה את החיים המדהימים המתקיימים בעומק של עשרת אלפים מטר מתחת לפני הים. בקיצור, חוויה מרנינה בהחלט לאינטלקטואל מובהק שכמוני, שוחר מדע, תרבות ומיזוג אוויר.
|
|
|
[צילום: פלאש 90]
|
|
כבר ברחבת הכניסה למוזיאון נתקלנו במשחקי מדע משכילים שהראו שבעצם כל החיים שלנו הם אשליה אחת גדולה. "הנה", הפגנתי בפני הילדים את מנת המשכל הגבוהה שלי, "אתם רואים את הקווים האלה? כשמסתכלים עליהם מקרוב הם נראים ישרים, אבל מרחוק הם נראים עקומים. למה?" הילדים עיקמו את פיהם ופנו להמשיך הלאה, אבל אני תפסתי בצווארוניהם והכרחתי אותם לרכוש בינה. "עין האדם", הרבצתי בהם דעת וסטירות קלות, "היא כמו מצלמה שמשדרת אותות למוח שמתרגם אותם לתמונה, ולעתים מתקבלת תמונה שאינה משקפת את המציאות". "למה?" פרפרו הילדים בידיי, "למה?" "כי ככה בנויה העין", הסברתי. "בסדר", אמרו הילדים, "אבל למה?" "כי... בואו נמשיך הלאה", אמרתי והובלתי אותם בעוז קדימה. אי-אפשר להסביר הכול על עין אחת. זאת אומרת רגל. האולם הבא היה עמוס בגלגלי שיניים, כבלים ומיני מכונות שהגיעו למוזיאון לאחר שירות ארוך במרתפי האינקוויזיציה. הייתה שם, למשל, מעלית קטנה שאפשר לעמוד עליה, ואם כולם מושכים ביחד חבל ארוך, היא מתרוממת. קדימה, הלהבתי את הנוער, "למשוך!" הם משכו, אבל המעלית לא זזה. הבנתי שצריך פה מישהו מושך במיוחד, לכן הפשלתי את שרווליי הקצרים והצטרפתי אליהם. המעלית לא זזה. הפעלתי יותר כוח, והפעם היא באמת לא זזה. הפעלתי עוד יותר כוח. היא לא זזה. ספרנו עד שלוש ומשכנו בכוחות משותפים. היא לא זזה. "מה שאנחנו רואים פה זו תופעה פיזיקאלית מובהקת, כמו בבניין של סבתא וסבא", פרשנתי לילדים. "מה זה אומר?" הם שאלו. "שהמעלית מקולקלת", אמרתי.
|
|
|
[צילום: פלאש 90]
|
|
בדיוק באותו רגע צצה מאי שם בחורה שהחולצה שלה הכריזה שהיא מדריכה מטעם המוזיאון, ושאלה אם אנחנו רוצים שהיא תסביר לנו למה המעלית לא זזה. "כבר הבנו לבד", הודיתי לה בנימוס, "היא נתקעה". "היא לא נתקעה", קרצה המדריכה, "הנה, תראו". והיא ניגשה אל חבל אחר שהיה מחובר להמון גלגלים קטנים, ובמשיכה קלה הרימה את המעלית עד לתקרה, תוך כדי שהיא מקשקשת משהו על מסה וכוח כבידה ועל זה שמדובר בסך הכול בפיזיקה בסיסית של כיתה ז' או ח'. הילדים שלחו לעברי את המבט המוכר של מה יהיה איתך אבא, שוב אתה עושה פאדיחות. "זאת לא חוכמה", לחשתי, "כשאני הייתי בכיתה ז' עוד לא גילו את כוח הכבידה". בכוח האינרציה שעטו המדענים הצעירים לאולם התצוגה הסמוך, ואני הזדנבתי אחריהם בהחלטה נחושה להוכיח להם שאבא שלהם הוא גאון פיזיקאלי. אולי אני לא באמת גאון (בטח לא פיזיקאלי) ואני לא יודע להסביר כל דבר, אבל אפילו הפיזיקאים הדגולים ביותר עוד לא הצליחו להסביר המון תופעות, כמו למשל איך השפם של איינשטיין נשאר דבוק לו לפנים למרות כוח הכבידה. כך שאולי אני בכלל גאון מטא-פיזיקאלי.
|
|
|
[צילום: פלאש 90]
|
|
ההזדמנות לשקם את מעמדי הגיעה כעבור דקות אחדות, כשהילדים נעצרו והביטו בהשתאות במתקן אחד עם המון-המון סלילים. כבדרך אגב נעמדתי מאחוריהם והערתי באדישות אופיינית שזהו דגם המראה איך נוצרת אנרגיה. "זה מיצג של גלי קול", הגיחה מהצד המדריכה המעצבנת. אחר כך גילו הילדים אקווריום ענק עם כדורי מתכת שצריך לשלוף אותם בעזרת מגנטים, אבל לא הצליחו להזיז אפילו מגנט אחד. "ברור", הסתערתי לעברם, "יש פה שדה מגנטי הפוך". "לא, המתקן מקולקל", תקעה הנודניקית סכין בגב האומה, "רוצים לשחק במים?" "כן!" צהלו הילדים ורצו אחריה לפינה אחת שהיו בה המון בקבוקונים קטנים וקערות מלאות מים. "מים זה סי-או-שתיים", הצהרתי בקול. "את זה כל תינוק יודע", אמרה הקרצייה, "עכשיו ניקח בקבוקון, נמלא אותו במים, נכניס לתוכו פפטה ונראה איך הפפטה צפה בתוך הבקבוק". "סליחה", ירדתי עליה, "מה זה בדיוק פפטה?" "זה מזלף קטן", היא אמרה, "אתה לא זוכר את הפפטה משיעורי הכימיה?" אמרתי לה שאת הכימיה שכחתי כבר בשיעור ביולוגיה, וגם משם אני לא זוכר כלום חוץ מאפידרמיס שעד היום אין לי מושג מה זה. "אה, זה קל", הצטחקקה גברת-הכול-יודעת, "אפידרמיס זה..." "אני מצטער, אין לנו זמן", חתכתי אותה במהירות האור, "אנחנו רוצים להספיק להגיע לתערוכה של הים. נכון, ילדים?" "לא", אמרו הילדים, "רוצים להישאר פה עם המים". "עזבו", הסתתי אותם, "הבקבוקונים האלה הם סתם ניסוי שמראה איך הג'בטה מושפעת מהלחצים המשתנים במים". "פפטה, לא ג'בטה", דרכה המדריכה, "וזה לא בגלל הלחצים, אלא בגלל שהאוויר שבתוך הפפטה קל יותר מהמים, ולכן..." תפסתי את שוחרי המדע הזעירים ותוך הפעלת לחץ פיזי (שלא יגידו שאני לא פיזיקאי) גררתי אותם אל מעמקי האוקיינוס, שם הוצגו עשרות פוחלצים של יצורים שאפילו הם עצמם לא ידעו על קיומם. "איחס!" צווחו הילדים ונמלטו בחזרה לכיוון מלחמות מים. אני מצדי נשארתי באולם התצוגה החשוך, השתרעתי על הרצפה הקרירה וחלמתי שאני חוזר לבית הספר ונכשל במתמטיקה ושגם ביטלו את החופש הגדול. שטוף זיעה וצמרמורות התעוררתי, ונזכרתי שלמרבה השמחה אני כבר לא תלמיד. למרבה הצער, החופש הגדול עדיין כאן.
|
|
[צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
תאריך:
|
06/08/2010
|
|
|
עודכן:
|
06/08/2010
|
|
דביר שרייבר
|
|
בהיסטוריה של המאבק בתאונות הדרכים, אין אפיזודה מביכה יותר מהניסוי הנערך בימים אלה באשדוד - ניסוי המהווה גם שיתוף פעולה נלעג בין השלטון למדיה. בעיניי, ה"מרחב הסטרילי" שנפרש בעיר באופן זמני, בליווי רעש תקשורתי וטפיחה עצמית על השכם, הוא סוג של יורש עצר בעייתי שנולד לדואט העיתונאי וילנאי-מרוז.
|
|
|
במשך שלושה ימים כאב לי הראש ברמות לא הגיוניות. האבחנה המיידית שלי הייתה, כמובן, גידול פתאומי ואימתני במוח, שעומד להרוג אותי בשעות הקרובות אם לא בדקות אלו ממש. זה היה לפני כחמש שנים, באמצע ירח הדבש. במקום ליהנות מהפעם הראשונה בניו-יורק, העברתי את הזמן בלדמיין כיצד עומדת להיראות הלוויה שלי (כולם יבואו. וכולם יהיו נורא עצובים. ויתייפחו בטירוף. ברור).
|
|
|
מחזהו של דייוויד אובורן "הוכחה", זוכה פרס הפוליצר, הטוני ופרס תא המבקרים של ניו-יורק לשנת 2001, עולה בתיאטרון הספריה - מהתיאטרונים המוקדשים אך ורק למחזות איכות.
|
|
|
|
|
|
סיכון בריאותי של ממש נשקף לכמחצית מהאוכלוסיה הישראלית בשל...אי-חשיפה לשמש. נשמע מתעתע? לא בהכרח. כ-50 אחוז מהישראלים סובלים מהיעדרו של ויטמין D, החיוני כל-כך לגופם, מבלי שהם בכלל מודעים לחסר הזה.
|
|
|
|