|
|
"ג'ורה" של תוקפנות [צילום: AP]
|
|
|
|
|
עורכי עיתונים אלקטרוניים רבים אינם מקיימים את שהם מחויבים לו בכתב על-פי הצהרתם: להפעיל "שיקולי מערכת" כדי לשמור על החצר האחורית שלהם, ה"טוקבקים", מפני דברים שאינם ראויים להופיע בדפוס. העובדה שהם אינם עושים זאת, היא מחדל הגובל בפשע ציבורי, תרומה של "העיתונות החופשית" להידרדרות המוסר הציבורי הכללי. הם גם מתבזים בכך כשהם מרשים בגלוי לעבור על הכללים שהם-עצמם מנסחים ומציגים לראווה. כשהם שומרים על תדמית המכובדות על הנייר אך לא על הצג, הם כאותו אדם המופיע בחליפה עניבה וכובע - עם "חנות" פתוחה לרווחה. כל מה שהם צריכים לעשות כדי למנוע זאת, הוא להעסיק שני פנסיונרים בהתנדבות כדי שינפו את הזבל הנערם במדורי ה"טוקבק", על-פי הכללים שלהם - אך הם אינם מעוניינים.
חומרת העניין היא בזאת: המשתנֶה הקוֹבע בחיים ובמוות של חברה הוא הרמה הציבורית, רמתו התרבותית של רוב הציבור הקובע את דמות השלטון, המשטר והמדינה. גורלנו הוא להיות מדינה כזאת ולא אחרת, עם מנהיגות כזאת וממסד כזה, כי הם משקפים נאמנה את רמתו התרבותית והאנושית של הציבור הבוחר אותם. הם יוסיפו להיות כאלה גם בעתיד, אם לא יבוא מהפך בכוח חיצוני, אסון לאומי, או משיח. הם ישתפרו רק אם הרמה הכללית של הציבור תשתפר. ה"טוקבק" הוא אמצעי טכני נפלא לציבור לבטא את עצמו, והוא אחד אמצעים להשפיע על הרמה הכללית. אם לא היה הופך ל"ג'ורה" של תוקפנות, לעולם התחתון המוחשי של העיתון, יכול היה לשמש כלי להשפעה חיובית על רמת הדיון הציבורי, ועל-ידי כך השפעה על הציבור, ואפילו על אותם יהודים טובים המנצלים אותו עכשיו כדי לבטא את דחפיהם השפלים ביותר.
להפקרת החצר האחורית של התקשורת לאספסוף יש כמובן סיבה קיומית כללית. כל ממסד מעוניין, במודע ואף לא במודע, לשמר את הציבור ברמה שבה הציבור מקיים אותו, ולמנוע שינוי העלול להביא לכך שהציבור ירצה להחליף אותו. לכן הוא מקיים מערכת חינוך המכשירה את בוגריה לשמר את הקיים, ולמנוע שינוי ערכים חברתיים קיימים. במסגרת זו לומדים גם להיות אספסוף "פטריוטי", ולא לומדים דבר על תקשורת אנושית ראויה, או על ההבדל בין השימוש בלשון כאמצעי קשר כדי להבהיר עמדות, לפתור בעיות וכדומה; לעומת השימוש בה כבאמצעי לחימה כדי לפגוע, להרוס, "לכסח", להעליב, להשפיל ולהשמיד סמלית את הזולת.
השפה האנושית משמשת לשתי המטרות, אלא שכאשר אנחנו משתמשים בה לא כבאמצעי קשר אלא רק כנשק, אנחנו לא שונים בכך ממי שמכה, בועט, יורק, עושה תנועה מגונה, לא שונים מכלב נובח או מפר מנגח. בכתב, לאלימות אין נשק אלא מילים, והרבה מאוד דברים המתפרסמים במדורי ה"טוקבק" הם אך ורק מכות, יריקות, תנועות מגונות ובעיטות מילוליות כאלה. זה תפקידם אצל יוצריהם.
ההוראות שהאחראים צריכים לתת ל"מערכת" המופקדת על מדורי ה"טוקבק" הן:
1. למנוע פרסום שאין בו התייחסות ברורה למשהו במאמר שעליו מגיבים. זה בא כדי שהתגובה תהיה לעניין, שהמגיב לפחות יקרא שטחית את המאמר שאליו הוא מתייחס.
2. למנוע פרסום שיש בו שימוש בביטויים גסים כאלה שאינם מקובלים בחלק המודפס בעיתון.
3. למנוע פרסום דברים שיש בהם הכללות על הנושא או על מחבר/ת המאמר שאינן מלוות בביטוים עובדתיים, שבהם הכותב מבהיר על מה הוא מסתמך.
עדיף, כמובן, שכל כותב "טוקבק" שהמסר שלו לא נתקבל לפרסום, יקבל תגובה מהמערכת עם הסבר סטנדרטי של הסיבה או הסיבות לכך, והזמנה לשלוח את התגובה מתוקנת. מי שמרבה לחזור על המנטרה "הכל עניין של חינוך", צריך, לדעתי, לתמוך חזק בהצעה הזאת.
