מעניין לעניין באותו עניין. בית המשפט העליון הורה לממשלה לדון תוך שבועיים במינוי אישה לוועדת טירקל. לא משנה שהדיונים כבר בעיצומם ובעוד שבועיים יהיו בשלב מתקדם עוד יותר; לא משנה שבשל כך תרומתה של אישה כזו, אם וכאשר תמונה, תהיה חלקית בלבד; לא משנה שבשל כך המינוי שלה יהיה חסר משמעות מעשית. העיקר שבית המשפט העליון שוב הראה לממשלה מי בעל הבית האמיתי במדינת ישראל.

אני רק מבקש הסבר אחד: אל מי עלי לפנות כדי לחייב את בית המשפט העליון עצמו להיות שוויוני כלפי נשים? כיום מכהנים בו 15 שופטים, מתוכם רק ארבע נשים. לא מיותר להזכיר, שהייתה לאחרונה לפחות מועמדת אחת ראויה, פרופ' רות גביזון, שנפסלה בשל דעותיה שלא עלו בקנה אחד עם המונותיאיזם של אהרן ברק. ועל זה אמרו חז"ל: טול קורה מבין עיניך.

לא שבמגזר הפרטי המצב טוב יותר. ועד עובדי בנק הפועלים רכש 13,000 עותקים של הספר "לידה" ויחלק אותם לעובדים כחלק מהשי לראש השנה. את הספר כתבה אחת, שרי אריסון, שהיא לגמרי במקרה גם בעלת השליטה בבנק. למי שאינו זוכר, הוא עוסק בנושאים כגון השפעתם של קולות והתגלויות על קבלת החלטות עסקיות מהותיות בחברות ציבוריות.

מבטיחים לנו שאריסון לא הייתה מעורבת בקבלת ההחלטה. יכול להיות. אבל, כפי שאמרו חז"ל, "הרבה שלוחים יש למקום". איש אינו חושב שאריסון התקשרה בעצמה ליו"ר הוועד, שרלי אמזלג, שאגב עושה להנהלת בנק הפועלים את הכי פחות צרות במערכת הבנקאית. מספיקה קריצה של מקורב אחד, ואולי רמיזה של מקורב אחר. או שמא קול פנימי לחש לאמזלג שזו ההחלטה הנכונה; לכו תדעו.

אם זה היה הכסף הפרטי של העובדים – יבושם להם. אבל ועדי עובדים מתבססים על מס פנימי קבוע היורד מן המשכורות, ובמקרה של הבנקים – המשכורות הרי באות במישרין מכיסו של הציבור. ההחלטה הזו לא פחות חמורה, מבחינה ציבורית, מאשר חגיגת השכר והבונוסים המעסיקה כל כך את התקשורת והרשויות. לכן, אמזלג חייב לציבור הסברים.

ביקרתי בשבוע שעבר במרכז המבקרים של בנק ישראל בירושלים. מרשים מאוד. מטבעות ושטרות מימי החשמונאים ועד ימינו, מוצגים נדירים, הסבר מקיף על אופן הנפקת השטרות והמטבעות, עמדות משחק לימודיות לילדים, סרטונים מושקעים על כלכלה וכסף בכלל ועל בנק ישראל בפרט.

אלא שכאן נשארתי עם משהו שעדיין מצריך הסבר: מדוע הבנק המרכזי שלנו צריך 750 עובדים? שאלתי את המדריכה, כלכלנית בכירה בבנק, כמה עובדים יש בפיקוח על הבנקים – היחידה התפקודית הגדולה ביותר בבנק. תשובתה: 100. זה הפתיע אותי, אבל כלפי מטה. הייתי בטוח שהמספר גדול בכמה עשרות אחוזים.
כעת תמיהתי רק גדלה: מה עושים עוד 650 עובדים? כמה כלכלנים צריך, במיוחד לנוכח העובדה שבכל המחקרים שלהם מודגש שהם אינם משקפים את עמדת בנק ישראל? כמה אנשים צריך כדי לאסוף נתונים שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אוספת גם היא? כמה אנשים צריך כדי לפקח על הדפסת השטרות?

הוויכוח התמידי בנושא עובדי בנק ישראל מפספס את העיקר. לא מפריע לי שהבנק יתן משכורות גבוהות לבעלי השכלה גבוהה, וכך יבטיח את איכות עבודתו. מפריע לי מאוד שהוא משלם אותן למאות עובדים מיותרים. זה הסיפור האמיתי, זו הנקודה שאיש אינו מסביר.

אולי מישהו מוכן להסביר לי (ובעצם לכולנו) איך מתקבלות החלטות הרות גורל במדינה הזאת? בלי פרוטוקולים? בלי מסמכים? בלי סיכומי דיונים? כי זה בדיוק מה שמצטייר משבוע העדויות הראשון בפרשת המשט.

השביעייה לא קיבלה מידע – או בעצם כן קיבלה. השרים דנו בכל התרחישים – או בעצם לא. צה"ל הציג חלופות – או בעצם רק תוכנית אחת. ראש הממשלה הסמיך את שר הביטחון – או בעצם נושא בעצמו באחריות. וכך הלאה וכך הלאה, ותהיו בטוחים שהרושם הזה רק ילך ויגבר ככל שהדיונים יימשכו.

אם היה לנו עסק עם תהליך קבלת החלטות מסודר, כל הסתירות הללו היו נמנעות, כי הכל היה מתועד. אבל כמו שזה נראה כרגע, שיטות הברדק והסמוך והיהיה-בסדר ממשיכות לשלוט בחיינו. אם אכן כך, זה הנושא האמיתי שצריך לחקור: לא מה הייתה ההחלטה שהתקבלה, אלא כיצד.

יש כמובן עוד אפשרות: שהכל נעשה בצורה מסודרת ומתועדת, ואז המשמעות היא שראש הממשלה ו/או שר הביטחון שיקרו בעדותם – לוועדה, לציבור בישראל ולכל העולם. אני כבר לא יודע איזו מבין האפשרויות מפחידה יותר.

אני מציע שבפעם הבאה בה יהיה צורך להשתלט על משט לעזה, ייאמר לנוגעים בדבר שהיעד הוא לשכת הרמטכ"ל. אני מבטיח לכם שהתחכום והתעוזה ישברו את כל השיאים.

לפני חודשיים הודעתי לחברת מי אביבים, האחראית על אספקת המים בתל אביב, שאנחנו חמש נפשות ולא שלוש. למספר הנפשות יש השלכה ישירה ומשמעותית על התעריף והחשבון. קיבלתי דוא"ל שהפנייה התקבלה.

בשבוע שעבר הגיע החשבון: שלוש נפשות. ניסיתי ליצור קשר עם מי אביבים כדי להעמיד אותם שוב על טעותם. בדף החשבון מופיעים שני מספרי טלפון; חיוג אליהם מגלה שאינם מחוברים. מספר טלפון שלישי הוא לדיווח על תקלות; בחיוג אליו מגיעים למוקד 106 של העירייה. באתר החברה יש קישורית ל"צור קשר"; היא מביאה למילים "יפורסם בקרוב". באתר יש גם קישורית ל"טלפונים וכתובות"; היא מחזירה אתכם לדף הבית.

מחוסר ברירה, נאלצתי לגשת למוקד של החברה בבניין העירייה. ביקשתי שיסבירו לי איך כן אפשר להתקשר איתה, וקיבלתי טופס ומעטפה. ביקשתי שיסבירו לי מדוע דרכי ההתקשרות שמפרסמת החברה אינן קיימות; על זה לא קיבלתי תשובה.

הנה עוד תופעה חסרת היגיון הדורשת הסבר. מי שקונה כרטיסים בסוכנות "קסטל" ועושה זאת באמצעות האינטרנט או הטלפון, נדרש לשלם "דמי טיפול" של 15 שקל, בלא כל קשר למחיר הכרטיס. כך יצא, שכאשר רציתי לקנות כרטיס ב-50 שקל – "דמי הטיפול" הגיעו ל-30% ממחירו.

ניגשתי לקופה ושאלתי לפשר הדבר. תהיתי במיוחד על פשר גביית "דמי הטיפול" בהזמנה באינטרנט. הרי כל הרעיון הוא, שהרשת חוסכת זמן וכוח אדם הן לקונה והן למוכר; יש לא מעט מקרים, בהם ניתנת הנחה על פעילות אינטרנטית.

התשובה היחידה שקיבלתי היתה, שזה מה שעושים כל משרדי הכרטיסים. רונית קן – לתשומת ליבך.