הרצח הנתעב שהיה השבוע באופקים החריד את העיר ותושביה. ריטה לובהצ'יוב ז"ל נרצחה בדם קר, ככל הנראה על-ידי בעלה יורי, והושלכה בביתה כמה ימים. העיר אופקים, שקטנה ממילא מכדי להכיל ידיעה גדולה כזו, הייתה לזירה תקשורתית מלאה בצלמים, בכתבים, בניידות, בשוטרים ובמסוק אחד מעל.
כיצד טיפלה התקשורת הארצית בפרשה? כיצד הצטיירה העיר בעיני תושבי המדינה והעולם? מדוע סיקור של רצח בתוך המשפחה ברמת גן, למשל, שונה בתכלית מרצח במשפחה באזור הפריפריה? מי מזיז את החוטים? מי שולט בתמונה? ומה תפקידך, צופה טלוויזיה יקר, בהפקה?
התקשורת, המכונה כ"מרכז משנה", מביאה את החדשות מהקצוות למרכז ובחזרה. היא בנויה ברובה על-ידי האליטה במרכז, קרבה של קבוצות חברתיות בעלות כוח כלכלי-פוליטי-חברתי, קרי אזור גיאוגרפי של הליבה הכלכלית. לכן היא נועדה לשרת אותו בצורה נאמנה, או במילים אחרות - לשמר את עצמה ואת האינטרסים שלה.
הרצח באופקים טופל מבחינה חברתית בצורה נחרצת, סוקר היטב בכל הרשתות וזכה להתייחסות. אבל הוא הוצג בצורה לא מאוזנת על-ידי עורכי החדשות. אותו רצח למשל שהתרחש ברמת גן זכה להיות עוד חדשה רגילה ופעוטה בסדר היום, כאילו המקרה ברמת גן הוא אישי, סובייקטיבי - "אירוע פרטי". ואילו רצח בפריפריה זוכה להכתמה של עיר שלמה או אזור שלם - "בעיה מערכתית". כשיש רצח ברמת גן ממעטים לראיין שכנים ואין חשיבה לראיון עם איש ציבור. בפריפריה לעומת זאת ישאלו "איפה ראש העיר?", "למה הוא לא עושה כלום?", "איפה הייתה מחלקת הרווחה?".
גם בכתבות חיוביות מתקיים יחס דומה. כשאורן סמדג'ה זכה במדליה האולימפית, רצו התושבים להיות שותפים בתהילה ולכן התייחסו להישג כשהם כמהים להיות חלק ממנו: תושבים התראיינו, ראש העיר הכריז בחדשות על הקמת כיכר על שמו ועוד. התושבים ביקשו להשתמש בידיעה החיובית כקולקטיב ולא כאירוע פרטי. כשזוכה תושב העיר אופקים בתהילת עולם יכתבו הטוקבקיסטים מכל הארץ: "כל הכבוד לאורן" אבל כשיש רצח באופקים יכתבו הטוקבקיסטים: "תגידו מה קורה אצלכם באופקים?" תושבי המדינה גם כאן משייכים הצלחה למקרה פרטי ומשאירים את הכישלון לקולקטיב.
הריחוק של "שם" (פריפריה) והקרבה של "כאן" (מרכז הארץ) ממשיכים לשרת עמדות כוח המוזנות במסרים סמויים, עד כי הצופה השבוי מקבל את מר גורלו בהכנעה ובשכנוע טלוויזיוני כי זו אכן המציאות שלו ואין בילתה. התקשורת מנסה לחדד כי בפריפריה ישנם חיים של "רצח פה ועוני שם", היא מעולם לא גילתה מוטיבציה לדבר על הצלחות, חדשות שגרתיות. אבל אצה רצה בחפץ לב אם נשרף עץ דקל, מפעל נסגר והאבטלה הכרונית המשיכה להצדיק את התפיסה.
הידיעות הלא מאוזנות שבאות מהפריפריה, לעומת הידיעות השגרתיות הבאות מהמרכז, באות לחזק את הרושם השלילי הקיים - הכתבות נמכרות היטב לעורכים ויזכו לפרסום. אנשי התקשורת אשר תופסים עצמם כמשתייכים לקבוצת האמצע בחברה הישראלית (תושבי המרכז, חילונים, ליברלים, מערביים) לבין הפריפריה. רבים מהם רואים בקבוצות השוליים בכלל (חרדים,
מתנחלים, ערבים, בדואים, מזרחים) איום על ערכיהם וכן על ערכיו של קהל היעד העיקרי שלהם - המרכז. העובדה כי מוצאם של מרבית מקבלי ההחלטות בתקשורת (86%) הוא אשכנזי ממרכז הארץ, מהווה, ככל הנראה, את אחד הגורמים העיקריים לקרבה למרכז, מחד-גיסא, ולריחוק המנטאלי מהפריפריה, מאידך-גיסא. ראייה זו אינה נחלתם הבלעדית של אנשי הממסד הפוליטי, אלא גם של אנשי הממסד התקשורתי, ולכן קיימת הקבלה מסוימת ביניהם.
הסיקור מהווה אמצעי חשוב בחיזוקו של הממסד, הוא פועל להקטנת אחריותם של הממשל והחברה בתושבי הפריפריה. דיווחים על עוני ופשע תורמים לייחוס האשמה והאחריות למושאי הדיווח (כלומר על התושבים) או לקבוצת השתייכותם. דיווחים אלה מסיטים את התמקדותו של הקורא מייחוס אחריות כלשהי לכוחות פוליטיים, חברתיים או היסטוריים. בכך, מסייעת שיטת הסיקור לכוחות השולטים לשמר את מעמדם. התקשורת נותנת יד להנצחת נחיתותה של הפריפריה לעומת המרכז ולשימורה של חלוקת הכוחות הקיימת בחברה.
דעות וסטריאוטיפים קיימים ביחס לעיירות הפיתוח ולתושביהן, ובכך מקדמים הפרדה והתבדלות בין המרכז לפריפריה, יותר מאשר את חיזוק הסולידריות ואת ההזדהות ביניהם. כאשר התקשורת מציגה את תושבי אופקים כשונים מאנשי המרכז, כ"אחרים", כבעלי תרבות, ערכים והתנהגות שונים, היא מונעת מהצופה את האמפתיה ואת הרצון לסייע. כך, לא נוצרת ערבות הדדית וערבות חברתית לעזור לאחרים במצוקתם. הדבר משרת את הממשלה וההגמוניה בשמירה על השקט הקיים, מבלי שתתעורר תסיסה חברתית. הצופה במרכז מעביר את האחריות אל התושבים. אשמתו של הממסד אינה מוזכרת.
