אירועי החודשים האחרונים באזורנו הם תולדה של שחיקת מעמדה של ארה"ב בעידן ברק חוסיין אובמה בעיני העולם המוסלמי. עד לפני מספר חודשים אובמה התרפס בפני האיסלאם וכעת בפני היהודים לצורך השגת הקול היהודי וחלק מאוהדי המפלגה הרפובליקנית בארה"ב, לקראת הבחירות הצפויות בנובמבר הקרוב לקונגרס ולסנאט.
מבחינת העולם המוסלמי, השפעת ארה"ב במזרח התיכון "התאיידה" בשל הזיגזוג ההיסטרי של אובמה מול האיסלאם, כפי שאף נשיא אמריקני לא זיגזג קודם לכן, ולנוכח 'בריחתה' הצפויה בסוף החודש של ארה"ב מעירק ערב כניסת אירן למועדון המדינות בעלות נשק גרעיני תוך השארת סימני שאלה גדולים לגבי עתיד עירק, אירן והמזרח התיכון כולו.
המוסלמים מבינים ובצדק שאובמה הוא עוף חריג, מוזר ובר-חלוף בהוויה האמריקנית, ולכן הם לא "סופרים" אותו גם אם הוא כלל לא "אשם" בפלישת מדינתו לעירק על-ידי קודמו הנשיא גורג' בוש הבן. לכן צבא לבנון
'בדק לאחרונה את גבולות הגזרה שלנו' בדרום לבנון. גם השמועות לגבי מצבו הבריאותי הרעוע של נשיא מצרים
חוסני מובארק עודדו את החמאס 'לבדוק את גבולות הגזרה שלנו ושל מצרים' במזרח סיני בואכה אילת ועקבה.
אילו שר הביטחון
אהוד ברק ישקיע את זמנו בשימור ההרתעה שלנו לנוכח קריסת ארה"ב באזורנו ולא במלחמת גנרלים שהוא מנהל כנגד הרמטכ"ל
גבי אשכנזי, נוכל לשמור על הרתעתנו מול העולם המוסלמי, וזאת למרות 'התאיידות' ארה"ב באזורנו תחת שרביטו של "גאון התקשורת ואהוב ההמונים המהולל" ברק חוסיין אובמה.
אני מאמין ביכולתנו להוכיח במהרה לעצמנו וכמובן לשכנותינו ולעולם כולו, שגם לנוכח מה שנראה כ'התאיידות' ארה"ב באזורנו אנחנו כאן, ושלא כמו ארה"ב - מדינת ישראל איננה בבחינת אפיזודה - אירוע בר-חלוף במזרח התיכון. נהפוך הוא, מדינת ישראל היא המדינה היציבה והחזקה ביותר במזרח התיכון וסביבה צריך להתאחד העולם הערבי לצורך שמירת ביטחונו ויציבותו הפוליטית, וזאת לנוכח האיומים המרובים על המשטרים בארצות ערב מכיוון משטר האייתולות באירן, 'זליגת' החיזבאללה לצבא לבנון, שלטון החמאס בעזה, השמועות בדבר מצבו הבריאותי הרעוע של נשיא מצרים חוסני מובארק, 'בריחת' ארה"ב מעירק וכניסתה הצפויה של אירן למועדון המעצמות הגרעיניות.
מדינת ישראל אינה מהווה איום על שכנותיה עם או בלי נשק אטומי שיש או אין לנו. נהפוך הוא, דווקא ישראל חזקה, יציבה ומשגשגת מהווה ערובה להמשך קיומם ויציבותם של המשטרים המתונים בארצות ערב לנוכח כל האיומים והטלטלות הפוליטיות שעוברות על העולם הערבי ואירן בעת הזו. על ארצות ערב לחבור לישראל לצורך שמירת יציבות וביטחון משטריהן עם או בלי חתימת הסכמי שלום נוספים איתנו. הצורך בשמירת יציבות המשטרים בארצות ערב המתונות הוא
אינטרס עליון ומיידי שמשותף לנו ולהם וחשוב מכל סכסוך טריטוריאלי/דתי/לאומי בינינו ובינם.
ייתכן שדווקא בשל קריסת מדיניות החוץ של ארה"ב באזורנו, ישראל עשויה להחליף את ארה"ב בתור ה'מבוגר האחראי' באזורנו, כגורם המייצב את משטרי ארצות ערב. אפילו בנו של מהגר שחור מוסלמי מאפריקה שנבחר להיות נשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה, שאינו מ"חובבי ציון" ואף טרח להשפיל את מדינת היהודים ומנהיגה עד לפני מספר חודשים, לא הצליח "לחנך" את ממשלת ישראל ודעת הקהל הישראלית למרות הסיוע הנלהב והלוחמני שהוא מקבל מראשי תנועת קדימה ותומכיה בתקשורת הישראלית ומאויבי מדינת ישראל ברחבי העולם.
בעקבות סקירת אירועי המזרח התיכון מאז הכתרת ברק חוסיין אובמה לנשיאות ארה"ב, ובעיקר בשלושת החודשים האחרונים, עולות בראשי שלוש שאלות:
1. האם אנו אכן עדים לשקיעת רומא (ארה"ב) של המאה העשרים כמנהיגת המזרח התיכון?
2. האם ברק חוסיין אובמה הוא מעין גלגול עכשווי של בלעם מתקופת מלכי ישראל שרצה לקלל את עם ישראל ובעל-כורחו בירכו?
3. האם מדינת ישראל הופכת ל'אבן השתייה' (אבן התשתית) של המזרח התיכון?
לסיכום - הערבים מבינים יותר ויותר שאנחנו יודעים לשמור על זכויותינו גם מול נשיא ארה"ב צבעוני בן לאב שחור ומוסלמי (לפחות עד שהתנצר), שאינו מנסה להסתיר את מוצאו ואף גאה בו. דווקא בשל כך ובשל הסיבות שציינתי לעיל, מדינת ישראל מצטיירת יותר ויותר כראויה להנהיג את המזרח התיכון או לפחות את שכנותיה הערביות. ייתכן שמעז יצא מתוק ושכנינו אכן יבקשו מאיתנו להנהיג את האזור. במקרה כזה יהיה עלינו לשאול את עצמנו:
א. האם אנחנו יכולים להנהיג את המזרח התיכון למקום טוב יותר מהמקום שהוא נמצא בו כעת, תוך שיפור מעמדנו המדיני והכלכלי בקרב אומות העולם וחיזוק אחיזתנו בנחלת אבותינו?
ב. האם אנחנו עומדים להצטרף למועדון של מנהיגות אזוריות כגון ברזיל בדרום אמריקה, גרמניה באירופה וסין בדרום-מזרח אסיה, וזאת למרות שאנחנו הרבה יותר קטנים מהם בכל המדדים: שטח, אוכלוסיה וכלכלה?
