נכון, אמנים בכלל ושחקנים בפרט אינם טכנוקראטים וזכותם כבני אדם בעלי דעה מגובשת לסרב להופיע במקומות שמנוגדים להשקפת עולמם. אבל עליהם להביא בחשבון שבכך הם חוטאים למטרה הגדולה ביותר שלשמה קיים התיאטרון - הצבת מראה אל מול פני הצופים וניסיון לאתגר אותם מחשבתית לדעות אחרות.

סביר להניח שהמחזות שכתבו יהושע סובול וענת גוב בכישרונם הרב לא חוטאים בימניות יתרה. בדומה לכך ניתן להניח שירדן בר-כוכבא, רמי הויברגר ואיתי טיראן לא מופיעים בהצגות שמקדשות את השליטה הישראלית ביהודה ובשומרון. האינטרס האמנותי הראשון במעלה שאמור היה להיות להם, בדומה לאינטרס של כותב שורות אלה, הוא להגיע למי שלא חושב כמותם ואולי להשפיע במקצת.

לפני שנים בודדות בלבד קראו בימין להתארגנויות לסירוב פקודה בצבא בשל התכנונים לפנות את היישובים היהודיים ברצועת עזה במסגרת תוכנית ההינתקות. הגורמים הרדיקליים קראו להתרסה נגד הצבא בעוד שהרבנים המתונים יותר הדריכו את תלמידיהם לפנות באופן אישי למפקדיהם ולהודיע כי הם פשוט אינם מסוגלים להשתתף בפינוי. צה"ל לא היה יכול ואסור היה לו להסכים עם ההתרסה, אבל הוא הצליח להכיל ולכבד את רצונם של החיילים הבודדים שפנו וציינו את הקושי הנפשי שיש להם.

אמנם השחקנים והמחזאים אינם חיילים ולא אמורה לחול עליהם משמעת קפדנית, אבל העיקרון זהה. לו הייתה זו פנייה אישית של כל אחד מהם להנהלת התיאטרון - הרי שהיה על ההנהלה להתחשב בה באופן מוחלט. ברגע שהפנייה הפכה לעצומה תקשורתית, היא עברה את הגבול והפכה מאמנות לסתם בריונות.

כאשר מעמיקים קצת יותר בהתבוננות על הדרישה של השחקנים המחרימים מבינים שהם, בצעד האלים שעשו, רק הציפו מעל פני השטח בעיה שהממשלה מטאטאת מתחת לשטיח.

מהו מעמדה של אריאל? האם היא חלק ממדינת ישראל או שתושביה - שהגיעו ברובם מסיבות כלכליות ותוך עידוד המדינה בשונה מהיישובים האידיאולוגיים שבגב ההר - ימשיכו לחיות בחרדות ביחס לעתידם האישי. כאשר מרחיבים את היריעה, ניתן גם לפרוש את השאלה הזו גם על גורלם של כל המתיישבים היהודים ביהודה ובשומרון.

הגיע הזמן שהממשלה תגיד את עמדתה באופן ברור ומוחלט. כל עוד היא לא תעשה זאת, מתוך הרצון להשאיר מרחב תמרון בכל משא-ומתן עתידי, יישארו התושבים עם הספק המכרסם וכולנו נישאר עם עצומות של שחקנים מן השמאל ועם קמפיינים פתטיים של מועצת יש"ע שמנסה לפרוט על המצפון של שרי הממשלה תוך הצגת אמירות שלהם מהעבר נגד הקפאת הבנייה. שני הצדדים פועלים בשטח האפור שנשאר בריק שמשאיר הממשלה. הגיע הזמן למלא את הריק הזה בתוכן.

ואם כבר הזכרנו את הממשלה, צריך להעלות על נס את שרת התרבות, לימור לבנת, שמצליחה להתעלות על עצמה בכל פעם מחדש. בפרץ של פופוליזם ותוך רכיבה על גל הביקורת נגד החרם היא טענה שתפקידם של תיאטראות הוא להיות גשר חברתי שלא אמור להיות מושפע מהעולם הפוליטי. "התרבות הינה גשר חברתי ויש להשאיר את הוויכוח הפוליטי מחוץ לחיי התרבות והאמנות", אמרה.

אולי על דבר כזה צריכים השחקנים והמחזאים לנסח עצומה - על כך שהשרה שאחראית לתיאטראות ולחיי התרבות בישראל לא מבינה דבר וחצי דבר במהות התחום שעליו היא אחראית ושהשדרה המרכזית שלו היא הצגות מתריסות. כאלה שלא נשכחות מיד לאחר הקידה של השחקנים וירידת המסך אלא ממשיכות להדהד בראשם של הצופים גם זמן רב לאחר שהלכו הביתה.