שנת התש"ע, העומדת להסתיים באקורד אדיר של "היכון לקראת אלוהיך ישראל" [עמוס ד', י"ב], שבתה האחרונה היא ייחודית הן מבחינה טכנית והן מבחינה תוכנית.
מבחינה טכנית, פרשת השבוע נקראת כ"פרשה מחוברת", כלומר: פרשת "נצבים" (40 פסוקים) ופרשת "וילך" (30 פסוקים) נקראות כאחת ובמחובר (משום שב"שנה פשוטה" מספר הפרשיות בתורתנו גדול ממספר השבתות, וכדי ליצור "תיאום מספרים" חז"ל תיקנו קריאתן של מספר פרשיות כאחת). כמו-כן, פרשת "נצבים", לעולם, תיקרא תדיר לפני ראש השנה והפטרתה היא השביעית והאחרונה מ"שבע דנחמתא".
ומבחינה תוכנית, על-אף היותה פרשה קצרה (70 פסוקים), מכל מקום כוללת היא מגוון רחב-היקף של רעיונות ונושאים, כגון:
א. עניין התייצבותו של כלל עם ישראל (לפני ה') על אנשיו, נשיו, טפיו, זקניו, שוטריו וכולי, במעין "כינוס היסטורי". וזאת, כדי שמשה יכרות עימם את "הברית השנייה" עם האלוהים, והתורה מעידה על כך מפורשות לקראת סוף פרשת "כי תבוא" [דברים כ"ח, ס"ט]: "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית [הראשונה] אשר כרת איתם בחורב".
ב. עניין "הבחירה החופשית" בעבודת ה' וביראת השמים הרצויה כשמצורפת לזה הצעתו האולטימטיבית של משה לבחור "בחיים ובטוב" כדכתיב [דברים ל', ט"ו-כ']: "ראה נתתי לפניך, היום, את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע...ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך".
ג. עניין "החזרה בתשובה" וגמולה הטוב, ועוד.
וזאת למודעי: קריאת שתי הפרשיות "נצבים" ו"וילך" כאחת ובמחובר יש בה הרבה מעבר לעניין הטכני, ורבים מפרשני התורה ומהוגיה במשך הדורות נתנו דעתם ופרשנותם בכך, ו"נהרא נהרא ופשטיה". אף אנוכי הצב"י אצרף ואוסיף דברי פרשנותי לעניין הנדון בבחינת "מאן דנפח מדיליה נפח" ואומר בהאיי לישנא:
ולא באו פרשיות אלה ונסמכו זו לזו אלא ללמדנו מוסר השכל ולקח חינוכי-ערכי-אמוני, והוא: שאם בית ישראל באשר הם, למגזריהם ולמוצאם, חפצים להיות במצב של 'נצבים', כלומר: במצב המסמל יציבות, עמידה בתוקף ובחוזקה, קיימות (על-פי תרגום האונקלוס), נחישות וכולי, חייבים הם בראש ובראשונה להיות במצב של 'וילך', כלומר: חייבים הם להיות במצב של הליכה מתמדת ואי-קפיאה על השמרים. חייבים הם להיות במצב של ניידות רוחנית וחוסר מקובעות אמונתית. חייבים הם לעשות כל שלאל ידם 'ללכת'. פשוט ללכת ולעלות מעלה-מעלה 'בדרך העולה בית אל', שהיא דרך של קדושה, טהרה, אהבת-ישראל חינמית, מעשים טובים וחסד גדול... בדיוק, אבל בדיוק כפי שמשה רבינו, המלמד והמורה הגדול מכולם עושה 'כדבר יום ביומו', ביום האחרון לחייו. 'וילך משה'!, כך צווחת לה תורתנו ואומרת כקביעה נצחית ואלמותית. גם בגילו המופלג ובשעותיו האחרונות עלי אדמות משה אינו עוצר לרגע ודואג לענייניו הפרטיים. אלא ממשיך והולך, 'הולך ומוסיף'. יוצא הוא אל מחנה ישראל ומלמד, ומזהיר, ומוכיח ומתווה את הדרך הרוחנית העתידית והנכוחה. דרך אחת בלבד שרק היא הביטחון והערובה היחידה שתשאירם כעם יהודי 'לשעתם ולדורות' בצורה יציבה, חזקה, נחושה...
כריתת הברית בין כלל עם ישראל ("אתם נצבים היום כולכם") ובין הקב"ה בהקהל ובכינוס המתבצע במצב של ביחד ומתוך אחדות-דעים ללא מחלוקות, טרוניות ומענות, כמו גם מתוך פרגון, אהבת-ישראל אמיתית ומתוך אחריות גלובלית - היא הסמל הגדול ביותר של השאיפה, היעד, המטרה והתכלית של המושג ה"תשובה", שהוא כשלעצמו הביטוי המעשי והפרקטי של "היכון לקראת אלוהיך ישראל". ואכמ"ל.
הבה נתפלל ונייחל שהקב"ה ייתן בכל אחד ואחת מאיתנו את הכוחות ליצור מציאות של "וילך משה" מתוך אותם ערכים נפלאים הנ"ל ובעיקר - בעיקר יחזירנו בתשובה שלמה. או אז, נזכה לחיות במציאות של "אתם נצבים", דהיינו: קיימים, עומדים בצורה יציבה וחזקה עד ביאת גואל צדק. אמן!!!
תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה.
