השבוע, בלילה בין שלישי לרביעי, נרצחו בדם קר בני הזוג יצחק וטליה אימס, כוכבה אבן-חיים ואבישי שינדלר, ה' ייקום דמם, בנשקם של אנשי חמאס. הרוצחים השאירו שבעה יתומים ושבעים ושבעה סימני קריאה על העתיד להתרחש, אם תקום המדינה הפלשתינית במתכונת שעליה מדברים בימים אלה בוושינגטון. תמונת הרצח האיום תשוב עם קרבנות אדם תמימים בכביש 6 שחלקים גדולים שלו נמצאים "סמוך ונראה" לקיני צרעות הטרור. מסביב לירושלים יארבו הרוצחים על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, כדי לצלוף לתוך בתי העיר ולרחובותיה, וכל הישובים בשפלת החוף ובעמק יזרעאל יהיו מטרה קבועה למרגמות, לקסאמים ולאש מקלעים. מי יכול להבטיח שתסריט סביר זה לא יתרחש? האם מישהו ייקח אז אחריות על טעויותיו הידועות מראש? עוד יהיה מי שישוב ויכנה את הנרצחים בכינוי הנורא "קורבנות השלום", כאילו לשלום יש קורבנות.
כל פתרון שיאפשר למרצחי יהודה ושומרון להיות בקשר עם מרצחי עזה, וכל מפה שתכלול את חברון ואת ג'נין ברצף טריטוריאלי טרוריסטי, יהיו מתכון בטוח להמשכתו של מסע הרצח של שונאי ישראל. בכל פעם הם יקראו לעצמם בשם אחר, כדי ליצור את הרושם ש"זה לא אנחנו, זה הם" כאשר "אנחנו" ו"הם" מחלקים ביניהם במסתרים את התפקידים של "הטובים" ו"הרעים". בתקשורת הם יתקיפו זה את זה, ובחשאי יחלקו משימות: זה ידבר עמנו, וזה יירה בנו ויוודא הריגה כמו שעשו השבוע.
הם מסתמכים על זיכרוננו החלש, ועל האובססיה שלנו לחפש אצלם שותפים לדו-קיום עמנו. מאבו-מאזן עד אסמאעיל הנייה, מסלאם פיאד עד ח'אלד משעל, הם אינם מוכנים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי, בזכותו של עם ישראל למדינה ובהיסטוריה של עם ישראל בארץ אבותיו. הם שבטי המדבר שכבשו טריטוריה זו לפני 1400 שנה, השליטו בה את חוק המדבר וגזלו לאחרונה גם את ההיסטוריה שלה, בטענה האווילית שהם בני היבוסים.
מעולם לא היה ביטוי טוב יותר להבטחה שהבטיח ה' להגר על ישמעאל בנה, "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו". פראי אדם אלה יהפכו לשכנים טובים - זה לזה וגם לנו - כאשר יהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו. בכל פעם שיפרוץ בתוכם סכסוך על הדבר הטפשי ביותר, הם יפנו את אישם אלינו, ובינינו יהיה תמיד מי שיכה על חטא על החזה שלנו, יפלבל בעיניו ויאמר "אבל אשמים אנו". הם מתווכחים ביניהם האם המדינה הפלשתינית תהיה מדינת טרור של אש"ף או מדינת טרור של חמאס, וכל צד יוכיח לאחר את יכולתו להשפיע על התהליך באמצעות רצח יהודים. זהו בדיוק המצב בעזה, בעירק, בסומליה, בתימן, באפגניסטן ובפקיסטן, שבכולן שולטת אותה "תרבות אנשים חטאים", אשר חיי אדם אינם שווים בעיניה אפילו כקליפת השום. כל מי שחושב כי הסכמים איתם יבטיחו לנו שזאב יגור עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, אינו אלא חולם חלומות והוזה הזיות.
התמונות הנוראות של קורבנות הטרור תתרבינה ככל שנסתמך יותר על הסכמים ועל הבנות עמם, וככל שנעביר אליהם את האחריות לביטחוננו ולהשלטת חוק וסדר אצלם. הרצח הנורא השבוע היה ידוע מראש. כי בכל פעם שחלקם יושב עמנו כדי לסחוט מאיתנו פיסות ארץ ושברי ריבונות, חלקם האחר רוצח בנו כדי לקבל נתח בעוגת השלטון. הם אולי אינם אוהבים זה את זה, אבל מטרתם האסטרטגית זהה.
הדרך היחידה שתבטיח לנו חיים סבירים באזור היא יצירת מדינת שבט נפרדת ומבודדת בכל אחת משבע הערים הערביות ביהודה ושומרון: ג'נין, שכם, טולכרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו והחלק הערבי של חברון. כדי שלא יהפוך לרצף טרוריסטי, על כל המרחב הכפרי שבין הערים הללו להישאר תחת שלטון ישראל לעולמי עד. רק שליטה שלנו בתצפית ובאש על מקורות הטרור תאפשר לנו לחיות בארצנו חיים סבירים, למרות סביבת המצוקה המקיפה אותנו. כל פתרון אחר יהיה מתכון בטוח להמשך המסע של רצח היהודים, שהחל לפני תשעים שנה במאורעות תרפ"א ונמשך עד עצם היום הזה.
"מפגש עם החירות"
השבוע חשף ראש ממשלת הרשות הפלשתינית, סלאם פיאד, את תוכניתו להקמת מדינה תוך שנה. הפרט הברור והמסוכן בתוכנית זו הוא שמדינה זו תקום כמעט ללא קשר עם תוצאות המשא-ומתן הישיר שאולי ייפתח בימים אלה. פיאד מדבר על תהליך קצר, שבסופו תמצא ישראל את עצמה לצד מדינת טרור פלשתינית שתיכפה עליה. נביא כאן את עיקרי דבריו של פיאד, כי הם חושפים לעין כל את כוונותיו.
שמה של תוכניתו הוא "מפגש עם החירות", וזו כוללת צעדים וסדרי עדיפויות לשנה השנייה, לאחר שבשנה החולפת הוא כבר הניח את היסודות למדינה פלשתינית, כפי שתיארנו כאן לפני מספר חודשים. לדבריו, היעד שלו לשנת 2011 הוא "סיום הכיבוש והקמת המדינה". בכוונתו להשלים את הקמתם של מוסדות המדינה הפלשתינית ולהשליט בה את ערכי ההגינות, השקיפות, הפרדת רשויות, שלטון החוק הסדר והביטחון. זאת על-מנת שהפרויקט הלאומי יצליח להגשים את החירות, הצדק והשוויון במערכת דמוקרטית הבנויה על פלורליזם, על העברת שלטון באופן לגיטימי ועל כיבוד זכויות האדם.
משימתה העיקרית של ממשלת פיאד - לאחר מאה שנות מאבק, שזרעו בעם את הנחישות לקבל את חירותו, את
כבודו ואת עצמאותו - היא להוכיח לעולם את יכולתם של הפלשתינים ואת מוכנותם הציבורית, הפוליטית והכלכלית להקים מדינה ולנהל אותה. על הממשלה הפלשתינית למצוא דרכים ליצירת אמון כלפיה בציבור, כדי שתוכל לגייס את הפוטנציאל הציבורי למען הפרויקט הלאומי הענקי. פיאד מתחייב לנהוג בצדק ובהגינות עם האזרח, להקנות לו חירויות פרטיות וציבוריות, ולאפשר לו לנהל את חייו ללא פחד מפני הבעת דעה, ללא תחושת קיפוח ודחיקה לשוליים, תוך מתן הזדמנות שווה לכולם. אמירה זו חשובה במיוחד, לאור הניסיון של 16 שנות הרשות הפלשתינית, שהתנהלותה מול הפלשתיני ברחוב הייתה ועודנה הפוכה כמעט לחלוטין, ומתאפיינת בקידום קרובים, בהעדפת מקורבים, בשרירות שלטונית ובמעילות בכספים.
פיאד מתחייב לחזק את הפיקוח ואת הביקורת על זרועות הביטחון והשלטון, להגברת האמון של הציבור בהן. הוא יפעל לחיזוק מערכת המשפט באמצעות הקמת בתי משפט שיתמחו בענייני פלילים, משפחה ותעבורה, על-ידי תחיקה מודרנית אפקטיבית ושיפור המערכת של בתי הכלא.
תשומת לב מיוחדת מקדיש פיאד לפעילותם של ארגונים בלתי ממשלתיים הפועלים בנושאי זכויות האדם, בהסבירו כי הואיל והממשלה אינה יכולה להגיע אל כל אזרח ולטפל במחסוריו, אמורים ארגונים אזרחיים החיים ופועלים בשטח ומתווכים בין האזרח והשלטון, לתת מענה למצוקות פרטיות וקבוצתיות של האוכלוסיה.
הממשלה הפלשתינית תקדיש תשומת לב מיוחדת לביצוע דקדקני של התחייבויותיה על-פי אמנות בינלאומיות בנושא המלחמה בשחיתות, וזאת היות שמדינות רבות שתרמו בעבר לרשות הפלשתינית כספים רבים, גילו שנתח ניכר מן כספיהן עבר לחשבונות ממוספרים של בכירי השלטון בבנקים בשוויץ, בליכטנשטיין ובאיי קימן. גם מערכת החינוך תזכה לטיפול ממשלתי כדי להכשירה להקמת דור העתיד המצויד ביכולת המדעית והמעשית שעל בסיסה תתפתח הכלכלה שתתאים לצרכי החברה והמדינה, ושתאפשר לה להקטין את התלות בישראל ובהמשך - אף להתנתק ממנה כליל.
התרבות והאמנות יקבלו עידוד, כדי לתת לחיי הפלשתינים תוכן מקורי מקומי, ומערכת הבריאות תתפתח כדי לשחרר את החולים והפצועים הפלשתינים מתלותם במדינות שכנות, ובעיקר בישראל. פיאד תולה תקווה גדולה במגזר הפרטי, ורואה בו את המנוף להקמת הבסיס הכלכלי לקיום הפלשתיני. זאת על-מנת שהפלשתיני ברחוב יראה בפלשתין את מחוז חפצו, ויחדל לקוות להגר לארצות נכר לבניית עתידו בהן. הוא רואה בחקלאות ובתיירות את הענפים הכלכליים שיבטיחו מקומות עבודה ופרנסה מכובדת, ואשר יאפשרו לפלשתינים לצמצם את תלותם בסיוע החיצוני עד לביטולו המלא. פיאד מכיר בכך שעל המדינה הפלשתינית להיצמד לחוק התקציב, שיאפשר לתכנן את פעולותיה ולבצען כראוי, ולהופיע בפני העולם כמדינה מסודרת ומאורגנת שניתן לסמוך על האחראים עליה.
פיאד רואה חשיבות בשילוב נשים בשוק העבודה, כדי שתוכלנה לתפוס מקום של כבוד במעש הלאומי והציבורי במעמד שווה בכל המובנים. לדבריו, תונח תשתית לפיתוח הנוער בשעות הפנאי שלו, באמצעות מתקני ספורט ותנועות נוער, שיפנו את האנרגיות של בני הנעורים לאפיקים חיוביים ויצירתיים.
כל הצעדים הללו נועדו להציב את המדינה הפלשתינית בתודעתם של בניה כישות חיה ופועלת, לגיטימית ונאמנה למטרותיה, אשר תיצור בקרב מדינות העולם את התחושה שיש בעל בית שניתן לסמוך עליו במדינה הפלשתינית הנמצאת בתנופת הקמה. המסר הקבוע שמשדר פיאד הוא שמדינה זו תוכל לקום רק אם גבולותיה יהיו על הקו הירוק. כלומר הוא אינו מוכן להשאיר את הישובים היהודים שהוקמו ביהודה ושומרון מאז 1967, ובירת מדינה זו היא כמובן ירושלים המזרחית והר הבית בכללה, שאותה הוא מכנה "בירתה הנצחית של פלשתין". הסיסמה שעליה מקים פיאד את המדינה היא "שילוב של תקווה, רצון ופעולה".
על-פי גישת פיאד, המאבק של "התנועה לשחרור פלשתין" חייב להיות פוליטי במישור האזורי והבינלאומי, תוך בניית התשתית האזרחית של המדינה והתנגדות עממית בלתי אלימה לכיבוש. החרם על מוצרי ההתנחלויות נכלל במסגרת זו. רק שילוב כזה של צעדים יביא את העם הפלשתיני להגשמת חלומו לעצמאות, לחירות ולריבונות. ההוכחה שגישה זו נכונה היא הצלחתה של הממשלה הפלשתינית לבצע במהלך תקופה האחרונה 2000 פרויקטים של תשתיות, מים, תברואה וחינוך.
עדיין לא מאוחר
חלומו של פיאד נראה יפה וטוב, בעיקר לעיניים אירופיות ואמריקניות. מדינה ערבית דמוקרטית, מסודרת, מאורגנת ושקופה היא התגשמות חלומותיהם של כל אלה שנקעה נפשם מהדיקטטורות הערביות, מרמיסת זכויות אדם, ומהעדר זכויות מיעוטים וחירויות פוליטיות בעולם הערבי. לכן העולם התגייס במתן מיליארדי דולרים ויורו, לסייע לפלשתינים של פיאד להקים את המדינה הפלשתינית, על אפה ועל חמתה של מדינת ישראל, מלמטה למעלה, בלי הסכמים, בלי הסכמת ישראל ובאווירת השלום שהשתררה בארץ כתוצאה מהחלטת הפלשתינים להרגיע באופן זמני את הטרור.
שיתוף הפעולה המתקיים בשנתיים האחרונות בין זרועות הביטחון הישראליות והפלשתיניות נובע מרצונו של פיאד להרגיע את הישראלים ולהרדים אותם לנוכח המדינה שהוא בונה מתחת לאפם. יש אצלנו מי שמתייחס למצב בשנתיים האחרונות כאל "שלום כלכלי", כאילו שהכלכלה יצרה שלום, ועכשיו, כשיש קניונים בשכם ובג'נין ותיאטרון ברמאללה, הם יניחו לנו לנפשנו. אנו נוטים לשגות באשליות, כאילו מה שמתפתח לנגד עינינו לא יכול להפוך ביום מן הימים למדינת טרור, עם חמאס או בלעדיו, כאשר כוחות הצבא הפלשתיני - "כוחות דייטון", על שם הגנרל האמריקני שאימן אותם - יהפכו ממשתפי פעולה לאויבים, ואנו נהיה קורבנותיהם שבהם הם יצלפו בכלי הנשק המודרניים והמדויקים שסיפקו להם ידידינו האמריקנים. גם שריוניות הם קיבלו, כדי שלוחמיהם יוכלו להגיע לעמדות הירי בבטחה.
איני מאמין לרגע אחד שהמדינה הפלשתינית המוקמת בימים אלה ממש בסמוך לנו תהיה מפורזת, כמו שדרש ראש ממשלתנו בנאום בר-אילן, כתנאי לקבלתו את פתרון שתי המדינות, זהו חלום באספמיה, שהעולם ידרוש מאיתנו להגשימו באמצעות הקמת מדינה פלשתינית, מבלי שיקפיד על פירוזה. האם הצליח העולם לפרז את חיזבאללה - ארגון טרור בלתי רשמי - בהתאם להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם מספר 1701 לאחר מלחמת לבנון השנייה? אם כך, מדוע שנאמין כי הוא יצליח לפרז את המדינה הפלשתינית העצמאית כשזו תהיה ריבונית באופן רשמי? ואם אכן תהיה זו מדינה ריבונית, מה ימנע ממנה לכרות ברית הגנה הדדית עם אירן, למשל? ואם היא תעשה זאת בניגוד להסכם עם ישראל, לא תוכל ישראל לעשות דבר כדי למנוע זאת, כשהאלג'זירות מצלמות את פעולותינו, וכשהגולסטונים ממתינים לנו בפינה עם ועדות חקירה שמסקנותיהן ידועות עוד לפני שהחלו את עבודתן?
עדיין אין זה מאוחר, ואם ממשלת ישראל תתעשת, היא תוכל לסכל את מזימת אוסלו ההולכת ומתגשמת על-ידי ממשלת ימין, למרות כל הסכנות הטמונות בה. לשם כך דרושה תוכנית אלטרנטיבית סבירה, דוגמת תוכנית שבע המדינות שהוזכרה, ומנהיגות שיודעת לתכנן, לשכנע ולבצע.
כל העולם במה
שחקנים, סופרים ומשוררים חברו אל אנשי אקדמיה בחרם על עיר ואם בישראל - אריאל שבשומרון. ניחא, שיבושם להם, ושלא יבואו לאריאל, הפורחת והמשגשגת גם בלעדיהם. אלא שכבר לימדנו בית המשפט העליון בפסקי הדין שלו על בית הספר בעמנואל, שהחרמה ואפליה לא תותרנה במוסד שמממנת המדינה. גישה זו, שבוודאי נתמכת על-ידי אותם עייפי נפש, מחייבת גם את הפסקת התקצוב של מוסדותיהם על-ידי המדינה. הם בוודאי מעדיפים את צו מצפונם על צו פרנסתם, וכך תוכל המדינה להשתחרר מהתחייבויותיה לתיאטראות, ולהפנות את מקורותיה המצומצמים למקומות הזקוקים להם יותר. יואילו התיאטראות לפרנס את עצמם או לקבץ תרומות, ואם לא יצליחו בכך, אזי יתברר בדיעבד כי הציבור בישראל אינו ממש זקוק להם.
הדבר נכון גם לאוניברסיטאות. בעוד תיאטרון חי על דמיון, הרי שהאוניברסיטאות חיות על הריאליה. השמאל ההזוי, האנטי-ציוני, השתלט בעיקר על המחלקות לסוציולוגיה, למדעי המדינה, ולמדעי הרוח, כי שם התיאוריות עומדות למבחנים סובייקטיבים בלבד, ואם "החוקר" מקיף את עצמו במספר מספיק של חולמי חלומות כמוהו, הם מעניקים לו גושפנקה "אקדמית".
לעומת זאת, במדעים מדויקים ובמדעי החיים יש מעט מאוד אנשי שמאל (ואיני מתעלם מ
עדה יונת), כי הדיסציפלינות המדעיות שלהם מרגילות אותם להתייחס למציאות באופן רציונלי ואמפירי. שם הרעיונות נבחנים במציאות ("עובד או לא עובד"), ולכן אנשי מדעים אלה אינם שבויים בחלומות.
נתאר לעצמנו שניתן היה לבחון מראש את תהליך אוסלו במעבדה, והתוצאה שהייתה מתקבלת היא כי במשך 17 שנה לא יניב התהליך מדינה פלשתינית ויפיל יותר מאלף חללים ישראלים. האם היה בישראל מישהו נורמלי שהיה תומך בו?
הפקולטות למדעי הרוח (ואני חבר באחת מהן) מעוותות לפעמים את ראיית המציאות, והדבר חמור במיוחד כשמדובר בשקרים המופצים בעולם על האיסלאם, בעיקר על-ידי "מכוני מחקר" הממומנים על-ידי הסעודים ועל-ידי חבריהם במפרץ ובאירן. תיאטרון קיים רק עד כמה שהציבור מוכן לצרוך אותו ולשלם עבורו. למעשה אין בו הכרח, שכן ניתן לקרוא מחזות בספרים או להקשיב למוזיקה בתקליטורים. מדעי הרוח הם רציניים, כל עוד אינם מציגים את החלומות כמציאות, ואילו אקדמיה ריאליסטית קיימת, כי הציבור זקוק לה לפיתוח של תרופות, מכונות, אלקטרוניקה ומחשבים.
על הסתה וצביעות
לפני ימים אחדים תקפו כל אמצעי התקשורת בחריפות את הרב
עובדיה יוסף על דבריו נגד המרצחים, בעוד הם, בצביעותם ובסלקטיביות האופיינית, מתעלמים דרך קבע מן ההסתה הקבועה המושמעת במסגדים נגד עם ישראל. כל דרשה בהם מסתיימת בסדרה קבועה של קללות ונאצות נגד ישראל, אלא שזו נאמרת בערבית, שפה שמרבית עיתונאי ישראל אינם מבינים. לרב יוסף הם מאזינים בקפידה, אך בארס המבעבע מדבריהם של מחוללי הטרור הם אינם מבחינים. המחלוקת הפנימית אצלנו על דמותה של החברה בישראל גורמת להם לוותר על ההגינות התקשורתית, ודוחפת אותם להציג את גאון הדור באור שלילי בכל הזדמנות הנקרית בדרכם.
