סערה גדולה פרצה כאשר עלתה לכותרות עצומת השחקנים אשר סירבו להופיע בהיכל התרבות החדש של אריאל. דורון תבורי שהיה מיוזמי העצומה איבד בעימות טלוויזיוני השבוע את שלוות רוחו והחל לחרף את מובילי ההתיישבות ביהודה ושומרון כ"מנהלי מדיניות פאשיסטית וגזענית". כששאל חבר הכנסת
אופיר אקוניס את תבורי באותו עימות אם הוא מבקש לקחת כספי ציבור מן המדינה, התשובה חסרת הבושה הייתה "ועוד איך!".
על-פי נתוני שנת 2009 שבעת התיאטראות הגדולים בישראל בהחלט לוקחים מעל 107 מיליון שקל בשנה של תמיכות מכספי משלם המיסים, המהוות בין 24 אחוז מתקציב חלקם ועד ל-75 אחוז מתקציבם של אחרים. כאשר שימש דורון תבורי כמנהל אמנותי בתאטרון חיפה, הוא התכבד במימון של כ-75 אחוזים משכרו באדיבות משלם המיסים, שעוד ממשיך להתמודד עם הגרעונות אותם הותיר אחריו.
אך חמור יותר מאשר הניתוק בין האמנים לאוכלוסיה המספקת את מטה לחמם הוא הניתוק בינהם לבין מהות מקצועם. לפני כ-2300 שנה ציין הפילוסוף הגדול אריסטו, כי האמנות נעלה על ההיסטוריה בכך שבעוד ההיסטוריה מתארת את מה שהיה, האמנות מתארת את מה שיכול להיות. יצירה אמנותית איכותית הינה כלי רב עוצמה המאפשר לאדם החווה אותה לזהות את ערכיו, להתאימם למציאות ולבחון את אופן התממשותם בחיים. הסופרת והפילוסופית איין ראנד, שחקרה את טבעה של האמנות, ציינה כי אם היו נדרשים הפילוסופים לנסח את תורותיהם באמצעות יצירה ספרותית, היינו זוכים להרבה פחות פילוסופים גרועים ולהרבה יותר יצירות טובות. הסיבה לכך היא, שהאמנות משרתת צורך עמוק בהמחשתם של רעיונות. בלעדיה לא היינו מסוגלים לחוות רעיונות נשגבים אשר המחשתם, ללא כלי יצירה אמנותי, הינה כמעט בלתי אפשרית. כך מתעצבת נפשם של ילדים החווים מצבים ורעיונות באמצעות אגדות וסיפורים, וכך גם נבנות תרבויות.
עוד בטרם הומצאו כלי הטייס והמסעות לחלל, הם תוארו ביצירות אמנות שליוו את המין האנושי מקדמת המיתולוגיה היוונית והמשך בספריו של ז'ול וורן. היה זה רומן אוטופי שפורסם בשנת 1902 שהצית את הדמיון והוביל את תעצומות הרצון להפוך אגדה למציאות - שהתממשה בתקומתה של מדינת ישראל בעקבות "אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל. האמנות מסוגלת למנף את היכולות האנושיות ולשנות סדרי עולם.
בצילה של הבנה זו אודות כוחה העצום של האמנות, אנו רואים את התופעה המדהימה של אמנים המלחכים את פנכת משלם המיסים מצד אחד ונוטשים את הנשק העוצמתי של האמנות לביטוי רעיונותיהם לטובת הטלת האשמות, הטחת עלבונות והכרזת חרמות. מצב זה, שבו מועברים כספי משלם המיסים לאמנים השוטמים אותו ואת מפעלו, מהווה עוולה גדולה שראוי היה כי אמנים אלו יבחינו בה. גם היתרון אשר לו זכו קבוצות אמנים מסוימות המקורבות לעטינים של מדינת הרווחה מהווה עוול וחוסר צדק כלפי כל אותם אמנים איכותיים ועצמאיים המפלסים את דרכם על בסיס נכונותם של אזרחי ישראל לשלם (בכסף שנותר להם לאחר שסבסדו את מתחריהם) עבור יצירותיהם.
דורון תבורי וחבריו מוחים נגד מה שהם מכנים "מדיניות פאשיסטית וגזענית". אך עיוורונם למציאות כה גדול עד שאין הם מסוגלים להבחין בקשר שבין רעיונות ובין המציאות - להכיר בכך שיישום רעיונותיהם אודות התנהלות פוליטית "מוסרית" כלפי הפלשתינים הוביל להקמתה של מדינה פאשיסטית וגזענית בעזה.
אחת הסיבות המרכזיות ליכולתם להתנהל בניתוק מן המציאות היא תשלום משכורתם באמצעות כוח שרירותי הכופה על אזרחי ישראל לממנם. אילו היו ז'ול ורן ובנימין זאב הרצל מתפרנסים כאמני חצר בחסות השלטונות, כנראה האנושות לא הייתה מציבה עדיין רגל ודגל על הירח, ודורון תבורי וחבריו לא היו מציבים רגל בתל אביב שלא הייתה מוקמת.
מוטב יהיה אפוא אם אמנים אלה וחבריהם יגלו את עמוד השדרה האבוד שלהם ויצעדו את הצעד האמיץ שינתקם מסבסוד המדינה. כך הם יזכו להבין טוב יותר את המציאות ויוכלו להיאבק למען כל ערך שתמורתו מוכנים לשלם צרכני האמנות. אזרחי ישראל יצאו נשכרים, כאשר ייחסך מהם תיאטרון האבסורד שאותו הם נכפים לממן, של אלה שבעצמם אינם מאמינים בכוחה של האמנות להשפיע על המציאות.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
