|   15:07:40
דלג
  |   תגובות
  |    |  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין

אל תבנו על הרפובליקה

המודל ה'רפובליקני', המחזק לכאורה את זהותה היהודית של מדינת ישראל, טומן בחובו גם טוטאליות חילונית ואפליה, שקיבלו ביטוי מובהק במשטר המפא"יניקי של ישראל הצעירה. אימוץ אוטומטי של הקולקטיב הוא בחירה דתית גרועה
04/09/2010  |     |   כתבות   |   תגובות
השר גדעון סער מעביר שיעור באזרחות בתיכון על"ה בלוד [צילום: ששון תירם]

לאחרונה התנהל ויכוח על הדרך הנכונה בהוראת האזרחות ועל מאפייניה של הדמוקרטיה בישראל בכלל. נעשתה הבחנה חשובה בין שתי צורות של דמוקרטיה - דמוקרטיה ליברלית ודמוקרטיה רפובליקנית. האפשרויות הוצגו באופן דיכוטומי, כאשר בידינו לבחור רק אחת מהן, ואף בוטאה העדפה ברורה לדמוקרטיה הרפובליקנית, מתוך מחשבה שזו תפתור לא רק את בעיותיו של הציבור הדתי בנוגע להוראת האזרחות אלא את בעיותיה של המדינה בכללה.

דומני כי הדברים הוצגו בצורה מטעה ובעייתית. שלוש בעיות מהותיות יש בהעמדת הדברים על דיכוטומיה של או ליברליזם או רפובליקניזם, ובניסיון להבנות חינוך אזרחי לציבור הדתי על הבסיס הזה: א) הדבר גורם לחוסר הבנה מצד התלמידים ומצד הציבור הדתי בכלל ביחס לציבור החילוני (במיוחד הליברלי) ולחיזוק סטריאוטיפים ביחס אליו. ב) העמדה זו מפקירה את הזכויות ואת החירויות הליברליות ל"שמאל" ולחילונים, ומתעלמת מכך שזכויות אלו נשענות על ערכים תורניים ומוסריים מובהקים (כמו "צלם אלוהים") שהם חלק מעולמנו הדתי. ג) תיאור כזה מחליש את הלגיטימציה של המדינה היהודית בקרב רבים מן הציבור שדווקא מחזיקים בהשקפות ליברליות. הוא כביכול אומר להם: "אם אתם רוצים להחזיק בהשקפותיכם הליברליות בצורה אמיתית ועקבית, עליכם להתייחס למדינה כ'מדינת כל אזרחיה'".

על כן, בדבריי להלן אבקש לטעון כי לליברליזם מקורות אחרים מאשר אלו שצוינו, ועל כן אין לדחותו. בנוסף, אציג את החסרונות שבגישה הרפובליקנית, ואחתום בהצעתה של תוכנית יסודות שמטרתה לשלב בין שתי השיטות.

איבוד זהות

מיכאל וולצר בספרו יציאת מצרים ומהפכה מציין שכל תנועות השחרור והתנועות המהפכניות השתמשו בדימויים מהתנ"ך ובמיוחד ביציאת מצרים - למעט אחת - המהפכה הצרפתית. הרפובליקה הצרפתית קבעה את העיקרון הידוע של ה-laicité - החילוניות של התחום הציבורי – הגורס כי התחום הציבורי צריך להיות חף מכל יחס לדת, ולכן נדרשת הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה. עיקרון זה הביא לכך שילדים יהודים נאלצו ללכת לבית הספר בשבת בשנות השלושים של המאה העשרים (גם בעת כהונתו של ראש הממשלה הסוציאליסט היהודי ליאון בלום); וב-2004, בעקביות מעוררת הערצה, החליטה ועדה ציבורית שמונתה לצורך העניין ש"הרעלה" המוסלמית, כיפות יהודיות ועוד סמלים דתיים גלויים אסורים בתחום הציבורי, כולל בבתי ספר ובאוניברסיטאות. בישראל אומנם אי-אפשר לדבר על הפרדת הדת מהמדינה, אך מסתבר שה"אנטי-דתיות" בחלקים הרדיקליים של תנועת העבודה הישראלית נובעת בחלקה מחילוניות רפובליקנית זו.

כשם שהזהות הדתית נשארה בחוץ באמנה החברתית, כך גם הזהות הלאומית-אתנית. כמובן שגם הגוף הפוליטי זקוק בסופו של דבר לשפה, ואכן הרפובליקה הצרפתית מאוד צרפתית – היא מקדמת את השפה ואת התרבות הצרפתית - ואולם היא שומרת על העיקרון הזה בכך שהיא פתוחה ואוניברסאלית. כל מי שרוצה להצטרף ולהתמסר לטובת הכלל ("הרצון הכללי") יכול לעשות זאת. עיקרון זה בא לידי ביטוי דרמטי בימי המהפכה עצמה בחוק האמנציפציה של היהודים. ב-27 בספטמבר 1791 העניקה האסיפה הלאומית של צרפת אזרחות וזכויות מלאות ליהודים בתחומה. הייתה זו הפעם הראשונה שיהודים שולבו בצורה מלאה במסגרת פוליטית לא יהודית מאז ימי האימפריה הרומית. ואולם, בדיון באסיפה לפני אימוץ החוק ניסח הנציג קלרמון טונר את הכלל – "ליהודים כאומה לא כלום! ליהודים כפרטים הכול!". כלומר, שוב נשמר העיקרון שהיחיד משאיר את זהותו הלאומית-קולקטיבית מאחוריו כאשר הוא נכנס בתוך הכלל הרפובליקני החדש.

גם כאן, בישראל, מי שמקדם קולקטיב רפובליקני צריך לקדם קולקטיב אוניברסלי במיוחד לאלו שמשתתפים באופן אפקטיבי בחיים הציבוריים, משרתים בצבא וממלאים את חובותיהם האזרחיות. כוונתי היא לדרוזים, לבדואים, ללא-יהודים בני העלייה מברית המועצות לשעבר, ואף לערבים שמעוניינים ומוכנים לנקוט צעדים אלו. מדובר במשהו שיהיה פחות "מדינה יהודית" ויותר "מדינה ישראלית". העובדה שהציבור הדתי תבע את דמו של לוחם מג"ב מדחת יוסוף שדימם למוות בקבר יוסף בראשית האינתיפאדה השנייה אומנם הייתה לכבודו, אך תמיד התגנב החשש שתביעה זאת באה יותר לנגח את השמאל מאשר מתוך רצון להבנות קולקטיב אוניברסלי אמיתי.

אם כן, לפני שהציבור הדתי קופץ ומלמד את תלמידיו דמוקרטיה רפובליקנית, כדאי לברר מה בדיוק טמון במושג זה ומה היו ביטוייו ההיסטוריים בעבר. האם הציבור הדתי ודובריו בטוחים שהם רוצים לאמץ שיטה שהייתה בה אפליה נגד דתיים, מזרחים ונשים; שיטה שיש לה נטייה חזקה לחילוניות (הרי בשם הרפובליקניזם הקשה של תנועת העבודה קיצצו את הפאות של הילדים התימנים במחנות העולים והכריחו אותם ללכת לבתי ספר חילוניים), ושגם היא בצורתה שלה בונה מדינה של "כל אזרחיה"?

ייתכן שהציבור הדתי יגיב שזה היה אז, אבל היום אנחנו בעמדת כוח. אך גם אם זה נכון (נדמה לי שש"ס והחרדים הרבה יותר בעמדת כוח מאשר אנחנו), הרי בעניינים של בני אדם "הגלגל מסתובב לו..."

דמוקרטיה של זכות להגדרה עצמית

ההבדל בין דמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה רפובליקנית איננו נעוץ בכך שהתפישה הרפובליקנית רואה במדינת ישראל "מדינת לאום" יהודית ואילו התפיסה הליברלית רואה במדינה "מדינת כל אזרחיה". ההבדל המהותי ביניהן הוא בנקודת המוצא של ההבניה הפוליטית ובמוקד שלה. התפישה הליברלית מתחילה ביחיד, בפרט. על-מנת לקיים את האינטרסים שלהם (הפרטיים והמשותפים) הפרטים מתאגדים באמצעות אמנה (מדומיינת או אמיתית) ויוצרים גוף פוליטי. מצד אחד, מהרגע שבו הגוף הפוליטי הזה נוצר הוא יכול לתבוע תביעות חמורות מחבריו – הוא יכול להטיל עליהם מיסים ואף לשלוח אותם לסכן את חייהם במלחמה. מצד שני, מכיוון שמלכתחילה הגוף הפוליטי קם כדי להגן על הפרטים ולקדם את עניינם, הוא ישים לו למטרה להגן ולשמור על חייהם, על רכושם, על זכויותיהם ועל חירויותיהם (כמו חופש דת, חופש תנועה ועיסוק וחופש ביטוי).

ברוח זו צמחה ה'זכות להגדרה עצמית' - לפיה קבוצה של אנשים שמשותפים להם מאפייני שפה, תרבות, היסטוריה ותחושת זהות, רשאים להתנתק ממסגרת פוליטית הזרה ומנוכרת להם וליצור מסגרת פוליטית המשותפת רק להם. ב-1918, במסגרת חוזי השלום שסיימו את מלחמת העולם הראשונה, קיבלה זכות זו הכרה משפטית בינלאומית. מתוקף חוזים אלו קמו מדינות הלאום באירופה ובמזרח התיכון עם חורבנן של המדינות הרב-לאומיות שבאו לקיצן. האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית נעלמו ולעומתן קמו פולין, צ'כסלובקיה ואלבניה, ובזיקה ישירה לכך אף הוכרזה הצהרת בלפור שהבטיחה "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".

בארץ ישראל, במהלך המאה ה-19 והמאה ה-20, במסגרת האימפריה העות'מאנית ואחר כך במנדט הבריטי, התפתח יישוב יהודי שתבע את הזכות להגדרה עצמית. זכות זו הוכרה על-ידי האומות המאוחדות ועל-ידי הקהילה הבינלאומית בהחלטה של כ"ט בנובמבר 1947.

לאור זאת, אותו חלק גדול מהציבור התומך בהשקפה ליברלית אינו "פוסט ציוני" ואינו דוגל ב"מדינת כל אזרחיה". אלו הם ציונים התומכים בוורסיה ליברלית של הציונות, וביניהם דמויות כגון פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' רות גביזון, פרופ' יולי תמיר והשופט אהרן ברק. הציונות שלהם מהווה מקשה אחת עם הליברליזם שלהם. צריך לזכור שיש ציונים רבים הסוברים שהעובדה שתבענו וקיבלנו מדינת לאום בשם הדמוקרטיה הליברלית מחייבת אותם לאפשר גם לפלשתינים לקבל מדינה שכזו; וזו אינה פוסט ציונות.

נמצא שאין כל ביסוס לטענה שה"דמוקרטיה" או הליברליזם מחייבים "מדינת כל אזרחיה". המניע לטענה זאת אינו פילוסופי-לוגי אלא פוליטי. מי שנוקט בה מתנגד פוליטית לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כמו עזמי בשארה ואנשי מפלגת בל"ד. ישנם אף "פוסט ציונים" כמו יהודה שנהב, הטוענים ש"דמוקרטיה" משמעותה גם זכויות קולקטיביות למיעוט הפלשתיני הישראלי. ואולם, עינינו רואות שיש מדינות רבות שיש בהן מיעוטים לאומיים ואף אחד לא מערער על היותן דמוקרטיות. לכן, לצערי, מי שעונה אמן אחר הטענות של עזמי בשארה והפוסט ציונים, גם אם כוונותיו טובות, רק מחליש את מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית.

חלופה אזרחית

ברם, יש לציין שלצד הרפובליקניות החזקה קיימת מסורת חליפית של רפובליקניות מתונה שאיננה מנוגדת לליברליזם אלא משלימה אותו. גרסה זו טוענת שדרושה מחויבות והתמסרות לכלל על-מנת להגן על החירות מפני העריצות, אך החירות שבה מדובר היא החירות של הקולקטיב וגם של הפרטים, היינו החירות הליברלית. לחבר האזרחים (הגוף הפוליטי) יש אויבים מבפנים ומבחוץ ויש צורך שהוא יתפקד כגוף חופשי ושיהיה בעל מידות טובות כגון אומץ, יישוב הדעת ושיקול הדעת על-מנת לשמור ולהגן על החירות הזאת.

אחד הדוברים של האסכולה הזו הוא ניקולו מקיאבלי, והוא ביטא אותה בספרו עיונים בספרים של ליוויוס. לפי מקיאבלי, לחבר האזרחים יש שני סוגים של אויבים – ה-Grandi - הגדולים, האצולה, או במונחים שלנו, קשרי הון-שלטון - ועריצים מבחוץ הרוצים להכניע ולאבד את העיר. שני הסוגים נתמכים על-ידי אזרחים פסיביים ופחדנים, ולכן כדי להגן על העיר או על המדינה דרושים אזרחים פעילים, מעורבים, אכפתיים ואמיצים שיגנו עליה ויעמדו בפרץ.

יוסי לונדין, שכתב כאן לפני שבועות ספורים בעניין זה, צדק - אזרחי ישראל הם רפובליקנים בלא מודע. למדינת ישראל יש אויבים המאיימים על קיומה ומעוניינים להחריב אותה, ויש לה גם גורמים מבפנים המסכנים את קיומה באמצעות שחיתות, שיקולים זרים, כוחניות וכפייה כיתתית. מנגד, יש במדינת ישראל אזרחים אמיצים ומעורבים המתנדבים ליחידות לוחמות ומובחרות והמתגייסים לשירות מילואים, תופעה שרק התגברה בעשר השנים האחרונות. במדינת ישראל קיים גם מגזר שלישי מפותח של ארגוני התנדבות וחסד המטפל במגוון רחב של סוגיות כגון תקינוּת השלטון, איכות הסביבה, צדק חברתי, עזרה סוציאלית, פמיניזם, שיעורי תורה, זכויות האדם ועוד. לצד התנהלותו של חבר האזרחים מתנהל אף דיון ציבורי ער בדברים הנוגעים אליו. כל הגורמים שמנינו כאן מתמודדים עם בעיות אמיתיות של שחיתות, קשר הון-שלטון, מערכת חינוך ירודה, בעיות סמים ופשע, וכמובן - הבעיות הקיומיות הביטחוניות.

לסיכום: במדינת ישראל העכשווית קיים מערך רפובליקני מרשים של התמסרות לכלל אשר מטרתו היא הגנה על הגוף הפוליטי ועל החירויות של הפרטים החיים במסגרתו. ניתן לאפיין מערך זה אף כמערכת ליברלית שהיאpublic spirited , שבה הרוח של טובת הכלל פועמת וכמעט ולא קיים ניכור בין האזרחים עצמם ובין האזרחים והגוף הפוליטי עצמו.

מימוש העצמי בכלל

לתפישה הרפובליקנית היסטוריה ארוכה, הכוללת את יוון העתיקה ואת המהפכה הצרפתית. הייתי מוסיף על כך גם את היישוב העברי ואת מדינת ישראל בראשית דרכה. אולם, דווקא היסטוריה זו מראה עד כמה הרפובליקניות בעייתית במיוחד עבור הציבור הדתי.

בתפישה הרפובליקנית המוקד הוא הכלל, הקולקטיב. ואכן, ורסיה מאוד מרכזית של הרפובליקניזם, המשותפת לאריסטו, לרוסו ולתנועת העבודה הציונית ביישוב ובמדינת ישראל, רואה בפעילות בתוך הכלל ולמען הכלל את מימוש טבעו ואנושיותו של האדם. גרשון שפיר ויואב פלד בספרם מיהו ישראלי? ציינו כי גם הדפוס השליט של תנועת העבודה ההיסטורית מהעלייה השנייה ועד שנות השמונים של המאה הקודמת היה סוג של רפובליקניזם חזק. המופת האנושי של התנועה הזאת היה דמות ה"חלוץ" המכוון כל כולו לבניית הכלל ומשיג את ההגשמה העצמית שלו באמצעות פעילות למענו, כפי שאכן מורה המושג "הגשמה" בעברית הארץ-ישראלית של המאה העשרים.

ובכן, הייתי רוצה להתעכב על שלושה מאפיינים של הרפובליקניזם החזק הזה בכלל, ובמיוחד בהקשרו הישראלי, ולציין את בעיותיו.

במסגרת רפובליקנית חזקה העיקר, כאמור, הוא הכלל, ולכן האזרחים נמדדים לפי תרומתם לו. מי שתורם לכלל זכאי ליותר תגמולים – חומריים וסימבוליים. בהתאם לכך, ביישוב ובמדינת ישראל בעשורים הראשונים, מפלגות הפועלים, הקיבוצים וההסתדרות קיבלו תקציבים, אדמות והטבות אחרות הרבה יותר מאשר סקטורים אחרים באוכלוסיה. דמות העברי החדש והבריא הייתה בהכרח גבר לוחם ויצרני. המזרחים הודרו כי הם סיפקו כוח אדם כמותי ולא איכותי, והדתיים הוצאו החוצה כי הם היו גלותיים, פסיביים ולא יצרניים.

מעבר להיות הרפובליקניזם אריסטוקרטי ולא שוויוני, הוא גם טוטליסטי וחילוני. כאשר רוסו תיאר את האמנה החברתית היוצרת את הגוף הפוליטי הרפובליקני הוא הציב את הנוסחה הבאה:

  • כל אחד מאתנו מפקיד, ביחד עם כל האחרים, את אישיותו ואת כל כוחו ביד ההנהלה העליונה של הרצון הכללי. ואנו מקבלים, כגוף אחד, כל חבר כחלק בלתי נפרד מהכלל [על האמנה החברתית, ירושלים תשמ"ד, עמ' 26]


האמנה החברתית בגרסתה הרפובליקנית החזקה של רוסו היא טוטלית. כל פרט מתבטל כביכול בתוך הכלל וכתוצאה מכך נוצרת ברייה חדשה – מציאות חברתית חדשה. אין כל זיקה בין המציאות הזו ובין חיי הפרטים לפני כניסתם לאמנה החברתית - הזהות הדתית והזהות הלאומית נשארות מחוץ לה. אין פלא אפוא כי הגוף הפוליטי שנוצר בעקבות רוסו במהפכה הצרפתית היה חילוני לגמרי.

שילוב חינוכי

בגלל שיקולים אלה, אנו ביסודות לא מחנכים להעמדה פשטנית של "או ליברליזם או רפובליקניזם" אלא לשילוב בין ליברליזם ציוני ובין רפובליקניות מתונה, כאשר הדאגה לטובת הכלל משלימה את הליברליזם ולא מנוגדת לה.

נדמה שהתוכנית באזרחות הן לציבור הכללי והן לציבור הדתי צריכה להישען אף היא על יסודות ליברליים ועל יסודות רפובליקניים מתונים המשלימים זה את זה. יש ללמד כי היסודות הליברליים נחוצים ליצירת תרבות אזרחית השומרת על זכויות - כולל הזכויות של הציבור הדתי (ואכן יש ללמד שהציונות והערכים הליברליים והדמוקרטיים עולים בקנה אחד); ומצד שני יש ללמד שמחויבות לזכויות האזרח ולזכויות האדם אין משמעותה חברה של בודדים, חברה מנוכרת ומקוטעת. הצלע השנייה של האזרחות היא אזרחות פעילה ומעורבת הפועלת למען חיזוק המדינה, למען הגנה מפני גורמים ותהליכים פנימיים וחיצוניים המחלישים אותה, ולמען ביצור הטוב המשותף.

שתי הגישות הללו לא רק משרתות מטרות וערכים כלליים, אלא קרובות לערכים יהודיים מרכזיים. הגישה הליברלית המכבדת את כבוד האדם קרובה לערך של "צלם אלוהים", ואילו האזרחות הפעילה הרפובליקנית קרובה לעיקרון של "והלכת בדרכיו", כפי שהסבירו הרמב"ם בסוף מורה נבוכים. על-ידי עשייה מאמצים את מידותיו של הקב"ה. האדם נהיה רחום וחנון כמו בוראו, והוא עושה "חסד משפט וצדקה בארץ" (ירמיהו ט' כ"ג). מתוך קִרבה זו יש לנהל דיאלוג פורה בין המושגים היהודיים והמושגים מהמסורת הדמוקרטית.

'יסודות' מאמינה בחינוך לזהות דמוקרטית ואזרחית שתהא משולבת עם הזהות התורנית של התלמידים ואף נשענת עליה. עד כה הגישה יסודות את תכניה באמצעות תוכניות לשיעורי חברה, תורה שבעל פה (תוכניות על הפרק הראשון של בבא בתרא ועל הפרק הרביעי של סנהדרין) ומחשבת ישראל. לאחרונה נדרשנו למקצוע האזרחות. את הגישה המשלבת ליברליזם ציוני ורפובליקניות מתונה הדואגת לטובת הכלל וחירותו אנו מציעים כתוכנית לכיתה ט'. בתוכנית זו תלמידים לומדים שערכים ליברליים עולים בקנה אחד עם ערכים תורניים, שיש לתורה מה להגיד לגבי דרך יישומם, ושערכים ליברליים עולים בקנה אחד עם ערכים לאומיים. בנוסף הם לומדים על בסיס תורני וכללי שאזרחות טובה לא מסתכמת רק בשמירה על זכויות אלא גם בקידום אקטיבי של טובת הכלל והמדינה.

פורסם במקור: מוסף שבת, מקור ראשון
הכותב הוא ד"ר, מייסד יסודות - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, עמית במכון ון ליר, ומרצה בביה"ס לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים
תאריך:  04/09/2010   |   עודכן:  05/09/2010
שלמה פישר
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
אל תבנו על הרפובליקה
תגובות  [ 1 ] מוצגות   [ 1 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
רוי
5/09/10 20:16
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
יום כיפור, היום הקדוש ביותר לעם היהודי, מתקרב וכל אחד מתכונן בדרכו ליום הזה. יש כאלה שמתכוננים לצום וללכת לבית הכנסת ויש מי שמתכנן מרתון סרטים בווידיאו. אלא שהדבר החשוב ביותר ביום הזה הוא לא מה עושים כלפי חוץ, אלא איזה חשבון נפש עושים בפנים.
04/09/2010  |  תמי קרן  |   כתבות
הסכם השילומים, אשר נחתם בשנת 1952 בין ממשלת גרמניה לממשלת ישראל, אפשר, בין היתר, לניצולי שואה להגיש בקשות לפיצויים מגרמניה. הניצולים נדרשו לספק ראיות כלשהן להוכחת זכאותם לפי הקריטריונים שנקבעו בהסכם, אך לרוב, לא בדקו בציציותיהם. ההסכם לא כלל יהודים אשר שהו תחת השלטון הגרמני - אולם ברחו לאזור הסובייטי ונכלאו במחנות עבודה, ולא כלל את יהודי צפון אפריקה שחלקם נכלאו במחנות עבודה בתקופת הכיבוש הגרמני. ניצולי השואה עצמם לא היוו חלק מצוות המשא-ומתן הישראלי גרמני, בין היתר משום שמדינת ישראל חששה שהכספים שישולמו להם, באופן ישיר, יגרעו מן הסכומים המשולמים למדינה. בין השנים 1953 - 1965 העבירה גרמניה לישראל כ-3 מיליארד מארק, בסחורות וב"רנטות" (פיצוי אישי לניצולים, אולם רק אלו שהשתייכו ל"תרבות הגרמנית", מה שאינו ריאלי שכן מרבית הניצולים היו יוצאי מזרח אירופה), סכום אשר סייע למדינה הצעירה לחזק ולבנות את תשתיותיה.
04/09/2010  |  ענבל בר-און  |   כתבות
פסקי דין של בית המשפט העליון מעוררים לא פעם רעש גדול. משדרי האקטואליה דנים בהשלכות, כותרות העיתונים זועקות מ-ה-פ-כ-ה. התחושה היא ש"נפל דבר בישראל", המציאות מעתה והלאה תהיה אחרת. ואז, כשההדים שוככים, מתברר לא פעם כי דבר לא השתנה. פסקי הדין נותרים על הנייר. המהפכה תמשיך להילמד בפקולטות למשפטים. בשטח יישומה חלקי עד אפסי.
04/09/2010  |  חן שליטא  |   כתבות
הבאת חשמל במחיר מופחת לניצולי שואה נזקקים שעליה החליט שר האוצר לפני שבוע היא מעשה ראוי ויפה ויביא להם קצת אור לקראת השנה החדשה. גם הברכה לשנה החדשה מצד הרשות לניצוליי שואה לא מיותרת. אולם בצד המעשים יש אינפלציה של דיבורים וארגונים בענייני שואה שאינם מוסיפים אלא גורעים.
04/09/2010  |  צבי גיל  |   כתבות
המשטרה סיימה את חקירתה בפרשת המסמך המפוברק. לאחר טלטלה של שלושה שבועות, הצביעו החוקרים המצוינים על זהות האיש הרשע בכל הסיפור ההזוי: סא"ל (מיל.) בועז הרפז. על-פי הודעת המשטרה, הרפז הוא האיש שזייף את המסמך והוא אף הודה בכך.
04/09/2010  |  יואב יצחק  |   כתבות
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
יוסף אורן
יוסף אורן
מתחילה התכוונה המחברת לכתוב רומן רב-דורי על משפחה המתמודדת עם משבר האקלים הפוקד את כדור-הארץ בעיירה צפונית אחת, ורק משום שלא הצליחה לממש את התוכנית המקורית, החליטה להעלים את כישלונ...
אלי אלון
אלי אלון
בעוברי ברחוב צד את עיני נוסחו המוזר של שלט הרחוב שמופיע עליו הכיתוב הבא בלבד: "דוד סמילנסקי פקיד ועסקן, מנהל מחלקת המים בעיריית תל אביב"    משום אין אזכור בשלט ולו ברמז לעובדת היותו...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il