הכל, כמעט, בטוחים שנתניהו מרמה. מוריי ורבותיי,
אורי אבנרי ו
יגאל לביב כותבים כך כאן.
מוחמד דחלאן מכנה את נתניהו - נוכל. הפרשנים מסבירים את שתיקת שרי הימין - מליברמן וישי ועד יעלון ובגין - בכך שגם הם אינם מאמינים שנתניהו מתכוון באמת לשלום, המחייב ויתורים. כולם בטוחים שמדובר בעוד "ישראבלוף" מבית מדרשו של נתניהו.
צריך להודות שראש ה
ממשלה בנימין נתניהו קנה בדין את דימויו כנוכל. התנהגותו כראש ממשלה בכהונה הראשונה, וכראש האופוזיציה בהמשך, לא קיבעה את דמותו כממציא הסרגל... במיוחד אמורים הדברים בכל הנוגע לשלום, ולוויתורים בנושאי השטחים וההתנחלויות. נתניהו יפנה התנחלויות? נתניהו ייסוג משטחים? נתניהו יחלק את ירושלים? (והרי כל בר-דעת מבין שללא צעדים כאלה לא יוכל להיות שום הסכם עם הפלסטינים).
לו נתניהו רציני... ואני מבקש להציע גישה אחרת. אני מבקש לשקול אפשרות שנתניהו מתכוון ברצינות, הפעם, להשיג הסכם. עולה לי בבריאות לפרגן לביבי, אבל מאין הביטחון שהמציאות לא גרמה לו לשנות את דעותיו? האם מישהו בישראל האמין, לפני 1977, שמנחם בגין יפנה את סיני, כולל ההתנחלות שייעד לעצמו למגורים? או שיצחק שמיר יוביל את ישראל לוועידת מדריד, למשא-ומתן עם הפלסטינים? האם מישהו בעולם האמין שאריאל שרון יפנה התנחלויות?
סקירה פשוטה של ההיסטוריה המדינית של ראשי הימין בישראל, מגלה שרובם-ככולם זנחו בהדרגה את דעותיהם הרוויזיוניסטיות, ואימצו דעות מדיניות מתונות: מבגין-שמיר-שרון - ועד אולמרט, מרידור, לבני, בר-און, שטרית, ומי לא? (בני בגין נותר אחרון המוהיקנים). אז למדנו להאמין להתמתנות של כל הנזכרים לעיל - ורק נתניהו חייב להישאר ימני?
עם כל הספקנות שלנו, ועם כל ההתנסחות המהוססת של נתניהו, צריך להכיר בכך ש
נאום בר-אילן שלו סתם את הגולל על חלום ארץ-ישראל השלמה של הימין, וחיזק את חזון ה"שתי מדינות לשני עמים" של השמאל. ועם כל הטענות - גם שלי, גם כאן - נגד החלקיות הרבה בהקפאת הבנייה בהתנחלויות, היושר האינטלקטואלי מחייב לזכור שמאז
יצחק רבין (בכהונתו השנייה), שום ראש ממשלה ישראלי לא ריסן, אפילו במעט, את הבנייה בהתנחלויות (ראש הממשלה
אהוד ברק, למשל, הכפיל את ההתנחלויות). והשבוע, בנאומו של נתניהו בטקס השקת השיחות הישירות בוושינטון - שמתם לב ששלוש פעמים השתמש בביטוי "The western bank"? לא "יהודה ושומרון" - "הגדה המערבית"!
והגישה הפוסלת מראש את כנות כוונותיו של נתניהו - איזה רווח יש בה? דווקא כאנשי שמאל, אם נמשיך לחרף את נתניהו - נקדם את השלום? אולי ההפך? אולי נקדם את השלום דווקא אם נתמוך בהצהרות השלום של נתניהו? ספקנות היא תכונה בריאה, אבל אולי גם ביחס לימניות ולתחמנות הנצחיות של נתניהו כדאי להפעיל ספקנות? איש איננו טוען שנתניהו טיפש - אולי באמת הבין שהדרך היחידה להבטיח את עתיד ישראל והציונות - היא ב"שתי מדינות לשני עמים"?
כן, גם אני מכיר את הקלישאה - נתניהו איננו רוצה, ואיננו יכול. אז לגבי ה"איננו רוצה" - איש איננו יודע באמת מה רצונו של נתניהו. הוא, בצדק, שומר את הקלפים צמוד לחזה. וביחס ל"איננו יכול" - שוב מחייב היושר האינטלקטואלי להודות שבנתוני פתיחה קשים במפלגתו ובקואליציה שלו, בינתיים מפליא נתניהו לתמרן. והכתבים הפוליטיים מספרים לנו שרוב שרי הליכוד כבר אומרים (בשיחות פרטיות ולא לייחוס, כמובן) שאם נתניהו יוביל להסכם שיקים מדינה פלסטינית בגדה המערבית וישאיר בריבונות ישראלית רק את גושי ההתנחלויות - הם יתמכו בו. לפחות בינתיים, נתניהו מוכיח שהוא גם יכול.
אז אני מציע - בתמצית, לכולנו, בשמאל, במרכז ובימין: הבה נבהיר - פומבית! - שאנחנו נותנים רוח גבית לנתניהו להתקדם להסכם שלום, עם כל הוויתורים ההכרחיים. ואם יאכזב נתניהו שוב, לא נתייאש, ונחפש את ההזדמנות הבאה.
