דמגוגיה קיצית

שעון הקיץ הוא נושא כמעט קבוע למחלוקת, או ליתר דיוק - היה נושא כמעט קבוע למחלוקת. לפני מספר שנים הגיעו שינוי ושס (כן, כן, שינוי ושס) לפשרה אשר נקבעה בחוק. מאז, החוק מגדיר מתי בדיוק יחל שעון הקיץ ומתי יסתיים.

כדרכן של פשרות, גם זו הותירה את שני הצדדים וחצי תאוותם בידם. הציבור הדתי היה רוצה שהשעון יזוז רק לאחר פסח, משום שבמצב הנוכחי - ליל הסדר מתאחר והילדים מתקשים להישאר ערים. הציבור החילוני מצידו היה רוצה שהשעון יחזור רק בסוף אוקטובר. לכן, מדובר בפשרה שכולם חיו איתה, עד שמישהו החליט שיהיה נחמד להחזיר שוב את המחלוקת אל הכותרות.

חלקים ניכרים מהתקשורת אפילו אינם מנסים להעמיד פנים שהם אובייקטיביים בנושא שעון הקיץ. ynet ואחריו ידיעות אחרונות מקדמים במרץ את העצומה נגד החזרה הקרובה לשעון החורף, תוך נקיטת עמדה ברורה בדיווח החדשותי - בניגוד גמור לכללי האתיקה הבסיסיים. ערוץ 2 הולך בעקבותיהם. לא יצא לי לראות עוד אמצעי תקשורת, אבל אני מנחש שהתמונה בהם אינה שונה.

ynet הגדיל לעשות אתמול (א', 5.9.10), כאשר סיפר שעצומה בעד החזרה לשעון החורף הצליחה לאסוף רק 20 חתימות, לעומת 90,000 של המתנגדים. האתר של המדינה כמובן התעלם מן העובדה, שחלקים ניכרים מהציבור הדתי אינם גולשים באינטרנט או משתמשים בתוכנות סינון שונות, כך שקרוב לוודאי שבכלל אינם יודעים על העצומה הזאת. וחוץ מזה, שלושה ימים לפני ראש השנה - יש לנו דברים יותר טובים לעשות.

ההתנהגות הזאת אינה מפתיעה. התקשורת החילונית, המכונה בטעות "כללית", מפגינה פעם אחר פעם בורות, קיטוב ואפילו שנאה כלפי מה שמדיף ריח של יהדות ומסורת. התקשורת הזאת יודעת טוב מאוד מי קורא אותה ומי לא, וכמיטב תרבות הרייטינג היא פונה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר של צרכניה.

התוצאה היא, שהציבור הדתי - לא רק החרדי, אלא גם הדתי-לאומי - מתעלם מהתקשורת העוינת הזאת, מסתגר בתוך עצמו וצורך את התקשורת של עצמו. ואחר כך, אותה תקשורת "כללית" תאשים אותו בכך שאינו מעורה בנעשה במדינה. טוב, כבר אמרנו שיש בעסק הזה הרבה מאוד צביעות.

תפילת "שמונה עשרה" של שחרית ניתן להתפלל עם הנץ החמה. בשעון הקיץ, זה אומר 06:17 ב-1 בספטמבר ו-06:35 ב-31 בו. במקומות רבים מתחילים את התפילה בשעה 06:00, מה שאומר שמגיעים ל"שמונה עשרה" לפני הזמן. כלומר: או שמתפללים מוקדם מדי, או שצריכים להזיז את זמן התפילה.

יש לא מעט אנשים היוצאים לעבודה בשעות מוקדמות, או שסתם רוצים להתחיל את יומם בשעות כאלו. אם שעון הקיץ נמשך בחודש ספטמבר, נפגעים עשרות אלפי מתפללים. שלא לדבר על חודש אוקטובר, בו המשמעות היא שניתן יהיה להתפלל רק לקראת השעה 07:00.

הנקודה המרכזית בשעון הקיץ המפריעה - לפחות לי, אבל אני משער שלהרבה שומרי מצוות - היא העובדה שהוא גורם חילול שבת המוני בקנה מידה ענק. כאשר השבת יוצאת שעה מאוחר יותר, זה אומר שחילול השבת נמשך שעה יותר, מדי שבוע במשך למעלה מחצי שנה. יותר אוטובוסים נוסעים בשבת, יותר אירועי ספורט ותרבות מתקיימים בשבת, יותר חנויות פועלות בשבת, יותר שוטרים מחללים שבת.

כאן אי-אפשר לבוא ולטעון, כמו בנושא של יום כיפור, שיש איזון מול כניסתה המאוחרת יותר של השבת. פשוט אין, כי האוטובוסים נפסקים הרבה לפני הדלקת נרות ואין כדורגל ביום שישי והתיאטראות ובתי הקולנוע מחללים שבת ממילא גם בליל שבת.

כאשר גדלתי בתל אביב לפני 40-30 שנה, לא נסעו בה אוטובוסים בשבת ובתי הקולנוע היו סגורים, שלא לדבר על החנויות. מאז, לא רק בתל אביב אלא בחלקים ניכרים של ישראל, השבת נרמסת בראש כל חוצות. שמירת השבת בזירה הציבורית הייתה חלק מאותו סטטוס-קוו מפורסם שנקבע עוד לפני הקמת המדינה - הסטטוס-קוו בו מנופפים חילוניים אל מול חקיקה דתית, ושאותו הם רומסים כאשר הדבר נוח להם.

המצב הזה לא רק כואב לי כיהודי; הוא פוגע בזכויות היסוד שלי לתרבות, לספורט, לקניות ולכל השאר. חוץ מזה חייבים לזכור, שחלק ניכר מחילול השבת הזה ממומן בידי הציבור הדתי. הרי חברות האוטובוסים מקבלות מיליארדים כסובסידיה ממשלתית, גופי הספורט והתרבות נתמכים בידי המדינה והעיריות, שכרם של השוטרים משולם מקופת המדינה וכן הלאה. שעון הקיץ מכריח את כל משלמי המיסים הדתיים לממן את חילולי השבת הללו, בהיקף הרבה יותר גדול מאשר אם הוא לא היה קיים.

הטענה הצבועה ביותר שאני שומע בקשר לשעון הקיץ היא: "מה זה משנה למי שצם ביום כיפור? הרי ממילא הצום נמשך 25 שעות". זו טענה צבועה, כי בדרך-כלל טוענים אותה מי שאינם צמים, או שמעבירים את רוב זמנם בבית ולא בתפילה.

אני צם כבר עשרות שנים, וברוך ה' - די בקלות. ובכל זאת אני יכול להעיד, כי השעות האחרונות של הצום הן הקשות ביותר. מבחינתי, אם הצום היה מתחיל ב-6 בבוקר ונגמר ב-7 בבוקר למחרת - זה היה הכי טוב.

ההבדל בין סיום הצום ב-6 בערב לבין סיומו ב-7 בערב, הוא מאוד משמעותי. העובדה שהצום יתחיל ב-6 במקום ב-5, אינה מעלה ואינה מורידה. על זה יכול להעיד כמעט כל מי שצם. צריך גם להביא בחשבון, שביום כיפור צמים רוב ניכר של היהודים בארץ, ובהם מי שאינם רגילים לצום בצומות האחרים, וגם הרבה זקנים וחולים. בכל אלו צריך להתחשב.

הטענה האהובה ביותר על הדמגוגים של שעון הקיץ היא, שהמיעוט הדתי כופה את רצונו על הרוב החילוני. טענה מעניינת. מה היו אומרים אותם חסידי דמוקרטיה, אם ממשלת ישראל הייתה פוגעת בזכויותיהם של ערביי המדינה בנימוק שהם מיעוט? או בזכויות של נכים? או בזכויות של עולים? וכיצד הייתה מתקבלת טענתם של עשירי המדינה נגד העובדה, שלמרות שהם מיעוט - הם משלמים כמעט את כל המיסים?

דמוקרטיה רחוקה מאוד מלהיות עניין כמותי פשוט של רוב ומיעוט. שהרי אילו הייתה כזאת - היא הייתה הופכת מהר מאוד לדיקטטורה של הרוב, של כל רוב מקרי בכל נושא.

תרשו לי לצטט את נחום ברץ המנוח, שהיה עורך המשנה של "גלובס". נחום היה בן חיפה האדומה, חילוני מובהק אך בעל כבוד עמוק למורשת ישראל. וכך כתב היום לפני 17 שנים, בעיצומו של עוד ויכוח על שעון הקיץ: "מה יותר ליברלי ומתקדם, מאשר להתחשב בצרכים המיוחדים של מיעוט, גם כשזה לא כל-כך נוח לרוב?"