קרקע איננה רק פיסת אדמה שעליה בונים בית פרטי או בית מגורים רב קומתי. קרקע היא הקובעת את אופייה של המדינה ואת השייכות הלאומית אליה. מבחינה זו העם היהודי הוא תופעה יחידה בהיסטוריה. עם שלמרות שיותר מאלפיים שנה לא הייתה לו קרקע, הצליח לשמור על זהותו הלאומית, על היותו עם, ובסופו של דבר אף עלה בידו לחזור אל אותה קרקע שממנה הוגלה לכל פזורות העולם.
העם היהודי שחזר למולדתו, לנחלה הקרקעית של אבותיו, עדיין נאבק על הקרקע שלו. המאבק הזה, של הדור הנוכחי ושל הדורות הקודמים, הוא על הקרקע אבל גם על האופי ועל הדמות של המדינה שבה אנו חיים. הורינו, המיישבים הראשונים לפני הקמת המדינה, עם הקמתה וגם שנים לאחר מכן, נלחמו על הקרקע הזאת לא מנקודת ראות של "ועדת בנין עיר". הם נלחמו כי כל רצונם היה להקים בית לאומי לעם היהודי. כמו המאבק היהודי, אף כי בפחות הצדקה, נאבקו גם הפלשתינים על אותה כיברת ארץ היסטורית. הם לא נאבקים במסגרת של תכנון ובניה. מאבקם הוא פוליטי ותוכניותיהם לגבי עתיד הקרקע הזו שונות לחלוטין מהתוכניות שלנו. כזה הוא גם המאבק על הקרקע של הבדווים והערבים תושבי ישראל.
אם יש מי שחושב שמאבקם של הבדווים, למשל, הוא על עוד חלקת קרקע להקמת תחנת דלק כמקור לפרנסה או לרווח - הוא פשוט טועה. אנו ניצבים מול מערך מאורגן פוליטית, שמטרתו להשתלט על אדמות מדינה. ואינו מסתיר את כוונותיו. לא הערבים ולא נציגיהם בכנסת. אצלם לא רק יהודה שומרון הם שטח כבוש. גם הנגב הוא שטח כבוש. מטרת המאבק היא להוציא אותנו ממדינת ישראל: "לשחרר את השטחים הכבושים".
המאבק על הקרקע הוא גם מאבק על מהות המדינה וכזה הוא גם המאבק על קיומם של היישובים והמאחזים ביהודה, שומרון וחבל עזה. כל מי שמנסה לצמצם את גבולות המאבק רק מתוך נקודת הראייה של ועדת בנין עיר, אינו מבין כי כל פתרון שיוצע ברמה הזו לא יחסל את הבעיה. נכון שקיימים בישראל אזרחים ערבים שהמדינה צריכה להציע להם פתרונות דיור. אבל לא זה שורש הבעיה. אם הפתרון יתמצה בכך שהמדינה תעמיד עוד 250 דונם לרשות אום אל-פאחם, או לרשות ערערה או ערה - שום בעיה לא תיפתר. אחרי ה-200 דונם תבוא דרישה לעוד 200 ואחר-כך לעוד 2,000, כי המטרה של ערביי ישראל איננה רק לפתור את מצוקת הדיור במיגזר הערבי, אלא לבנות רצף ערבי גדול שיתחבר לרשות הפלשתינית ואולי גם לירדן. זו המטרה המרכזית ואם לא נבין אותה ולא ניתן לה פתרון נאות, כל הפתרונות האחרים לא יועילו.
ישראל, בהיותה המדינה שהוקמה בעבור העם היהודי, הוגדרה על-פי חוקי היסוד שלה כ"מדינה יהודית דמוקרטית". ובהיותה כזו חובתה, קודם כל, לפתור את הבעיה הפוליטית ורק אחר-כך את הבעיה התכנונית. לכן הקימה המדינה את הסיירת הירוקה שתפקידה להבטיח שכל אותן אדמות מדינה, כל אותן אדמות קק"ל, כל אותן אדמות החברה להכשרת הישוב - ישמרו מפני ההשתלטות הפוליטית המתבטאת בבנייה בלתי חוקית, המתפשטת בנגב ממש כמו ארבה. למרבה הצער, המדינה וגורמי האכיפה שלה אינם מצליחים להשתלט על הבעיה, ולא בגלל חוסר יכולת אלא בגלל מיעוט מאמצים. המדינה מראה פעילות מסוימת ממש רק מעל פני השטח. הסיירת הירוקה "עושה קצת רעש" במקום כזה או אחר והנגב היום שוב איננו אותו נגב של העבר. העשייה הלא מספקת אינה מאפיינת רק את הנגב. זו תופעה מקובלת גם בגליל.
כדי לפתור את הבעיה באמת, המדינה חייבת ליישב את כל חלקי הארץ בהם קיים המאבק. את הנגב, את הגליל, את בקעת הירדן ואת יהודה ושומרון. אין מקום להעדפה של חבל ארץ כזה או אחר. יש ליישב הכל. וליישב משמעותו לבנות ערים יהודיות, לא רק ליישב באמצעות ייצור חקלאות.
כדי להביא יהודים להתיישבות בכל חלקי הארץ האלה יש לתת להם הטבות ותנאים מועדפים. המדינה חייבת לקבוע כעיקרון בעל חשיבות לאומית כי בין חדרה לגדרה מתגוררים יותר מדי יהודים, בצפיפות גדולה מדי. את היהודים האלה יש לתמרץ כדי שיעברו ליישב את הארץ בצפון, בדרום, במזרח. לא במערב.
על אף העובדה שאינטרס של המדינה היהודית הוא הראשון במעלה בעיני, אני יודע כי במדינת ישראל חיים גם אזרחים שאינם יהודים וגם להם, כמו ליהודים, מגיעות זכויות ומוטלות עליהם חובות, בדיוק כמו על היהודים. אני יודע היטב כי גם לאזרחים הלא יהודים מגיע שוויון זכויות. אבל שוויון משמעותו שכולם שווים. אם המדינה מציעה לאזרחיה היהודים פתרונות דיור בבתי קומות - זה צריך להיות הפתרון המוצע גם לאזרחים הערבים. ללא אפליה. אם האזרחים הערבים רוצים איכות חיים ומגורים ושירותים ברמה סבירה, אם הם רוצים מוסדות ציבור ראויים, כבישים נאותים, מערכות ביוב מתפקדות - אין בפניהם כל דרך אחרת אלא להתחיל לתכנן ולחיות כמו בעיר רגילה. האזרחים היהודים עשו את המהפך הזה, עכשיו תורם של הערבים, אם הם באמת חפצים בשוויון.
___________________________________________________________
הכותב הוא יו"ר סיעת המפד"ל בכנסת.
המאמר מתוך "קרקע" - ביטאון המכון לחקר מדיניות כלכלית ושימושי קרקע של קק"ל, מס' 57 (ינואר 2004).
