איני בן מחזורו של האלוף ישראל טל, או אפילו פקוד ישיר שלו. הבדלי הגילים בינינו הם הבדלים של דור ויותר, אבל כמו הרבה חיילי שריון, שמעתי את שמו ודמותו המרשימה נישאה בפי כל במהלך שירותי הצבאי. היות שרבים וטובים החיים בינינו הכירו אותו באופן אישי, הם בוודאי יספרו על טליק איש הצבא, טליק השריונר, טליק הממציא וטליק הפילוסוף. אני רוצה להתייחס לחוויה אישית שהייתה לי איתו לפני כארבע שנים וחצי.
השנה הייתה 2006, בתחילתה, עת בה אמצעי התקשורת, עיתונאים ו"מומחים" (מטעם עצמם) חבטו ללא רחם בחיל השריון, יצרו תורות חדשות בדבר עליונותו של חיל האוויר והוכיחו באותות ובמופתים כי ההכרעה הצבאית תיעשה על-ידי כוחות מיוחדים. היו אף שהגדילו עשות וטענו כי היקף הכוחות המיוחדים בצה"ל קטן ויש להגדילו משמעותית על-חשבון הכוח המשוריין. לאווירת ה"עליהום" הזו הצטרפו גם מפקדים בכירים בצבא, כולל אלו שנאלצו להתפטר לאחר מלחמת לבנון השנייה בשל קוצר הראייה שלהם וכשלון תפיסתם.
מכל מקום, כמי שהיה חייל במלחמת יום הכיפורים היו לי (ועדיין ישנן) עמדות אחרות. בעיניי, התמרון היבשתי חשוב ורק באמצעותו ניתן להשיג הכרעה. לא התעייפתי להביע את עמדותיי בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה בכל פורום ובכל הזדמנות שרק ניתנה לי. לעתים הרגשתי כקול קורא במדבר ולעתים כאותו ילד הצועק "המלך עירום" ואין שומע.
העיתון דה-מרקר, בסדרת כתבות בתחילת 2006, נתן במה למשמיצי השריון ולתומכי הגישה בחוסר נחיצותו. איש חיל האוויר שמואל גורדון טען כי פיתוח והצטיידות בטנק המרכבה סימן 4, שאביו מולידו היה ישראל טל, הוא בזבוז כספים ויש להעבירם לחיל האוויר. גם שלמה אראל איש
חיל הים טען שיש להעביר את המשאבים מהצטיידות בטנקי מרכבה לספינות של חיל הים.
לשמחתי, מאמר התגובה שלי שעורך העיתון נתן לו את הכותרת
"לא צוללות ולא מטוסים - אלא דווקא טנקים" התפרסם בדה-מרקר ב-7 בפברואר 2006, במאמר שבכותרת המשנה שלו כתבתי: "ללא כוח משוריין לא ניתן יהיה להבטיח ביטחון. בניגוד לגורדון ולאראל, אני מאמין שהטנק לבדו אינו מספיק, ותפישת הביטחון הנכונה מחייבת שילוב של מערכות נשק ולא השענות על זרוע אחת בלבד".