בילוי שנעשה מצווה

הציבור הרחב אולי יתקשה להאמין בכך, אבל למנהג ה"תשליך", שהפך לחלק בלתי נפרד מן ההוויה היהודית, אין זכר בתלמוד ובחיבורים של הפוסקים הראשונים, רבי יצחק אלפסי ורבי משה בן מימון וגם לא בדבריו של רבי יעקב בן אשר. באשכנז, מקורות ספרותיים ראשונים של טקס התשליך קיימים בשלהי המאה ה-14, אולם בכל האמור לפזורה הספרדית, אפילו בחיבור מאוחר כמו "שולחן ערוך" מהמאה ה-16 התשליך אינו מוזכר.

מן המקורות האשכנזיים המוקדמים בהם התשליך נזכר, אנו לומדים על טקס יוצא דופן, הן באשר ללוקחים בו חלק והן בכל הנוגע למקום ולשעה אשר בהם הוא התקיים. טקסטים שכתבו יהודים ולא יהודים בראשית העת החדשה מספרים על טקס בו השתתפה כל הקהילה, על זקניה, צעירייה נשיה ומשרתיה: באמצע היום, לאחר סעודת הצהריים, יצאו כולם לשפת הנהר, בצילם של עצי יער עבותים ולקול פכפוך המים הזכים, שם השתעשעו עם הדגים המקפצים מן המים בניסיון לתפוס את פירורי אוכל שהשליכו להם הנוכחים. וזאת בניגוד לאווירת החג שמוקדה מצוי בבית הכנסת.

מתבקש לשאול כיצד בא לעולם טקס כזה ואיך הוא מצא את מקומו דווקא ביום שבו מרכז הכובד שרוי בבית הכנסת. ההסברים שניתן למצוא בספרי המנהג היהודיים שנכתבו באשכנז במאות ה-15 וה-16 מבולבלים ומקוטעים למדי וקשה לחלץ מהם תמונה ברורה של המנהג. אלא שישנם מקורות נוספים, מאותה תקופה ממש: יהודים שהמירו את דתם לנצרות ונוצרים שעסקו בחקר אתנוגראפי של שכניהם היהודים שילבו בכתביהם תיאורים של הטקס שהסתמכו על טקסטים יהודיים ובעיקר על מראה עיניים.

מסתבר כי הריטואלים השונים היו קשורים קודם כל להשכלתם של הנוכחים בטקסים. המלומדים שבין היהודים נצמדו לפסוק מספר מיכה - "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" - ופשוט קראו אותו, ללא כל פרשנות מעשית. רוב הציבור, לעומת זאת, לא דבק בטקסט המדויק, אלא אמר בגרמנית פשוטה את שהיה על לבו. "שפיכת החטאים" התבטאה בניעור הבגדים והסתלקות מהירה מהמקום, כדי שחס וחלילה לא תחזיר הרוח את המעשים הרעים למי שזה עתה נפטרו מהם.

בחלק מהמקורות הנוצריים מסופר שהופעת הדגים במהלך הטקס עוררה שמחה גדולה בנוכחים, שראו בכך אות להעברת החטאים מגופם לדגים, ממש כמו שנהוג היה להאמין שהשעיר הנשלח למדבר ביום הכיפורים, נושא עמו את חטאי העם לאבדון. בטקסטים היהודיים מהמאה ה-15 מופיעים הדגים בהקשר אחר: בהופעתם, על הנוכחים היה לזכור "שאנו משולים כדגים חיים הללו שנאחזים פתאום במצודה".

במאות שבהן התעצב מנהג התשליך, ההליכה לנהרות הייתה בילוי מקובל בשעות הפנאי של ימי חג ושבת. יהודים ושאינם יהודים יצאו לבלות בין עצי היער הגדלים ליד גדות הנהר, להשתכשך במים ולדוג. מהטקסטים הרבניים אנו לומדים על לא מעט בעיות הלכתיות שנוצרו בשל כך וקשורות בטלטול מזון, אחיזה במוקצה ועוד. כפי הנראה נהגו אנשים לשאת איתם מביתם דברי מאכל כדי להשליכם לדגים ובכך עברו על טלטול והוצאה מרשות לרשות. היו שביקשו מזון משכניהם הנוכרים, שבילו אף הם על שפת הנהר, אולם עצם האכלת הדגים הייתה גם היא עבירה. אין זה פלא אפוא שטקסטים רבניים שעסקו בהליכה לנהרות בראש השנה יצאו בחריפות נגד מנהג השלכת האוכל לדגים, בשל טלטול חוץ לרשות. לדידם, ההליכה לנהרות בראש השנה לא הייתה קשורה לעריכת טקס כלשהו ומטרתה הייתה רק להיזכר במעשה העקדה ובשטן, שנדמה היה לאברהם "כנהר שאי-אפשר לחצותו". מעניין לציין שבחלק מהמקורות מהמאה ה-15 נאמר במפורש כי מנהג התשליך אינו חשוב במיוחד ולא תמיד מקפידים לקיימו.

לטקס התשליך היו מאפיינים חריגים נוספים, שהבחינו אותו ממסורות "רשמיות" אחרות. בספרות המאות ה-16 וה-17 מסופר על השתתפותם של נשים וילדים בתשליך, בניגוד לטקסים פומביים אחרים שבהם נכחו בדרך כלל גברים בלבד, מטעמי צניעות והפרדה בין המינים. יתרה מכך, טקסים ואירועים דתיים בחברה היהודית התקיימו בדרך כלל בבית הכנסת או בבית, אבל לעולם לא בטבע. על הרקע הזה, יש להבין את ה"תשליך" לא כציווי דתי אלא כתוצר של אירוע חברתי. ניתן לומר כי התשליך הוא עיצוב מחדש של תרבות פנאי כפעילות דתית- רוחנית; הוא שילב בין שעשוע נפוץ לתפילה שנאמרה בימים הנוראים במשך מאות שנים.

בכל הנאמר לעיל אין הסבר יחיד ומוחלט לעיצובו של התשליך. ממכלול העדויות הקיימות ניתן להניח כי ראשיתו של המנהג הייתה אי שם בסוף המאה ה-14, מתוך ניסיון לתת משמעות דתית לבילוי הצהריים של המוני העם בראש השנה. שעת הטקס, מיקומו הלא שגרתי על גדת הנהר, הרחק מהמרכז הרוחני של הקהילה, ההשתתפות של נשים וילדים ולבו של הטקס - השלכת פירורי לחם למים - מעשה שהפך לשעשוע מקובל בכל שבת ומועד, מלמדים שאין מדובר בריטואל שיצרו בעלי ההלכה, אלא בניסיון להעניק מימד אחר לפעילות עממית שהתקיימה בלאו הכי. הטקסטים ההלכתיים שתיארו את התשליך שמו דגש על הסמליות שבו ועל התהליך הנפשי הסובייקטיבי שעובר המאמין; לעומת זאת, טקסטים שתיארו את התרבות היהודית העממית מלמדים כי מרבית הציבור ייחס את תוצאות הטקס לפעולות שבוצעו במהלכו.

ברבות השנים, נעשו ניסיונות רבים לשוות לטקס נופך דתי יותר: כמות המשתתפים בו צומצמה, מועדיו שונו ומשקלם של הטקסטים והמרכיבים הרעיוניים בו גדל. כך, התרחק התשליך משורשיו בתרבות הפנאי באשכנז ועטה על עצמו בהדרגה את אופיו המוכר לנו כיום.