|
|
בנימין נתניהו, ראש הממשלה. "למה התכוון המשורר"? [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
לו היה הדבר בידי, הייתי מנסה לשכנע את הנושאים ונותנים מטעם הרשות הפלסטינית בשיחות השלום הישירות הנוכחיות, למתן את התנגדותם להכרה בישראל כ"מדינה יהודית". זאת, משתי סיבות:
ראשית - הגדרת ישראל כ"מדינה יהודית" מעוגנת בהחלטת החלוקה של עצרת האו"ם משנת 1947, שהיא, ברמה הבינלאומית, תעודת הלידה של מדינת ישראל.
שנית - מזה שנים נוקטת התקשורת הערבית, לרבות הפלסטינית, בנימה עניינית, בכינוי "המדינה העברית" (אל-דוולה אל-עבריה), או "המדינה היהודית" (אל-דוולה אל-יהודיה), כמילה נרדפת לשמה הרשמי של מדינת ישראל.
מאידך גיסא, הייתי מנסה לשכנע את הנושאים ונותנים מטעם ישראל לא להתעקש, בבחינת תנאי מוקדם או תנאי מאוחר, על הכרה פלסטינית בישראל כ"מדינה יהודית", ואף זאת משתי סיבות:
ראשית - הכרת אש"ף בישראל, בהקשר של הסכמי אוסלו, מכירה מכללא במדינה כפי שהוגדרה במסמכי הלגיטימיות הבינלאומית, ובראשם החלטת החלוקה, קרי: "מדינה יהודית".
שנית - ישראל לא הציבה תנאי כזה למצרים ולירדן בעת שכרתה עימן הסכמי שלום, והסתפקה בהכרתן בישראל כמות שהיא, ללא תוספות ושמות תואר. אין סיבה שתתבע מן הפלסטינים מה שלא תבעה ממדינות ערביות אחרות.
אלא שלא בכך העניין. נתניהו כלל אינו תובע מן הפרטנר הפלסטיני הכרה בישראל כ"מדינה יהודית", אלא כ"מדינת העם היהודי". יש הבדל בין השתיים. בעוד המושג "מדינה יהודית" משקף מצב אתני ומהווה קביעה פוליטית, הרי המושג "מדינת העם היהודי" משקף קביעה אידיאולוגית, ולמעשה מבקש לכפות על הצד הפלסטיני הגדרה אידיאולוגית שהצד הפלסטיני, או כל צד ערבי אחר, אינו יכול להיות שותף לה. מנקודת ראות פלסטינית, יש להגדרה מעין זאת השלכות חמורות. משתמע ממנה כי ליהודי מברוקלין, לרבות מי שמעולם לא ביקר כאן, יש זכויות לאומיות ואזרחיות עדיפות על פני ערבי פלסטיני מטייבה או מעכו, ששורשיו נטועים בה מזה דורות רבים (אוסיף, על דרך הלצון, שאם מדינת ישראל היא "מדינת העם היהודי", הרי שנתניהו הוא "ראש ממשלת העם היהודי"...).
בכל מקרה, ראוי לזכור שהסכמי שלום, בכל עת ובכל מקום, אינם מהלך אידיאולוגי אלא פוליטי-פרגמאטי. אם, חרף כל הספקות, יניב המשא ומתן הנוכחי הסכם שלום ישראלי-פלסטיני (קל וחומר, אם ייכון שלום על בסיס יוזמת השלום הערבית), משמעותו תהיה הכרה פלסטינית בישראל (בדומה להכרה המצרית והירדנית) כעובדה פוליטית קיימת, ללא התייחסות לצידוק שהנראטיב הציוני נותן לכינונה של עובדה פוליטית זו. במקביל, תהיה משמעותו הכרה ישראלית במדינה הפלסטינית העצמאית כעובדה פוליטית קיימת, ללא התייחסות לצדקת קיומה הנגזרת מן הנראטיב הלאומי הפלסטיני. כל צד ימשיך מן הסתם לדבוק גם להבא בנראטיב שלו, בלא שדבקות זו תחתור תחת המציאות הפוליטית שתתהווה מכוח הסכם השלום.
בשורה התחתונה, מקובלים עלי דברי אבו מאזן: "אנו, הפלסטינים, כבר הכרנו [בהקשר של הסכמי אוסלו] בישראל כמות שהיא. אתם רשאים להגדיר אותה לעצמכם ככל שתרצו".
