השנה של המעמד הנשלט

התופעה בישראל דומה. השאיפה של "המעמד השליט" היא לצבור לעצמו עוד כוח ולרדות ברוב הגדול של ה"עמך". סביר מאוד שבישראל שכבת המעמד השליט אף צרה יותר מבארצות הברית. בישראל יש למעמד הזה ארבע מפלגות: האחת, זו המפלגה שבה עדיין תולה המעמד תקוות שתצליח ממש לשלוט במנגנון הממשלה, וזו קדימה. ואחריה 'העבודה', מרצ וחד"ש.

אבל הזרועות המפלגתיות של המעמד השליט בישראל הן הפחות חשובות במערכת הזאת. גופים כמו הקרן החדשה, חוגים באקדמיה, עיתון 'הארץ' וגורמי תקשורת נוספים, והגורמים הדומיננטיים בפרקליטות המדינה ובבית המשפט העליון, הם אלה המוציאים לפועל את השלטנות של אותו מעמד. את הרקע ההיסטורי התרבותי של התהליך הזה תיאר פרופ' מני מאוטנר בספרו 'משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת', אם כי הוא אינו שותף לניתוח הפוליטי שנעשה פה.

ארז תדמור מאשים שאותה קבוצה פוליטית-חברתית היא במהותה אנטי-דמוקרטית, ומצליחה להפוך את הרוב ללא-אפקטיבי. "באוניברסיטאות מלמדים שבכל מקום דרושה שקיפות, ושבכל ממסד מתבצעים מינויים ללא בקרה, בכל מקום שולטים שיקולים זרים", הוא אומר. "המרקסיסטים מציעים את הניתוח שלהם לתופעה, הפסיכולוגים נותנים את האנליזות שלהם כהסברים להתנהגות הציבור והממסדים, וגם הפוסט-מודרנים יודעים איך להסביר. בכל מוקד החלטות במערכת המדינתית או הכלכלית שולטים שיקולים זרים. איפה אין שיקולים זרים? רק אצלם. רק באוניברסיטאות לא דרושה שקיפות. אנחנו טוענים שצריך להפעיל מערכת בקרה על כל הגורמים, גם על האקדמיה. האומנם רק המצוינות האקדמית היא קריטריון לקידום ולמינויים אקדמיים?

"כך היא גם ההתחזות של ארגוני הקרן החדשה. הם אוהבים להציג את עצמם כגופי החברה האזרחית. זו הסוואה לרשת של כמה מאות אם לא עשרות בודדות של אנשים, שמתחלפים במועצות המנהלים של הארגונים כמו בכיסאות מוזיקליים. עיקר ההשפעה שלהם איננה שיפור 'החברה האזרחית' בישראל, אלא בדיוק להפך. הם משפיעים על האליטות של המדינה ועל הציבור בכללותו בדרך של יצירת דמורליזציה. הציבור מתקומם וחש באי הצדק שמייצגים הגופים האלה. הוא יודע שהצדק נמצא אצל אלה המייצגים אותו, אבל ברובו כבר לא מאמין שאפשר לממש את הצדק. אם הייתה לנו הצלחה השנה, היא בכך שהצלחנו לתת קול לציבור הזה ולתחושות שלו".

ככל שאפשר לשפוט, המתקפה הציבורית על הקרן החדשה, בהובלת 'אם תרצו', לא שינתה את מצבה הכספי של הקרן. להפך: יש סימנים שמקורות המימון שלה נכנסו לאמביציה של התגייסות ותקציביה גדלו. יש המייחסים זאת להתאוששות היחסית בארצות הברית בשנת 2010, לאחר שתורמים רבים סגרו את הברזים בשנת 2009 בעקבות ההתמוטטות הפיננסית. כך שייתכן שהצמיחה בתקציבי הקרן החדשה בכ-30 אחוז הם תוצאה של המטוטלת הזו.

זה לא ישנה את העובדה שהקרן ספגה מהלומה של דה-לגיטימציה, וכל מה שמזוהה כתוצר של הקרן החדשה מעורר היום חשדנות. אך אין פירוש הדבר שהשפעתה הממאירה תפחת; היא רק תמצא דרכים חדשות לממש את שלטנותה. היא בוודאי תגביר את החדירה השקטה באמצעות יחידים וקבוצות קטנות לתוך הממסדים – כמו שהדבר נעשה לאורך שנים על-ידי מימון סטודנטים למשפטים המתמחים בהחדרת אידיאולוגיות זרות לשיקולי מערכת החוק והמשפט. הקרן החדשה תהיה מסוגלת גם לפתות חלק מטובי המוחות לשירות מהלך הפירוק של החברה הישראלית והקרסת הדמוקרטיה והמדינה עצמה.

ייתכן שתִפְחַת השפעתם של גופים שמקורות המימון שלהם יזוהו בקרן החדשה. החוק שמקדם זאב אלקין, שלפיו גופים כמו ארגוני הקרן יחויבו לחשוף את מקורות המימון שלהם, הוא בעל חשיבות רבה. הציבור יידע אז כי רוב הפעילות שמופיעה כביכול תחת הגג של "החברה האזרחית" איננה אלא פעילות בשירות אינטרסים זרים ובשירות האינטרס השלטני הרודני של המעמד השליט בישראל, הנלחם ללא לאות נגד הציבור הישראלי.

חרם האמנים נגד אריאל הוא הדוגמה האחרונה לטכניקה של שליטה. יצירת הפילוג והפיכת עיר כמו אריאל לנושא שנוי במחלוקת – בהקשר הישראלי זהו סוג של שליטה. הפעולה הזאת, שנעשתה על-ידי כמה עשרות בודדות של אמנים המזדהים עם השמאל הרדיקלי, הצליחה להכניס לסחרור את כל המערכת הישראלית, כולל מצב שבו אגפים שונים בממסד נלחמים אחד בשני. פתאום הממשלה צריכה לשקול אם לממן את הממסד התיאטרוני שהוא נכס לאומי.

זאת אחת התופעות המרתקות בטכניקת ההפעלה של המעמד השליט. זה לא מובן מאליו בכלל שארגוני שמאל רדיקליים יהיו חלק בלתי נפרד מהמעמד השליט. אבל זה המצב היום בישראל. פעולות מהסוג של חרם אריאל או שיח'-ג'ראח סגרו לחלוטין את הפער בין השמאל הציוני לבין השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני. השמאל הרדיקלי הצליח להוכיח חד-משמעית לגדי טאוב ושמוליק הספרי מהשמאל הלאומי כביכול, שהרדיקליזם האנטי-ישראלי הוא הרבה יותר אפקטיבי במונחים של צבירת כוח והפעלת כוח. ראינו את זה בפרשת דוח גולדסטון ובפרשת המשט הטרוריסטי, ורואים את זה לאורך זמן בירושלים, בשיח'-ג'ראח, בסילואן, ובאתרי גדר כמו בילעין ונעלין.

השמאל הרדיקלי הוא היום כמו סיירת קדמית המסמנת מטרות. פעולה רדיקלית של כמה עשרות יוצרת מיידית כותרות בכלי התקשורת המרכזיים באירופה, בבי-בי-סי, ולפעמים גם בארצות הברית. קלמן ליבסקינד מ'מעריב' אבחן בבלוג שלו בתחילת השבוע שהאמנים שותפים לטרור בכך ששני הגורמים מסמנים את המתנחלים כאויב. אני הייתי מחדד לקלמן את התמונה: המתנחלים, בייחוד מתנחלי קונסנזוס כמו תושבי אריאל, הם מיקרו קוסמוס לכל החברה הישראלית. זה היחס האמיתי של המעמד השליט כלפי החברה הישראלית.

התיעוב כלפי החברה הישראלית מניע את היחס אליה כאל סוג של אויב. אנשי המעמד השליט מתנגדים לערכים הבסיסיים של החברה הישראלית ומחפשים כל דרך להביא להתפרקותה. ומתברר שהחברה הפוסט-מודרנית מאפשרת סוג כזה של שלטנות מצד מיעוט רדיקלי, הרואה את האנשים המרכיבים את החברה הישראלית כגזענים, בעלי דעות קדומות, תאבי בצע, נצלנים, עושקים, חומר גלם לפשיזם אלים, אנשים שיש לרסן ולדכא אותם ובמקביל לבצע בהם פעולה אינטנסיבית של חינוך-מחדש בנוסח הסטליניסטי.

המעמד השליט בישראל הוא קנאי וחסר מעצורים. בנוסח הפעילות שלו בשנים האחרונות הוא מוכיח שלמד למנף את קשרי חוץ-לארץ שלו, וכי כדי להמשיך ולהפעיל כוח על החברה הישראלית הוא יהיה מוכן לשתף פעולה עם אויבי ישראל לסוגיהם. בין אם הם מחבלים מתאבדים ובין אם מיסיונרים אוחזים במצלמות טלוויזיה. נראה שהמציאות של שכבה אליטיסטית שלטת בעידן הגלובליזציה מייצרת שיתוף פעולה בינלאומי מכפיל כוח. כפי שעיתון 'הארץ' מסוגל להתניע תגובת שרשרת תקשורתית בעולם המערבי, כך ארגוני השמאל הרדיקלי בישראל הם כמו פתיל מאיץ בשדה מטענים בינלאומי.

תנועת 'אם תרצו' פתחה במעין התקוממות עממית נגד המעמד המקומי הזה שתשוקת השליטה שלו היא הכוחנות בעירומה. הקרע בין המעמד הזה לבין הציבור הרחב הוא עובדה קיימת. על עצומת המחרימים חתומים שלושה מגדולי הסופרים בישראל. קצת חבל לראות את הבולשביזציה של יהושע, עוז וגרוסמן. אצל יהושע השנאה כלפי העם היא גלויה. מי ששמע את הרצאותיו לאחרונה בנושא האנטישמיות או קרא את חיבוריו בנושא, יכול לזהות שהאיש אימץ את הגישה האנטישמית לאנטישמיות עצמה. הוא משתמש במושגים מבחילים כגון "היהודים חודרים לרקמות של עמים אחרים ומעוררים בכך את השנאה כלפיהם". זה הרעיון המרכזי. היהודים אשמים בשנאה כלפיהם, הם מתפקדים בעולם כמו סרטן. לא הייתי מציין זאת אלמלא הייתי נוכח בעימות כזה בהשתתפותו של א"ב יהושע. מדווחים כי הרצאות בנוסח דומה הוא נושא גם בגרמניה. יהושע מזקק בצורה קיצונית את הלך הרוח הדומיננטי במעמד השליט. והוא כמובן, כמו עמיתיו, חוזר וטוען שהוא ציוני.