בראש השנה התפללתי בבית הכנסת "היכל משה" בתל אביב. כשהחלפתי ברכות לפני התפילה עם הרב הראשי לתל אביב, הרב ישראל מאיר לאו, סיפרתי לו על חצי תריסר האנשים שאיבדתי בשנה החולפת. בהפסקה שנערכה בעת התפילה, נשא הרב לאו דרשה שבה דיבר כמקובל על ספר החיים, לפתע הזכיר - שלא כמנהגו - גם את ספר המתים, פנה אלי מעל הבמה ואמר: "הזכרתי זאת בגללך, כאות זיכרון לחבריך שהסתלקו לעולמם". ואני לא ידעתי את נפשי...
|
2.
|
אריה (לובה) אליאב - איש החזון
|
|
|
אריה אליאב (2010-1921) [צילום: פלאש 90]
|
|
|
פגישתי האחרונה עם אריה (לובה) אליאב ז"ל הייתה כמה ימים לפני פטירתו באחד מחדרי האשפוז של בית החולים "איכילוב" בתל אביב. לובה בן ה-89 לקה כמה חודשים קודם לכן באירוע מוחי חמור שהגביל את תנועתו ושיתק את כושר דיבורו. הוא הספיק להיות נוכח בערב הוקרה מדהים נעדר הכותרת הבנאלית "חיים שכאלה". כעבור זמן קצר, החמיר מצבו הבריאותי והוא אושפז בפעם האחרונה בחייו. באתי להיפרד מלובה האדם שהיה לאגדה בחייו וסימל לגביי במשך עשרות שנים דוגמה-אישית מופתית נדירה וייחודית, של איש ציבור מוסרי, צנוע ונקי-כפיים. איש ששילב באישיותו חזון ומעש ברמות בלתי מקובלות. לובה שכב על מיטה בודדה בחדר מחובר למכשירים, חסר תנועה ועיניו עצומות, וכל הסימנים העידו על חומרת מצבו. הבנתי, לצערי, שלא אוכל כבר ללחוץ את ידו של לובה וגם לא לומר לו מילות פרידה. התוודעתי לראשונה ללובה בראשית שנות השבעים, כאשר עסקתי בכתיבת הביוגרפיה של פנחס ספיר, אחד האישים הפוליטיים הבולטים במדינה שהטביע את חותמו האישי על ראשית התפתחותה, בעשייה רבת-היקף בתפקידיו כשר התעשיה והמסחר ואחר-כך כשר האוצר. ספיר הציע לי לפגוש את לובה ששימש אז עוזרו ויד ימינו של לוי אשכול, שמילא תפקידים מרכזיים בסוכנות והיה ממניחי היסוד של ההתיישבות ברחבי המדינה. לובה היה איש הביצוע בהקמת חבל לכיש, שהיה לגביו המנוף להקמתה של העיר ערד כעבור שנים ושל גושי התיישבות נוספים בנגב ובגליל. כבר בפגישתי הראשונה עם לובה עמדתי מקרוב על אישיותו יוצאת הדופן ופעילותו הבלתי נדלית; התברר לי שהוא עשוי מזן מיוחד שיש בו תרכיז של הרבה תמימות ורוך ואנושיות בצד ביצועיזם, כושר ארגון ויכולת ניהולית. פיו, ליבו, כתיבתו, מעשיו, הבטחותיו, נאמנותו ודבקותו במטרה היו שווים. כבר אז, כמה שנים טובות לפני שחוברו מילות שיר האבל הידוע, ניתן היה לשאול את השאלה היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה? ואמנם קשה היה למצוא אנשים מסוגו של לובה. לפני שנה וחצי הוחלט להקים מועצה ציבורית מלווה ומייעצת בראשותו של עו"ד פרופ' מיכאל קורינאלדי. באתי לביתו הצנוע של לובה ברחוב קרל נטר בתל אביב, שבו התגורר עשרות שנים, כדי לבקשו להצטרף למועצה. לובה נענה בחיוב, בירך על כך והביע דאגה חמורה מהתפשטותה של השחיתות השלטונית במדינה. למרבה הצער, הייתה הפעם תרומתו של לובה דלה בגלל מצב בריאותו שהלך והתדרדר. בחודש ספטמבר האחרון התקיים באולם מוזיאון ארץ ישראל האירוע השנתי החגיגי של חלוקת אות אומ"ץ לאישים ולגופים שפועלים למען מינהל תקין. שר החינוך גדעון סער קיבל אות מיוחד בגין יושרתו והגינותו הפוליטית. לובה הוזמן כמקובל; בגלל מצבו הבריאותי, לא האמנתי שיגיע, אבל הוא בא בחברת רעייתו ובנו, והתעקש לשבת כדרכו באחת השורות האחרונות באולם. כך היה כל חייו, צנוע ועניו.
|
5.
|
דוד אדמון - האיש מאחורי הקלעים
|
|
דוד אדמון היה חבר אישי שלי במשך למעלה מ-40 שנים ונדמה לי שמעולם לא רבנו ומעולם לא ניתקנו את הקשר. לא באנו אומנם מאותו הכפר וקרוב לוודאי שהיו לנו נקודות מבט שונות על הקווים האדומים בחיים ועל הצורך שלא לחצותם. אבל הוא היה מסוג החברים הנאמנים שאפשר לסמוך עליהם בכל מצב. חברים שלא תוקעים סכין בגבך, לא בוגדים ולא מוכרים אותך בנזיד עדשים וגם לא תמורת בצע-כסף. החיבור בינינו, שהחל על-רקע מקצועי, גלש לתחומים אחרים. אהבתי את דמיונו המקורי והפורה, שהפך אותו לאחד הפרסומאים המצליחים במדינה ובעת ובעונה אחת את פשטותו, נדיבותו, נועם הליכותיו הדבקות שלו בחברות והרצון לסייע לחלשים ולעזור לזולת. פחות אהבתי את פעילותו הפוליטית כאיש סתרים מוציא ומביא שדאג לאחרים יותר מאשר לעצמו. זו הייתה הסיבה שהחמיץ הזדמנות להיכלל ברשימת הליכוד לכנסת. בסופו של דבר הסתפק בחברות במועצת עיריית תל אביב. קשה היה שלא להתפעל ממכלול התפקידים שמילא בהתנדבות, בהם יו"ר האיגוד הישראלי לפרסום האחראי על הפקת חגיגות ה-30 להקמת המדינה, חבר מליאת רשות השידור, יו"ר דירקטוריון חברת "עזרא וביצרון", ועוד. בתפקידים אלה התגלה כביצועיסט ממדרגה ראשונה. החיידק הפוליטי שדבק בו לא הניח לו והוא ביקש להיבחר לקדנציה נוספת, וכאשר שבקה המפלגה הליברלית חיים - ניסה את מזלו והתמודד בגפו והסתבך בחובות שהלכו ותפחו, מאז חדל להיות פרסומאי וניסה את מזלו בתחומים אחרים. היה פרק זמן שכעסתי עליו; היה זה כאשר כיהן כשגריר ישראל בהונגריה, החל להתנשא ופיתח גם יהירות שלא הייתה לרוחי. אחר-כך התברר כי בתקופת כהונה זו ניסו להדביק לו פרות שונות ומשונות. לא זנחתי אותו בעת צרתו ושמחתי שהוא נחלץ מהן בשלום אף כי דבק בו הרבב. בחודשים האחרונים לחייו סבל דוד אדמון בן ה-72 ממחלה ממארת סופנית ונשא את סבלו בדומייה, איש לא שמע ממנו טרוניה ורק באחת הפעמים, בשיחה בארבע עיניים פלט: "יש ללא ספק קשר בין המחלה לבעיות שיש לי בשנים האחרונות". ואמנם בשנות חייו האחרונות נחתו על אדמון בזו אחר זו כמה מכות כלכליות, שהיו תולדה של הסתבכות מקצועית שלא הייתה באשמתו, וחלקן נבעו מלהיטותו הבלתי נדלית לעסוק בעסקנות ציבורית ופוליטית. בגלל צרותיו נאלץ אדמון למכור בערוב ימיו את ביתו המרווח בצפון תל אביב כדי לכסות את חובותיו ולעקור לדירה רמת-גנית קטנה בבית ישן חסר מעלית, וכך הלך לגורלו פגוע, מאוכזב, כאוב ובמידה בלתי מבוטלת אפילו בודד.
|
1.
|
דניאל בלוך - עיתונאי בנשמה
|
|
|
דניאל בלוך ז"ל (2009-1941)
|
|
|
דניאל (דני) בלוך שנפטר בחודש ספטמבר שעבר בגיל 70 נולד בירושלים, ולמד בבית הספר תיכון עירוני ה' בתל אביב. הוא שירת בצבא בגלי צה"ל וביחידת דובר צה"ל ולאחר מכן סיים לימודי כלכלה והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. כבר בגיל צעיר נדבק דני בחיידק התקשורת שממנו קשה להחלים. היכרותי הראשונה עם בלוך הייתה בשנות השישים כאשר עבד ב"קול ישראל" ככתב פרלמנטרי. כבר אז התרשמתי מהידע הרב של דני, מהשכלתו הרחבה, מכישרונותיו הבלתי נדלים, וקשריו המסועפים היו, ללא ספק, פיצוי מסוים על נכותו. מאוחר יותר הצטלבה דרכנו מחדש כאשר דני עבד ככתב מדיני ובעל טור ב"דבר" - ביטאון ההסתדרות ואני שימשתי ככתב חוקר בידיעות אחרונות ושיתפנו פעולה מקצועית בתחקירים שערכתי על השחיתות בגופים הסתדרותיים. הבחנתי כבר אז במודעות חסרת הציניות שלו לטוהר מידות. לימים, כאשר שימשנו שנינו כחברים במליאת מועצת העיתונות, עסקנו בלהט באתיקה העיתונאית השחוקה. דני היה בן ברית נאמן למאבק. קשרינו התהדקו כשדני כיהן כעורך אחראי של העיתון "דבר" דווקא בשלהי תקופת קיומו של העיתון, ואילו אני פעלתי בתוקף תפקידי כיו"ר איגוד העיתונאים לסיכול הכוונה לסגור העיתון ולמניעת פיטורי עובדיו. התחנה הבאה שלנו הייתה במסגרת חטיבת ותיקי התקשורת. דני ייצג את החטיבה בהנהלת האגודה וכדרכו, עשה זאת על צד היותר טוב בנסיבות לא קלות. לא היו לנו הרבה שיחות נפש. דני היה אדם סגור מטבעו וגם על אמו המנוחה דורה, שקיפחה את חייה במבצע אנטבה, לא הרבה שיח. אבל עובדה אחת נגעה לליבי: בניגוד לנכים לא מעטים שמפתחים במרוצת השנים מרירות גלויה, מקרינים קנאה באנשים בריאים ומדיפים רוע לב הבא לידי ביטוי מוחשי, דני היה שונה. הוא היה מטבעו אדם טוב לב, מפרגן ולעולם לא השתמש בנכותו לקבלת הטבות וקיצורי דרך. כמה חודשים לפני פטירתו נענה דני לבקשתי והצטרף למועצה הציבורית שליד אומ"ץ והאמנתי שהוא יוכל לתרום לנו רבות, אבל הוא לא הספיק. ימים ספורים לפני פטירתו הציע דני להעניק את אות אומ"ץ לקבוצת אישים שמטפלת בנפגעי רדיפות הנאצים. הרגישות שלו לאוכלוסיה פגועה זו נראתה לנו טבעית. ועדת האות קיבלה את המלצתו אחרי פטירתו, אבל הוא כבר לא זכה להיות נוכח בטקס והותיר חלל של חבר מזן מיוחד שהלך לבלי שוב.
|
3.
|
הרב איסר פרנקל - רודף שלום
|
|
אל הרב איסר פרנקל, רבה של שכונת בבלי בתל אביב, היה לי לאורך השנים יחס מיוחד, ולא רק בשל העובדה שהוא היה הרב שהשיא אותי, אלא בעיקר בגלל אישיותו יוצאת הדופן הכובשת והאמינה שלא השניאה את הדת. כבר בראשית היכרותנו בביתו של אביו המנוח, רב השכונות, הרב יצחק ידידיה פרנקל, התגלה איסר כנעים-הליכות, ידען מופלג שקיבל הסמכה לרבנות בגיל 19 ובעל כשרון כתיבה שבא לידי ביטוי במאמרים תורניים שפרסם בעיתונים בשמות-עט שאולים. במקביל, החל לפרסם ספרים הלכתיים שאחד מהם, "התפילין", זכה לשבחים רבים ותרם לחיסונם של צעירים מסורתיים. ספר אחר שלו, "יחידי סגולה" - הסוקר את תולדות חייהם של עשרות מגדולי הרבנים בעולם - תורגם והופץ בחו"ל. אחרי שהרב פרנקל החל לכהן כרב שכונתי הוא התגלה כמי שהחוק נר לרגליו ופעל למניעת עבריינות בשכונה. כמו-כן, התגלה הרב כרודף שלום שטיפל ללא לאות בדרכי נועם למניעת סכסוכי שכנים. הוא לא הסתגר בדלת אמותיו, אלא החל בפעילות ציבורית במסגרת תנועת הצופים הדתיים ועד מהרה הפך לרועה הרוחני שלה. כאשר ביקשה מועצת העיתונות לנהוג בפלורליזם ולצרף אדם דתי למליאה, נפלה הבחירה על הרב פרנקל. הוא היה, ללא ספק, דמות יוצאת דופן בקרב עורכי העיתונים, משפטנים ואנשי אקדמיה שדנו בעניינים שעומדים ברומו של עולם התקשורת, והוא הוכיח שיקול דעת וליברליות. משאת נפשו של הרב פרנקל הייתה לאורך תקופה ממושכת להיבחר כרבה הראשי של תל אביב, אבל הוא ידע היטב כי בהיעדר מרפקים וקשרים פוליטיים הוא לא יזכה בתואר הנכסף. כאשר גיסו, הרב ישראל לאו, זכה בתפקיד, פרגן לו ואמר לי בצניעותו: "הוא ראוי יותר". אחרי ש הרב לאו עבר לכהן כרב ראשי לישראל ניסה הרב פרנקל פעם נוספת את מזלו וביקש לרשת את הרב לאו - וכשל. למרבה האירוניה, חזר לאו לכהן כרב הראשי של תל אביב והרב פרנקל חש שלא יגיע כבר לכיסא המובטח. הרב לאו אמר לי על גיסו: "הוא היה אדם אציל".
|
6.
|
עו"ד יואל כ"ץ - אוהב החיים
|
|
זמן קצר לפני פטירתו בגיל 89, בערב ראש השנה האחרון, הנחה עורך הדין הוותיק יואל כ"ץ את שני בניו התאומים, יעקב ויחיאל, לכתוב על גבי המצבה שלו: "האיש שאהב את החיים והחיים אהבו אותו", ולא בכדי. הפרקליט הוותיק שהתכחש להזדקנותו ונהג באורחות חייו כאדם צעיר, לא הסתפק בכך, אלא ניסח בעצמו את מודעת האבל על פטירתו (להוציא את המועד של ההלוויה), שבה ביקש להודיע כי נקרא על-ידי אביו המנוח לבוא אליו. הוא ביקש שבהלווייתו תנוגן יצירה של ויוולדי, כיאה לפרקליט של התזמורת הישראלית ואפילו טרח לכתוב על עצמו הספד, שלרוע המזל - ההספד לא התגלה. יואל כ"ץ היה אדם תמיר, גבה-קומה, בעל חוש הומור וחוכמת חיים בלתי נדלית, שעבד במשרד הפרקליטים של בנו. כמעט עד יום מותו היה אדם מקורי ויוצא דופן שנעים היה להיות בחברתו. כ"ץ היה אדם אינטליגנטי, ישר, בעל שיקול דעת, ידע מקצועי רחב וקשרים מסועפים. השחיתות הציבורית הגואה במדינה, האלימות שהחלה להתפשט אל כל מגזרי החברה והפערים הגוברים והולכים הדאיגו את הפרקליט הוותיק. הוא עודד את תנועת אומ"ץ להמשיך בפעילותה. הוא היה פרקליט מוערך שהעניק שירותי יעוץ לגופים ציבוריים, תפר עסקות גדולות וייצג אילי הון מקומיים וזרים. הוא הרבה לנסוע לחו"ל, בעיקר למזרח אירופה, בעניינים משפטיים ואף פתח סניף בוורשה. הוא שלט היטב בכמה שפות והדבר היווה לגביו ערך מוסף בלתי נדלה. בנו הפרקליט יעקב, חבר אישי קרוב שלי, סיפר לי פעם שפרקליטים בכירים בפולין שיחרו לפתח משרדו וביקשו לשתף עימו פעולה בתחום המקצועי. הספורט היה ציר מרכזי בחייו, גם בסיקור עיתונאי וגם בחיי היום-יום שלו. הוא לא החמיץ כינוסים בינלאומיים של עיתונאי ספורט. כ"ץ היה גם איש ספר שקרא ספרים ללא הרף. לא היה ספר אקטואלי שהוא לא בלע, בעיקר בטיסותיו התכופות לחו"ל. התרגשתי לשמוע מבנו יחיאל בשעה שבאתי לנחם את המשפחה בשבעה, שספרי האחרון "זעקי ארץ מושחתת" היה מונח ליד מיטתו עד יום מותו. אבל מעל הכל היה כ"ץ אדם אוהב חיים, נהנתן לא ראוותני, שלא בחל במנעמי החיים. בכל פעם שנפטר חבר משותף צעיר ממנו, נהג כ"ץ לומר: "הוא לא ידע לחיות". לדעת לחיות לגביו הייתה הערובה לאריכות חיים. כשחלה חבר משותף שלנו, עיתונאי הספורט הוותיק משה לרר, במחלה ממארת חשוכת-מרפא, הוא ביקש להתלוות אלי בביקורי אצלו; ניכר היה שהוא מתחמק מפגישה בארבע עיניים. זיהיתי אצלו אז היפוכונדריות כבושה. בפגישות המשולשות התכופות שהיו לכ"ץ ולי, תמיד בהשתתפותו של הבן יעקב, שוחחנו אומנם על ענייני דיומא ועל ענף התקשורת, אבל תמיד הסתיימו השיחות בנושא האהוב עליו שקשור בינו לבינה ובינה לבינו. אולי לא במקרה אמר לפני מותו, ספק בצחוק ספק ברצינות: אני לא רוצה שהחברה קדישא יעסקו בגופתי. אני לא אוהב שגברים נוגעים בי.
|
4.
|
עו"ד מאיר הפלר - לוחם ללא חת
|
|
מותו של עו"ד מאיר הפלר בגיל 61 לא היה אופייני לחייו הסוערים. בעיצומו של משפט בנושא של סכסוך בין דיירת רופאת-שיניים לבין בעל הבית התמוטט לפתע בעת חקירתה של הרופאה וצנח על הרצפה. רופאת השיניים נזעקה אליו מדוכן העדים וניסתה לבצע בו החייאה. היא התירה את עניבתו, הנשימה אותו מפה אל פה, עיסתה את חזהו ושפכה עליו מים, אבל למרבה הצער איחרה את המועד. הלוחם הוותיק שנחלץ פעמים רבות מאש אויב נפל ככה סתם מבלי שעלה בידו להגן על עצמו. כה מצמרר היה להיזכר ששנים רבות קודם לכן עלה בידיו של מאיר, שהיה אז קצין צנחנים, להציל את חייו של חייל שנחשב כמת כאשר נשא אותו על גבו למרחק רב ולא חדל עד שהחייל הונשם בהצלחה והתאושש. מאז, שמרו השניים על קשרים חבריים ביניהם. בהלווייתו של מאיר ניצב החבר שחזר לחיים ולא הפסיק להזיל דמעה. הוא בכה על האיש ששירת חייו נפסקה באופן בלתי צפוי. הבדיקות שנערכו למאיר בבית החולים העלו כי מוחו של מאיר נפגע ללא תקנה מהיעדר אספקת חמצן, וגם אם ילחם על חייו לא ינצח. היה ברור שהוא חי על זמן שאול והתקווה לנס נגוזה. מאיר הפעלתן והחרוץ שלא ידע לאות, שכב חסר הכרה בבית החולים ואחר-כך במוסד של חשוכי-מרפא. כאשר באתי להיפרד ממנו זמן קצר לפני פטירתו וראיתי אותו רזה מאוד, מונשם וחסר-אונים, הבנתי עד כמה מצבו חמור. הצילום שלו, שהיה קבוע על גבי קיר מעל לראשו, של גבר יפה-תואר ומלא שמחת חיים, היה תזכורת עגומה למשמעות החיים. לאמיתו של דבר הכרתי את מאיר רק כשנתיים לפני פטירתו, כאשר הצטרף לתנועת אומ"ץ כיועץ משפטי מתנדב של מחוז הצפון. התרשמתי מאוד מאישיותו הלבבית, מאנושיותו, מחוכמתו, מיושרו ומנחישותו. הא היה גבר במלוא מובנה של המילה, מנהיג מלידה, קצין מילואים בכיר וג'נטלמן; הוא לא דיבר על עברו הצבאי ולא התפאר בהישגיו המקצועיים, אבל הקרין סמכותיות והבהיר לי כי בדעתו להירתם למאבק חסר-פשרות נגד השחיתות. בתקופת פעילותו באומ"ץ הוא טיפל בשורה של תיקים מורכבים במקצוענות רבה ללא משוא-פנים. המכתבים שכתב היו בסגנון קרבי ואני הייתי צריך למתן אותו, ואולי לא הייתי צריך לעשות זאת. מכל ההספדים שנאמרו עליו בבית העלמין נגע לליבי זה של המשנה לראש הממשלה, רב אלוף (במיל.) משה (בוגי) יעלון, חבר לנשק וכך אמר בוגי: "מאיר היה איש צנוע, עניו, לא רודף תהילה, אחד משלנו, מילואימניק הנאמן תמיד לחבריו ולכל מה שאנו מאמינים: אמונה של ציונות נטולת מירכאות, ובהתמדה שאין מאחוריה גבולות".
|
|