אלף סליחות לירושלים

הרחובות כאן במזכרת משה משובצים בכתובות היסטוריות ועליהן תמונות. ליד הסמטה מגלה פניו בית הכנסת יוצאי טראנטו - ומכאן אפשר להמשיך עוד קצת, ולהגיע לבית נבון. הבית נמצא די קרוב לישיבה הגדולה "בית שמואל". תמונת משפחת נבון כבר מחכה לנו על הקיר, ושם תוכלו לזהות את יצחק נבון, הנשיא החמישי, בעודו ילד. התמונה מתאימה כפרסומת למחזה שלו "בוסתן ספרדי"...

ממשיכים ברחוב גלבוע ופונים למשמע צלילי "אדון הסליחות", "ובפחד לפניך ניצבים..." והנה אנו בפחד קל פונים שמאלה, וזה הזמן לקחת כיוון אחר ליד בית מספר 26. מכאן יוצאים מלאי יראת קודש אל רחוב אר"ז - וכאן סוסי העגלה שלנו (אילו הייתה לנו עגלה...) ייקחו אותנו ימינה ומיד שמאלה - ותודה לאל, אנו ברחוב עזרא רפאל.

מי שירצה לחפש עוד ניגונים עתיקים, יוכל להגיע לקצה השכונה, ושם למצוא את 12 הבתים שכונו "בתי גורל", שכונה שנבנתה עבור התימנים. מי ששמע כאן תפילת סליחות, לא ישכח אותה. הקריאה בתורה בשבת, הייתה על טהרת ההגייה, ואהבנו לשמוע את ההגייה המלאה של ו', צ', ט'. יותר יפה מהתקליטים של אלביס פרסלי...

ריחות השוק לא נמוגים, ריחות התבשילים בבתים כבר מנעימים לנו, וזו עיר הקודש הישנה והטובה. מאחד הבתים זה ריח של לחם אפוי וחם, מבית אחר ריח של גפילטע פיש... ויש גם ריח של חצילים מטוגנים או בורקס גבינה שכולו ניחוחות ורכות... ירושלים ממשיכה להקסים אותנו, והאוויר הצלול כיין מלווה אותנו עד לרחוב התבור, עד שהרגליים שוב נוגעות ברחוב מזכרת משה. מחפשים את השער, שדרכו נוכל להיכנס אל חצר השכונה החרדית בתי ברוידא. לא טעיתם, זה מזכיר מאוד את חצרות שכונת מאה שערים. חבלי הכביסה ועליהם בגדים לבנים, חליפות שחורות. ישות עילאית של מדרגות-מדרגות. מרפסות סביב-סביב לה. כאן קוראים לכל מרפסת "גזוזטרה", והגזוזטראות מתקנאות זו בזו, ויופיין בוכה על מה שחלף. בדרך-כלל בירושלים על כל גזוזטרה עומדות יונים, והן נושאות את התפילות למעלה. והיונים עוד זוכרות להביט בחלון - והן מצייצות שבימים ההם קראו לכל גזוזטרה "בַּלקוֹן"...

אנו עוזבים את רחוב שילה ולא שוכחים את השכונה הזאת. כאן בנחלת ציון פגשנו את שמעון עירקי ואת אריה ג'יראסי, ומכאן צעדנו לא פעם לעבר החמאם שבקצה רחוב נסים בכר. ושם גרו אשר מזרחי ועובדיה ברזני (היום עובד בר). מי שזוכר את ימי הילדות הירושלמית המפכה הזאת, לא שכח את הצעידה ברחוב נסים בכר לכיוון רחוב הירקון, שם אהבנו את התפילות הקסומות בבתי הכנסת של העמֵדים ושל הבּראשים. לא רחוק משם, שָכן הכּותאבּ, לשם הגענו בערבים לשמוע שיעורי תורה כילדים. ילדי השכונה יעקוב מלול ויחזקאל שאשא שמעו יחד עמנו שיעורים ורזי תורה. למדנו רש"י ואפילו טעמים: אתנח, מרכא, שלשלת זהב...

משהו מזה נספג, ובלפור חקק כתב על כך בספרו האחרון "משורר של חצות":

יְנוּקָא הָיִיתִי, יֶלֶד סוֹד
יֶלֶד בּוֹעֵר וְתָם
וְאָמַרְתִּי דְּבָרִים
אֹזֶן לֹא שָׁמְעָה כְּמוֹתָם
...
הָיִיתִי יְנוּקָא מְלַקֵּט עֲשָׂבִים בּוֹעֲרִים
וְדָרַשְׁתִּי בָּרְחוֹבוֹת דִּבְרֵי שִׁירָה
נִסְתָּרִים, מִבְּרֵאשִׁית.

מרחוב שילה ממשיכים ברוח קרירה, ואפשר להגיע בדרכנו לבית הכנסת של מרדכי שרעבי, משם ניתן לצפות מביתו על "הבית המקולל" באמצע אגריפס, בלב השוק. אגדת הקללה של הרב מנסרת באוויר.

עתה אפשר לאסוף זיכרונות וצלילים ולצעוד באגריפס לכיוון בניין "כלל". לנו קשה לעשות את הדרך, לנו קשה לשכוח: כאן במקום שעומד בניין "כלל" היה מרכז החיים שלנו, כאן בבניין שבו נמצא קניון החנויות וסניף הדואר אגריפס, כאן עמד בית הספר אליאנס. את בית הספר שלנו "אליאנס לבנים" הרסו, ועליו בנו את בניין "כלל". בולדוזרים הגיעו ליום החורבן, והשלט אמר הכל: "הכניסה לזרים אסורה". בנֵי הבית הפכו לזרים...

כששרנו למורתנו האהובה, המורה לזמרה, חשרה אלדובי, שירי סליחות, מיהרה ללמד אותנו שיר עמוק: "כחול ים המים, נאווה ירושלים"...

המבנה שבו הבנות למדו, עדיין קיים והוא שומם: ליד הכניסה לשוק, קרוב למגרש החניה של בית קוקיא, עדיין נמצא בית הספר אליאנס לבנות. הוא נראה עזוב. מצהלות תלמידות אין בו. אבל, בוודאי, רבות מאלו שלמדו בו שבות לראות את מחוז ילדותן. לנו כבנים, שלמדו בבית ספר אליאנס לבנים אסור היה להיכנס לבית ספר לבנות, ועבורנו זו הייתה העיר האסורה. סמלי בית הספר מזכירים לנו את מראה הפתח של בית הספר שלנו, והמדרגות הלולייניות מזכירות לנו את הדרך שעשינו לכיתות ללמוד אצל אדון סגל, אדון זמרן, גברת וינקלר... והמורה לזמרה האהובה מכולן, חשרה אלדובי. כששרנו לה שירי סליחות, לימדה אותנו פיוט של צבָּרים: "כחול ים המים, נאווה ירושלים"...

אנו צועדים ברחוב כל ישראל חברים לעבר רחוב יפו, וצופים משמאל בבית קוקיא המפורסם. מאחורי קיר הבית אפשר לראות את הציור המרהיב של תולדות האליאנס.

מכאן אפשר לצעוד לבית שעוני השמש - לבית הכנסת "זוהרי חמה". סביבנו מתנגנת מחרוזת שירי סליחות. הלב עדיין זוכר את בית הספר אליאנס שחרב, וקשה לו לסלוח, שהרסו לו את מחוז החלומות. מבתי הכנסת של ירושלים בוקעת בשעת בוקר כה מוקדמת, תפילה הנותנת תחושה של רוגע ונחמה.

אנו צועדים מזוהרי חמה לעבר משטרת מחנה יהודה וברחוב יהודית פונים שמאלה, שם למטה ממתין לנו "אוהל רחל" בית הכנסת הבגדדי הטוב והחם. כאן למדנו פיוטים עתיקים שנארגו על מנגינות ערביות שהכרנו משיריהם של פאריד אל אטראש ושירים אחרים. כששמענו את הפיוט ב"אוהל רחל" שהתנגן במילים: "מה אלי וגודלו, ירעד גופי כולו", זיהינו את שירו של פאריד: "מה א-לי וואולתילו... יא עוודי- ל - פאלפילו..." וכך חשנו את הלחנים המוסתרים בשירים "יהלומה", "יהלומה", "השֵׁם מֶלך, השֵׁם מָלך", שהתנגן לפי הלחן של "עלא דילעונא"... הרגשנו שכל פיוט מקבץ נשמות מתרבויות שונות, מחבר כל מה שקיבלנו מבית אבא. חשנו שמן העתיק ומן היין הישן יקום עולם חדש ושירה חדשה, ועל כך כתב בלפור בשירו:

כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק
בַּשִּׁירָה.
הֵם שׁוֹנִים: תִּקּוּן.
הֵם שׁוֹנִים: מוֹרָשָׁה.
כְּתֹב לְפָנֵינוּ
בַּמָּקוֹם הַזֶּה
שִׁירָה חֲדָשָׁה.

החזן והמתפללים רועדים בדבקות: "אתאנו לפניך לבקש ממך מחילה"... הפיוט כובש גם כאן, והמנגינה רוטטת, הילדוּת כמו שבה ממרחקים, גם ירושלים היודעת לסלוח אלף סליחות ולא לשכוח את עידן התום: סְלַח לָנוּ, וּשְׁלַח לָנוּ -- יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִמְּעוֹנֶךָ...

הנה חולף מתפלל אשכנזי ועליו טלית ותפילין, ואנו הולכים בעקבותיו. הנה נפתחת לנו דרך, אנו עוברים דרך מעבר צר אל שכונת-חצר חרדית נוספת - כנסת ישראל. אתם אולי קצת מופתעים, אבל הם עודם כאן, בורות המים. שני בורות, זה ליד זה. כומסי סודות וקמעות, שניהם חתומים. למי שמבקשים את סודותיהם של בורות המים, כדאי להוסיף: בסמוך נמצאת השכונה "משכנות ישראל" (1876), ומרגש לראות את בורות המים ועליהם חותמת של כי"ח. הסמלים העתיקים הם חלק מן השכונה הזו ואם נמשיך לרחוב אבולעפיה 9 נמצא דלת מתכת צבועה בירוק ומעוטרת בשני מגיני דוד, כשגפן תנ"כית, מכרמו של ישעיהו הנביא, מכסה את האבן הירושלמית. הסליחות של אותם ימים מילאו את הנפש לשנים רבות. בספרו החדש של הרצל חקק "אנא בכוח, אנא בשיר" כתב הרצל:

אַתָּה הוֹלֵךְ בְּמִשְׁכְּנוֹת יִשְׂרָאֵל
וְחָשׁ שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה
יוֹצֵאת מִן הַדַּעַת.
כְּמוֹ רַגְלֶיךָ בָּאוֹת מִשְּׁבִילֵי זְמָן
אֲחֵרִים, רְעָפִים, חַבְלֵי כְּבִיסָה,
רֵיחוֹת גֶּפִילְטֶע פִישׁ וְחַמִּין.

הַנֶּפֶשׁ מְבַקֶּשֶׁת גְּאֻלָּה.

אנו שבים למסלול: עם קצת מאמץ מגיעים דרך שכונת כנסת ישראל לרחוב שילה. לרחוב שילה נוכל להיכנס גם אם נחצה את אגריפס דרך מזכרת משה. מסלול זה נע לכיוון רחוב בצלאל. אפשר לחצות דרך רחוב הנצי"ב. בדרך חולפים על פני בית העם הישן, הוא אולם ז'ראר בכר ועל פני אוסישקין. נרד עוד קצת ברחוב בצלאל. הפנייה ימינה תוביל אותנו במדרגות לרחוב שילה.

בטרם נעלה במדרגות לרחוב שילה, אפשר לרדת כמה פסיעות ברחוב בצלאל, ולגלות את בית הכנסת של האורפלים, משכן התפילה של יהודים שבאו מטורקיה.

ברחוב שילה הכל נראה קסום. כאן נוכל לגלות את האור המיוחד הנסוך על בית הכנסת "אהבת ציון", היכל תפילה שבו התפללו בני משפחת בנאי. בשכונות האלה גרו בילדותנו כל העניים והחלכאים. ולא שכחנו מה שאמר סורמאללו: "אלוהים אוהב את העניים, החלכאים והנדכאים, לכן הוא עשה מהם הרבה". וכאן מתנגן בראשנו פיוט של ר' יהודה הלוי מתוך הסליחות: יָהּ שְׁמַע אֶבְיוֹנֶיךָ, הַמְחַלִּים פָּנֶיךָ, אָבִינוּ לְבָנֶיךָ, אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ...

הרחוב הזה, רחוב שילה, ספוג ניחוחות ושברי זיכרון של ילדות, וברוח יש פכפוך של הדים. רטט שחוזר, רטט סיפוריהן של אותן נעליים מטולאות בצמיגים. כך הלכנו, וטלאים היו גם במרפקי הסוודרים הצבאיים שנקנו מרוכלים זקנים. אלה הרגעים שהלבבות שבים לנפש הזיכרונות מאותה צעידה עם ילדי מועדון "תקוותנו". הלכנו תמימים במחוזות השכונה הזו ורקמנו חלומות זכים. כן, ידענו אז מה פירוש: עוד לא אבדה תקוותנו...

קולנוע "עדן" שקט, אין במקום הזה הוליווד וכוכבים, ומחוז הנפלאות נראה מיותם וחרב. קולנוע עדן מנוחתו עדן. הבית לשמאלנו, הוא בית ולירו. ממול יש חנות, שם פעלה מערכת "האחדות" בניווטם של יצחק בן צבי ודוד בן-גוריון, והעורך הלשוני יוסף חיים ברנר (1915-1910).

זו הדרך לשכונה מאוד מיוחדת, שכונת אב"ן ישראל. אם אנו עולים עוד קצת ברחוב אגריפס, ליד מספר 18 - אנו מגלים מימין מבוא צר המוביל לשכונת אב"ן ישראל. בשכונה 53 בתים, בגימטריה "אבן". וגם רמיזה לפסוק: "מידי אביר יעקב משם רועה אבן-ישראל" [בראשית מ"ט, 24].

אפשר להיכנס אליה גם דרך רחוב יפו, בסמוך לבית מספר 81. משם הכניסה היא דרך רחוב צר מאוד, מרוצף באבנים קטנות - והמעבר הוא דרך מבואה הבנויה בצורת קשת אל רחבה. שני השערים הללו פתוחים היום, אך כשהשכונה נוסדה בשנת 1875 היא הייתה ננעלת בלילה על שעריה. המקום מאיר ונראה כמו אמפיתיאטרון קטן. תמצאו שם פינות הנצחה מצולמות למערכת "אחדות" ולאישים היסטוריים הקשורים לשכונה - וזו הזדמנות להבין את תולדות השכונה ואת סיפוריה.

כשהיינו ילדים ולמדנו באליאנס, הגענו לכאן עם המורה אדון סגל, והוא סיפר לנו, שהשכונה בנויה במתכונת של מבצר. כבר אז ניסינו לדמיין כיצד החצר המרכזית היא לב השכונה, אליה פונים פתחי הדירות, ושני השערים כמו משרתים משני עבריה. בימים קדומים, חיכו מאחורי השערים שדות ריקים. היום מחכה שם רחוב די סואן. בכיתה למדנו פרק היסטורי שכתב דייר השכונה, אברהם משה לונץ, והשכלנו מדבריו על תולדות ארץ ישראל. אדון סגל סיפר לנו, שלונץ איבד את מאור עיניו, ולא נשבר לרגע. המשיך לחקור ואת מחקריו פרסם בבית הדפוס שהקים.

ביציאה מאב"ן ישראל כבר מקדם את פנינו בית כנסת, רחוב שמחכה לישועה, והנה ימי אלול נושבים ומורגשים: בשעת בוקר מוקדמת כבר נשמעת על החלונות המנגינה הלא-נשכחת: בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים, שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה, מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים...

צלילי הסליחות עודם באוזנינו, ואנו חשים את אווירת ימי הדין הקרבים, ומבעד לחלונות אפשר לראות את מתפללי בתי הכנסת. טליתות, תפילין. מחזור שירי סליחות.

פנינו מועדות למזכרת משה ואחיותיה. שכונות קסומות. אפשר לצאת דרך סמטת חיים אלבוחר לכיוון רחוב אגריפס. זו מלכות אגריפס, ובמלכודת הזו שווקים וריחות טובים - ויש גם שביל אל הקדושה והעבר.

"יָה שמע אביונֶיך/ המחלים פנֶיך/ אבינו לפנֶיך/ אל תתעלם אזנֶך"... כך אנו זוכרים את ההשכמה לימי הסליחות בירושלים...

צלילי הסליחות השיגו אותנו כבר בבית הכנסת בנחלת שבעה, וזכרנו לשכונה הזו חסד נעוריה, היא זו שיצאה שלישית מן החומות (1869). נחלת שבעה זוכרת ומנציחה בשמה את שבעת מייסדיה - ובהם יוסף ריבלין, יואל משה סולומון ויהושע ילין. זה הזמן לחפש את דרכנו לכיוון מחנה יהודה, ואנו עולים במעלה רחוב יפו. הנה חלפנו על פני החנות ההיסטורית מעיין שטוב. המבט למעלה לכיוון הדווידקה, והנה לפנינו פנייה שמאלה שמגיעה לקולנוע "עדן" המפורסם. פעם קראו לזה רחוב ולירו, ובית ולרו עודו עומד שם וזוכר גדולתו. צופה לרחוב יפו, צופה לקולנוע. אחר-כך שינו את השם לרחוב אב"ן ישראל. כך חולפת תהילת עולם...

מכאן נלך שמאלה לכיוון נחלת אחים ונחלת ציון - ואין זו בושה להתפעם שוב ושוב מיופיין של שתי השכונות, שתי שכונות תאומות. באזור נמצאות גם נחלת צדוק ונחלת יעקב, וכך דבק באזור כולו השם "נחלאות". כילדים היינו מגיעים לכאן לבקר חברים לכיתה, שלמדו איתנו בבית הספר "אליאנס כל ישראל חברים", ששכן די קרוב למזכרת משה. במועדון פגשנו באותם ימים גם ילדים שלמדו בבית הספר "תחכמוני" וילדים שלמדו בבית הספר "לדוגמה" ששכן בנחלאות. ילדים באותה תקופה אהבו להתפלל בבתי כנסת שונים, והלחנים הקסומים ליוו אותנו גם בשעות החול. לא בָּהינו במסכי טלוויזיה אחרי כשרונות כוכבים נולדים, בצמא ינקנו אבק כוכבים מימי קדם וניגונים מבית סבא... התענגנו על סרטים תנ"כיים בקולנוע "אדיסון", והיו גם מי שידעו להדביק את הביקורת לכרטיס, ולראות אותו סרט פעם נוספת...

שבנו לרחוב התקוות, לשילה, לימי "תקוותנו". מרחוב שילה הלב נרגש, הן זו הדרך קצרה לבית הכנסת היפה מכולם. זו התחנה הבאה, והיא מרשימה במיוחד ונראית כמו שיא של אגדה, המגע בארמון עתיק: בית הכנסת המקסים ושובֶה הלב, בית כנסת עדֶס, היכל התפילה של יוצאי סוריה, קהילת ארם צובא (חאלב), ואצלנו בכיתה קראנו לילדי הקהילה "החלַבּים".

כאן שמענו לראשונה את הפיוט של משה אבן עזרא: אָנָּא כָעָב זְדוֹנִי, תִמְחֵהוּ, וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי, כִּי רַב הוּא...

לכאן הגענו בוקר אחד להתפלל עם שמעון עירקי ועם רפאל ירושלמי, שגרו בנחלת ציון. חברנו לכיתה בבית הספר אליאנס לבנים, נסים לֵילה, גר בגבעת מרדכי, אך דואג להשכים קום בהנץ החמה, כל יום, ואחר-כך ללכת ברגל עד בית הכנסת "עדס". נסים שומר על מסורת ילדותו. זכר התפילה של אותם ימי-ילדות לא נשכח לעולם.

כילדים התמלאנו באמונה, כי בבית הכנסת הזה יש אוצרות עתיקים: כאן מחזיקים יוצאי ארם-צובא בוודאי את כתב היד של "הכתר" האבוד, ואולי כאן גנוז באיזה מסתור קנקן ובו תמצית מדם החילזון שממנו הכינו את הטלית של הכהן הגדול. והיו גם בינינו שהאמינו שצנצנת המן הסודית והנצחית חבויה גם היא בין כותלי בית הכנסת של עדס...

אם נכנסתם להתפלל בו גיליתם די מהר, שהמבנה של קהילת חלֶבּ מפואר ומהודר בצורה מעוררת התפעלות. גם כיום, כשאנו מגיעים לביקור, אנו מחסירים פעימה מול קיר המזרח שמצופה כולו עץ משובץ בצדף, וקשה לשכוח את דברי הרב מן הילדות, שסיפר לנו, כי אלה עצים של שלמה המלך שהגיעו לדמשק, ונשמרו במיוחד ליום שבו יקימו מהם בית כנסת בירושלים. אפשר באמת לדבר אל העצים, הם פשוט קדושים...

כן, כן, התקרה כולה עץ, והקצוות של הכתלים חושפים למעלה, מלאכת מחשבת של אמנות, סמלי השבטים. כשלמדנו בכיתה על המשכן ועל האמן בצלאל, סיפרנו למורה אדון סגל, על המשכן החבוי בבית הכנסת של עדס. "יהדות היא אמנות עתיקה", אמר המורה הדגול.

עצי המשכן של עדס לא נשכחו, קדושתם נחקקה בנו, ועל כך כתב הרצל בשירו:

הַלֵּב. זֶה
קִיר הַמִּזְרָח.
הוֹלֵם.
עֲבוֹדַת עֵץ, שְׂרָפִים. מְשֻׁבָּץ
צְדָפִים.
נְשָׁמוֹת תּוֹעוֹת.
וְהַתִּקְרָה
לוֹקַחַת.
לְבַגְרוּת שֶׁלֹּא מִכָּאן.
זוֹ תִּקְרָה שֶׁבָּכִינוּ מִמֶּנָּה.
עֵצִים יְקָרִים. עֲצֵי הַמִּשְׁכָּן.

כְּשֶׁיָּצָאנוּ מִיַּלְדוּת לִנְעוּרִים.
הָלְכוּ אִתָּנוּ
וּמְחַפְּשֵׂי זֶהוּת בֵּינֵינוּ.
הַאִם אָנוּ,
הֵיכָן אָנוּ.

המתפללים מתחננים לאל שישמע את אֶביוניו, מהללים אותו על גדולתו ומבקשים: "וסלחת לעוונותינו"... הצלילים עדיין מתנגנים, ואנו זוכרים אותן עיניים דומעות הניבטות למעלה, מי אֵל כָּמוךָ.

הלחן נשאר, הלב נשבר: אַדִּיר וְנָאוֹר, בּוֹרֵא דּוֹק וָחֶלֶד, מִי אֵל כָּמוֹךָ, גּוֹלֶה עֲמוּקוֹת, דּוֹבֵר צְדָקוֹת - מִי אֵל כָּמוֹךָ...

לאגריפס נתיבים רבים, ואנו פוסעים לעבר כניסה מקושתת די קרוב לבית מספר 21. זה המשעול לשכונת "סוכת שלום" - על-שם ר' שלום קונסטרום. המורה לשיעור מולדת, מר בן-עמי, היה קורא לו "דער בלעכאר" הפֶּחח, וסיפר לנו שאת ימיו הראשונים בארץ עשה רבי שלום כשוליית פחחים.

אזור זה של מזכרת משה, אוהל משה, נחלאות - הופך בחודש אלול למשכן הסליחות הירושלמי. ירושלים, שישבה שנים בדד, קמה בבקרים וסולחת לנו - ודמעותיה כמים. הספרדים מתפללים כל חודש אלול, והאשכנזים בשבוע האחרון של אלול.

בבתי הכנסת הספרדיים מתחילים באמירת סליחות כבר בראש חודש אלול, והאשכנזים מצטרפים באמצע החודש ורובם בשבוע האחרון של אלול. סליחות נאמרות בכל לילה מלילות השבוע, למעט זה שבין שישי לשבת. הספרדים מיטיבים להשכים קום בחודש אלול, די קרוב לשעה 04:00 לערך, בעוד האשכנזים משכימים רק בסביבות 05:30. הסליחות אורכות כשעה ומסתיימות בתפילת שחרית.

הצלילים נמהלים ונרקחים בריחות המאכלים ובאוויר הקר: אָתָאנוּ לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ כַּפָּרָה, אָיֹם וְנוֹרָא, מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה, תְּחַיֵּינוּ תְּחָנֵּנוּ...

בשכונות אלה, סמוך לשכונת מחנה יהודה כמה בתי כנסת, יפים ומיוחדים. כילדים זכרנו לכל השכונות את החסד הטוב, שהן קרובות לשכונת שערי חסד. אהבנו לטייל ולהתפלל בבתי הכנסת הספרדיים, והוקסמנו גם מן המנגינה השונה בבתי הכנסת האשכנזיים בבתי ברוידא, בתי ראנד, בתי מונקאטש ובכנסת ישראל. תמיד כשנכנסנו לשם כילדים, הייתה לנו תחושה שהגענו לעיירה היהודית מסיפורי שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים. אורח החיים שם, הלבוש והחיים מכספי הכוללים שידרו תחושה של "שטעטעל"...

מי שחוצה את רחוב משכנות, מגלה מן העבר השני את שורות הבתים של משכנות ישראל. אב"ן ישראל הייתה הראשונה להיבנות, כאשר החל תהליך היציאה מן החומות, וזה היה בשנת 1873 - ורק מאוחר יותר, התארגנו שלושים משפחות לבנות את משכנות ישראל. הרחוב החוצה את השכונה, הוא רחוב אבולעפיה.

בתשרי מתחילים לספוג כאן תווי נפש בהישמע הקונצרטים של "אדון הסליחות" ו"חון תחון על בניך". הולכים כאן בקדושה, ויש משכימי קום שתמצאו אותם מהלכים בצנעה לטבול במקווה בבקרים. והנה אנו מול בית מספר 14. מכאן המבט מופנה ימינה, ואנו נוגעים ברחוב משכנות. הנה השביל לסמטת רבי אריה לוין - ותכף נגיע לבית הכנסת שלו. "אבינו מלכנו" בניגון אשכנזי, והלב נמס. כשהיינו ילדים, ונכנסנו לבתי כנסת אשכנזיים, בעיקר בשכונת בתי ראנד, אהבנו בשבתות לשמוע את הניגון מלא הכיסופים, שלא מצאנו בבתי הכנסת שלנו, "אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג".

המסע קדימה במעלה רחוב אבולעפיה מרתק, ובשכונה הזו נמצא כתובות מעוטרות בתמונות. כאן ברחובות תמצאו כתובות הנצחה לדמויות ירושלמיות היסטוריות, לא שוכחים את הראשונים.

הרחוב מוביל אותנו לגלות את משכן הצדיק, אותו בית שנמצא בהצטלבות של הרחוב עם רחוב רבי אריה. זה ביתו של רבי אריה לוין, הנביא הנערץ של האסירים. הגענו לבית הקדוש.

אם בחרנו לחצות את רחוב שומרון, אנו מתקרבים לשכונת "מזכרת משה".

משה מונטיפיורי רכש את המגרשים של משכנות ישראל, וכאן בנו שתי שכונות - מזכרת משה ואוהל משה. מרחוב אגריפס ניתן לראות את הכתובת הלבנה של מזכרת משה, אבן חצובה. אגריפס 63. אותיות דהויות. השלט המפואר קצת איבד מזוהרו, והכתובת כמו נמחקה בתוך השקעים המגולפים של האותיות, ועדיין לא נשכח הנדיב הידוע. שמו מתנוסס על האבן, משה מונטיפיורי.

וכבר כתב ש"י עגנון ברומן "תמול שלשום": "וכל מקום שם בירושלים קרוי משה, או אוהל משה או זיכרון משה או ימין משה או מזכרת משה. רוצה אתה להגיע לאחד מן המקומות הללו שוכח אתה אותה מילה שנטפלה למשה, ואתה הולך ממשה למשה ואין אתה מגיע למשה זה שרצית".

אפשר להמשיך מכאן ישר ולפנות ימינה ברחוב "עיניים למשפט", והנה אנו מתפעמים מצלילי הסליחות בניגונם של יוצאי מרוקו, ועינינו מוקסמות ממראהו הקדוש של בית הכנסת "חסד ורחמים". משהו בסולמות של המנגינות מזכיר לנו את הגדול מכולם, את הפייטן ג'ו עמר, את הסלסולים של "ישמח משה" ו"אשורר אשירה לכבוד התורה". לא שכחנו לנו כיצד הנעים זמירות בבית הכנסת שלנו בבתי סיידוף.

לא רחוק מכאן, כמהה ומחכה לנו שכונת "אוהל משה" - כולן שכונות של משה מונטיפיורי. אם בחרנו להיכנס לשכונה דרך אגריפס, ראינו קודם כל את שער מזכרת משה, ברחוב אגריפס 63. אם נלך עוד קצת באגריפס, נוכל לגלות משמאל את השלט היפה של אוהל משה. אגריפס 87 - ועל השביל המוליך לשכונה כתוב "רחוב חרמון". כשלמדנו באליאנס, היו ילדים שבאו משכונה זו, וזיהינו אותם בעיקר כשביקרנו בבתי הוריהם, שם בדרך-כלל דיברו בלאדינו.

השוק מכאן, ונסיכויות מונטיפיורי מכאן. זו המלכות של ילדותנו. הנה אנו בחצרות הזהב והאפלולית הירוקה של מזכרת משה ואוהל משה. שתי שכונות תאומות שהוקמו בשנת 1882, הכוונה המקורית של מונטיפיורי הייתה לייעד את מזכרת לאשכנזים ואת אוהל לספרדים, אך מזכרת הייתה לשכונה מעורבת ואילו אוהל משה הייתה שכונה לספרדים בלבד (ושם גרה כמובן משפחת הוריו של יצחק נבון, ושם בילה את ילדותו).

את הארומה והזיכרון של אותם ימים, המראות החריפים, את כל זה לא ניתן לשכוח. על כך כתב הרצל חקק בספרו "אנא בכוח, אנא בשיר":

דִּמְדּוּמִים שֶׁל דְּמֻיּוֹת.
מַרְתְּפִים וּמִרְפְּסוֹת פַּח,
וַעֲצִיצִים שֶׁל נַעְנָע וְיַסְמִין.
הָעוֹלָם הַזֶּה בִּלְתִּי נִשְׁכַּח.
רוּחַ קְהִלָּה. וְשֶׁל כְּלָל.

אפשר להתבשם מן האבנים הירושלמיות, מן העצים, מן האור האפלולי המתפלל ומתפתל בין המבואות הצרים, והנה בור המים השכונתי - ובהמשך אפשר לגעת באגדה. זה אותו עץ תות, שעליו שר יוסי בנאי בשיר שלו על סימון ומואיז הקטן. את סימון מן השיר פגשנו לא פעם כ"שמעון בן יאיר", והילת השיר מלווה אותו. רחוב הכרמל מחכה לנו, והנה הוא מוביל אותנו לשם, ובהמשך נוכל להקיף את הגן, והמבטים מופנים שמאלה לכיוון רחוב גלבוע.

שעת בוקר, ולהיטי הסליחות במקצב סלוניקי כבר פועמים באוויר. חבל שגליקריה לא לומדת את התווים האלה. הנה בית הכנסת יאנינה, בית כנסת מיוחד מאוד, אותו הקימו יוצאי קהילה יוונית, קהילה אמיצה ששרדה את השואה. לא רבים יודעים, אך קהילות יווניות חשו את תלאות השואה, ורבים מבני הקהילה נספו. עד לפני חמש עשרה שנים התפללו כאן יוצאי יאנינה המקוריים, והם התפללו בסידור תפילה רומאניוטי (של יהודי רומא), סידור שונה מכל הסידורים המוכרים לנו. הסידור נראה עתיק, מדובר בנוסח תפילה ביזנטי קדום - "מחזור רומאניוטי". כשהיינו ילדים והגענו עם חבר לכיתה יליד סלוניקי, סיפרו לנו, שבית הכנסת הוקם בנדבתה של אישה ב-1935.