פסק הדין של השנה בתחום המשפט הפלילי ניתן לא על-ידי בית המשפט העליון, ולא בהליך פלילי. הוא ניתן על-ידי שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב
דליה גנות, שקיבלה תביעת נזיקין של אדם שחוקרי המשטרה פשעו כלפיו, ופסקה לו פיצויים משמעותיים בסך כשני מיליוני שקלים.
אין פלא שפסק הדין המרכזי בתחום המשפט הפלילי ניתן בהליך אזרחי. במשפט הפלילי שלטת הקונספציה של אשמת החשוד. הכול מצהירים שהם מכירים בחזקת החפות, אך למעשה חוקרי המשטרה מניחים שהחשוד אשם ושתפקידם למצוא ראיות להוכחת אשמתו. הראיה המועדפת היא ההודאה, הן משום שקל וזול להשיגה, הן בשל חוסר מודעות לתופעה של הודאות שווא ושל הרשעות שווא המבוססות עליהן, הן משום ששופטים רבים עדיין טועים לראותה כ"מלכת הראיות".
רגב שוובר, סטודנט נורמטיבי ביש מזל, נחקר בחשד לאונס קטינה. חוקרי המשטרה לא בחלו באמצעים להרשעתו. בין היתר, שיקרו לשופטים אשר התבקשו להאריך את מעצרו. הם טענו שהקטינה זיהתה אותו, שנמצאו בביתו כובע, משקפי שמש וכפפות התואמים את התיאור שמסרה הקטינה, ושהיו לו התבטאויות מפלילות. החוקרים סירבו לתחינות אמו של החשוד לבדוק את יומנו לאיתור אליבי, ונמנעו מבדיקת שיחות הטלפון לאיתור מיקומו בזמן האירוע. רק לאחר שבוצעו פעולות אלמנטריות אלו הוכח שמר שוובר שהה בזמן האונס במקום אחר.
בינתיים הוחזק 88 ימים ו-88 לילות במעצר, שבמהלכו הכוהו החוקרים והתעללו בו. כך למשל דרשו ממנו לאונן בפניהם, משום שחשבו שהאנס אינו שופך זרע. נוסף על כך שיקרו והציגו בפניו בדיקה גנטית מפוברקת שלפיה הדנ"א שלו נמצא (כביכול) על גוף הקורבן. בידוי ראיה מדעית כה חזקה טומן בחובו, על-פי מחקרים, שלוש סכנות, ולכן אסור להשתמש באמצעי חקירה כזה: הוא עלול לגרום לחף מפשע להאמין שעבר עבירה שלא עבר; או להתייאש מהאפשרות שיאמינו לו ושיזוכה, ולהודות הודאת שווא; או להסתבך בשקרים שיתמכו בהרשעתו.
הפרקליטות מצדה אישרה את פברוק הבדיקה הגנטית (!) ונכשלה כישלון חרוץ בפיקוח על חוקרי המשטרה ובבדיקה רצינית של פירות עבודתם הבאושים.
לצערי, מקרים מסוג זה מתרחשים אצלנו לעתים קרובות הרבה יותר משנוח לרובנו לחשוב. מה מיוחד בפסק הדין של השופטת גנות? בעוד שבדרך כלל נטיות השופטים הן לזלזל בטענות חשודים ונאשמים כי החוקרים פעלו כנגדם שלא כחוק; להאמין לדבריהם של אנשי אכיפת החוק העוסקים ב"מלאכת הקודש" (היכן כאן הקדושה?) של "המלחמה בפשיעה"; להניח כי אם הוגש כנגד אדם כתב אישום משמע שהוא כנראה אשם, שהרי החוקרים והתובעים וודאי עשו מלאכתם נאמנה. לא כך נהגה השופטת גנות. במהלך בירור תביעת הנזיקין טרחה לרדת לחקר האמת, חקרה את חוקרי המשטרה בהתאם לתפקידה, ביררה את רשלנות הפרקליטות כנדרש, וכתבה פסק דין אמיץ, נכון משפטית וצודק מוסרית.
מהם הלקחים שאבקש ללמוד מפרשה זו? ראשית, יש ללמד את פסק הדין בהשתלמויות חוקרים, פרקליטים ושופטים. שופטים בעלי מצפון שיקראו את פסק הדין לא יוכלו להתעלם מהעולה ממנו בפסיקותיהם בעתיד.
שנית, יש לבוא חשבון עם חוקרי המשטרה שפשעו. בשונה מהמקובל, לפנינו פסק-דין אמיץ, שבו פשעי השוטרים ומחדלי הפרקליטים אינם מטויחים, אלא הילדים המכוערים נקראים בשמותיהם (השוטרים וסקר, דסטה, סוויד, ג'ורנו ואפילו המפקח יצחק שטרן). באשר ליסוד הנפשי של חוקרי המשטרה שפשעו מוסיפה השופטת וקובעת: "התנהלות זו של שוטרי משטרת ישראל, לרבות השפלתו הנוראית והכאתו של התובע, נעשו בכוונה תחילה, בשל רצונם לחלץ מפי התובע הודאה בכל דרך אפשרית, ואף בניגוד לדין, תוך פגיעה קשה בכבודו כאדם ובבריאותו".
לצערי, הניסיון מלמד שבמקרים קודמים שבהם נמתחה ביקורת על חוקרי משטרה שסרחו, לא זו בלבד שהאחראים לא הועמדו לדין, אלא הם אף קודמו. בפסק הדין מופיעה רשימה מפורטת של שמות ופשעים. אלה דבריו המאלפים של השופט המנוח חיים כהן: "אודה כי למקרא ולמשמע הערעור הנוכחי התחלתי לראשונה לפקפק במקצת, שמא הגיע הזמן והמלחמה בפשעי הפושעים צריכה להידחות מפני המלחמה בפשעי שוטרים". האם פסק הדין המאלף של השופטת דליה גנות יזכה להתייחסות הראויה, אשר תאפשר לשופט חיים כהן לנוח בקברו?
