שלושה עשורים למשטר מובארק - משברים מבית אתגרים מחוץ

מאז עלה הנשיא חוסני מובארק לשלטון ב-1981, הוא מתמודד על הלגיטימציה למשטרו מבית ועל ההכרה בו בזירה הבין-ערבית כמנהיג היוזם מהלכים ומוביל אותם. מאז המחצית השנייה של המאה העשרים ועד ימינו אלה ממש, הלגיטימציה היא מקור לדאגה לכל משטר מכהן במצרים. מבחינתו של מובארק, החשש להיעדר לגיטימציה היה אקוטי במיוחד, שכן הוא לא נהנה מעולם ממה שמקס ובר מכנה לגיטימציה כריזמאטית או לגיטימציה פרסונאלית כהגדרתו של דיוויד איסטון, מהן נהנה גמאל עבד אל-נאצר, לגיטימציה זאת נשענת על תכונות יוצאות דופן שבהן ניחן המנהיג, ואשר גורמות להמונים להסכים למדיניותו תהא אשר תהא. מובארק אף לא זכה מעולם ללגיטימציה מסורתית - זו השואבת את כוחה מן הקבוצות המסורתיות שבחברה - זו שממנה נהנה הנשיא אנואר סאדאת. גם לגיטימציה אידיאולוגית - זו המכילה שורה של אידיאלים ברורים ומנוסחים היטב (idea fix) בהצהרת כוונות וסימון יעדים, המסייעים לפרש את העבר להציע פרשנות על ההווה ולנסח חזון לעתיד - לא הייתה מנת חלקו של מובארק.

לעומת נאצר וסאדאת, שהציגו לאומה המצרית בשורה אידיאולוגית ומשנה כלכלית סדורה וברורה (נאצר שהגה את האידיאולוגיה הפאן ערבית ואת תורת הסוציאליזם הערבי וסאדאת שהציב אנטי תזה אידיאולוגית ברורה ומנומקת היטב לזו של עבד אל-נאצר, שבמרכזה ההיפרדות מן הזירה הבין-ערבית וההתכנסות אל תוך ד' אמותיה של הלאומיות המצרית לצד מדיניות כלכלית שנודעה כ"אינפתאח", שתמציתה קפיטליזם רך המבוסס על עיקרון אי ההתערבות בכלכלה), לא הביא עמו הנשיא מובארק כל בשורה אידיאולוגית או משנה כלכלית סדורה, אלא הצטייר כממשיכו של סאדאת הן בזירה הפנים מצרית והן בזירה הבין ערבית והבינלאומית. יתרה מזאת, הדימוי שדבק בו הוא של זה היושב על הגדר: רגל אחת נטועה עמוק באינטרסים המצרים בעוד הרגל האחרת תרה ללא לאות אחר הזדמנות ליזום מהלכים בזירה הבין ערבית ולהובילם - סוג של פאן ערביות רכה וגמישה לא טוטאלית ולעיתים אינסטרומנטאלית, שכל תכליתה לחלץ את מצרים מן הבדידות המזהרת שבה שקעה בעקבות יוזמת השלום של סאדאת ולהציבה במקום טוב באמצע.

אשר על כן, הלגיטימציה שעליה מבקש מובארק להישען היא זו שהסוציולוג המצרי הגולה, הד"ר סעד אל-דין אבראהים מכנה "לגיטימציה יוד אימונית". כזאת היוצרת זיקה בין הישגים כלכליים וחברתיים מוכחים ובין הלגיטימציה לה זוכה המנהיג מצידן של שכבות רחבות בחברה הנהנות מאותם הישגים. השליט האמור להציב בראש סדר העדיפויות הלאומי את רווחתם של בני אומתו יישפט על ידם על-פי יכולתו לכונן עבורם מדינת רווחה. אולם הנשיא מובארק לא סימן מעולם את כינונה של מדינת הרווחה כמטרת על שאותה שואף המשטר לממש. אפילו מראית עין של רווחה לא הייתה אלא אמצעי בלבד להשגת הלגיטימציה.

המשברים הפנימיים הפוקדים את מצרים בעשורים האחרונים הם הגורמים המעכבים את השגת הלגיטימציה הציבורית העממית הרחבה לשלטונו של הנשיא מובארק. בכלל אלה ניתן למנות, בין השאר, את משבר הצעירים הפוקד את מצרים. החברה המצרית כמו גם כלל החברות הערביות והאיסלאמיות במרחבים המזרח-תיכוני והצפון אפריקני הן חברות צעירות. שיעורם של הצעירים במצרים עולה בהתמדה ביחס לשאר קבוצות הגיל באוכלוסיה ומגיע כיום ליותר משליש מכלל החברה המצרית. אלא שבמקביל מספרם של בוגרי האוניברסיטאות שאינם מצליחים למצוא לעצמם מקום עבודה ההולם את השכלתם ואת כישוריהם גם הוא עולה בהתמדה. כך לדוגמה, כבר ב-1994 נמנו במצרים כ-1.4 מיליון מובטלים מהם כ-200,000 אקדמאים. הייתה זאת תוצאה ישירה של מדיניותו של סאדאת, שביקש להפוך את החינוך הגבוה לנגיש גם לתושבי הפריפריה. אשר על כן, השקיע הנשיא המנוח הון עתק בין השנים 1978-1974 בהקמתן של שבע אוניברסיטאות - טנטא, מנצורה, זקאזיק, חלואן, מניא מנופיה וסואץ, זאת בנוסף לארבע האוניברסיטאות שהיו קיימות במצרים: קהיר, אלכסנדריה, עין שאמס ואסיוט. אולם המשבר הכלכלי המתמשך מזה, ומספרם הגואה בהתמדה של הסטודנטים המובטלים מזה גרמו לכך שההמתנה למשרה נמשכה שש עד שמונה שנים, זאת חרף הבטחותיהן של ממשלות מצרים לדורותיהן לספק משרה ממשלתית לכל בוגר תיכון ולכל בוגר אוניברסיטה. האבטלה הופכת את שאיפתם של צעירים להינשא לבלתי אפשרית, ואכן משבר הנישואין (אזמת אל-זואג') שאליו נקלעים צעירים אלה שלא מרצונם הופך אותם למתוסכלים ולחסרי מנוח.

כדי להעניק פנים לתופעה רחבת היקף זאת לפניכם מקרה פרטי: שם ושם משפחה: אחמד מוחמד סייד. גיל: 28 השכלה: בוגר אוניברסיטה בתיירות ובניהול בתי מלון. מצב משפחתי: רווק. מקצוע: נהג. משכורת חודשית: 100$ מצב משפחתי דיכאון. אחמד מוחמד סייד היה מאורס משך שנתיים במהלכן אמור היה לרכוש דירה לו ולבת זוגו ואף לחסוך כסף שיספיק למימון מסיבת הכלולות . אלא ששכרו לא הספיק ובלחצה של משפחת הכלה בוטלו האירוסין. הצעיר המתגורר עם אמו, גרושה בת 45, החל מתקרב לדת. מזה חודשים ארוכים הוא ספון בביתו. לצד מיטתו קוראן גדול וקוראן קטן ואת רוב עתותיו הוא מבלה בהאזנה לפרקי היום בקוראן המשודרים ברדיו. "איני יכול למצוא מקום עבודה ההולם את הכשרתי ואת כישורי. אין לי כסף ואיני יכול להינשא. מה אוסיף ומה אומר?" חותם אחמד מוחמד סייד את סיפורו.
זוהי כאמור דוגמה אחת מיני רבות של צעירות וצעירים הנאלצים\ות לבטל את נישואיהם לבטל את נישואיהם, המוסד היחיד המקנה להם עצמאות כמו גם חיי מין לגיטימיים וכבוד. הפתרון שאמץ המשטר ואשר זכה לגיבוי הלכתי של הממסד הדתי הם נישואי המסיאר או העורפי- נישואי ההנאה הזמניים בתצורתם הסונית המאפשרים לצעירים לקיים יחסי מין עם בני/בנות זוגם בלא לקחת על עצמם כל מחויבות כלכלית או מוסרית. אולם לא רק שנישואים אלה אינם פותרים את בעייתם של הצעירים הללו, אלא שהם מובילים אותם למשבר נוסף: עלייה במספרן של האימהות החד-הוריות שהרו כתוצאה מן הנישואין הללו וננטשו על-ידי בני זוגן, וכן עלייה במספרם של ילדים שנולדו לבני זוג שאינם מסוגלים לשאת בנטל גידולם. מתן אופטלגין למחלה חברתית ממארת שכזאת, המעמיקה את הניכור בין הצעירים המצרים לבין המשטר, מאפשרת לארגון האחים המוסלמים להירתם במטרה לסייע לצעירים הללו להיחלץ מן המצוקות הכלכליות והאישיות שאליהן נקלעו. באמצעות הקליניקות שיסדו האחים ברובעים העניים של קהיר ובאזורי הפריפריה, משיאים נציגי האחים את הצעירים בטקסי נישואין המוניים מסיעים להם לממש את חייהם המשותפים על-ידי הספקת רהיטים ומכשירי חשמל שאין ידם משגת לרכוש לעצמם במו כספם. תופעה זאת מעצימה את הפופולריות של הארגון ושל פעיליו. בטרמינולוגיה הפוליטית המצרית הם הופכים מפוליטיקאים ל"משרתי ציבור", כאלה המעניקים שירותים לציבור בוחריהם והופכים בכך להיות שותפים מלאים לדאגותיהם ולטרדותיהם. עובדה זאת יוצרת מחויבות בקרב ציבור הבוחרים הפוטנציאלי וגורמת להם להצביע עבורם ביום פקודה, בין אם הציגו את מועמדותם כחברי מפלגה ובין אם כבודדים. בדרך זאת הופכים האיסלאם ומייצגיו לפתרון חברתי-פוליטי עבור הצעירים הללו ולחלופה למשטר ולהנהגה המכהנת. "לאיש לא אכפת מאתנו, המשטר (אל-נט'אם) הוא שמסיג אותנו לאחור ולפיכך אנו שואפים שהאיסלאם יתפוס מקום מרכזי יותר בחיינו הפוליטיים. אנו מאמינים שהם עדיפים על מצג השווא שמציב לנו המשטר הנוכחי". לפיכך אין לתמוה על כך שבבחירות לפרלמנט, שהתקיימו בין ה-9 בנובמבר ל-9 בדצמבר 2005, הגדילו האחים את כוחם פי חמישה, וזכו ב-88 מושבים לעומת 15 המושבים שבהם זכו בבחירות בשנת 2000, זאת על-אף שחוק המפלגות איננו מאפשר למפלגה בעלת צביון דתי להתמודד בבחירות בתור שכזאת, וחבריה נאלצים להתמודד על מקומם בפרלמנט כבודדים.

אשר על כן, על-אף הלגיטימציה החברתית העממית הרחבה לה זוכה הארגון הוא חסר את הלגיטימציה הפוליטית. זאת ועוד, ככל שגדלה הפופולריות של הארגון, כך נאלץ המשטר לנקוט בצעדים כדי למזער את הנזק שגורם הארגון לנשיא עצמו ולמפלגה הלאומית הדמוקרטית. כך מבצעים המצרים גלי מעצרים המוניים, והנשיא מנצל כל הזדמנות שבה הוא מתראיין לאמצעי התקשורת לדה-לגיטימציה ולדמוניזציה של הארגון. כך לדוגמה, בראיון שהעניק ב-2006 לשבועון האופוזיציה אל-אסבוע, טען מובארק כי "אם תגיע תנועת האחים המוסלמים לשלטון ביום מן הימים ייטלו רבים את מיטלטליהם ואת כספם ויעזבו את הארץ... האבטלה תגאה ומצרים תיוותר מבודדת מן הקהילה הבינלאומית". תרחיש אפוקליפטי זה נועד להעניק לגיטימציה לתיקון בחוקה האוסר על פעילות פוליטית בעלת גוון דתי ולגאלי ולמעצרים ההמוניים שכללו פעילים פוליטיים אנשי עסקים שנמנו על תומכי הארגון ומממניו וסטודנטים, חברי הארגון. רק לפני יומיים נאסרו 106 חברי הארגון בתואנה של הפרת הסדר הציבורי.

חילופי גברי בראשות הנהגת הארגון מציבים אתגר נוסף לפתחו של הנשיא מובארק, שכן הדימוי התקשורתי של המדריך הכללי הנכנס מוחמד בדעי, הווטרינר בן ה-67, שהחליף את המרשד היוצא מהדי עאכף בן ה-81 הוא ככזה המייצג את הקו הנוקשה יותר בארגון, הזרם הקטביסטי, על-אף שהצהרותיו הפומביות מייד לאחר היבחרו מגנות כל אקט של אלימות.

גם ארגוני האופוזיציה החילוניים כפאיה ("די") ואל-ע'ד ("המחר") מהווים איום על יציבותו של משטר מובארק, ככאלה שהאג'נדה שלהם מתמקדת בהתנגדותם הנמרצת להעברת משרת הנשיא בירושה מהאב חוסני מובארק לבן, גמאל. זאת ועוד, שתי התנועות מצדדות בהעמקת תהליכי הרפורמה והדמוקרטיזציה במצרים, בקיומן של בחירות חופשיות לנשיאות ובהגבלת תקופת כהונתו של הנשיא המכהן.
בהקפדת יתר על זכויות האדם, ביצירת מקומות עבודה עבור הצעירים המובטלים ובגיבושה של מדיניות רווחה. אימאן נור, המשפטן בן ה-45, מנהיגה של מפלגת אל-ע'ד, מייצג את מנהיג האופוזיציה החדש - צעיר, משכיל, חבר פרלמנט לשעבר (2005-1995) שהעז להציג את מועמדותו למשרת הנשיא ב-2005, ולפי מקורות מצריים זכה ב-7% מן הקולות. (מקורות זרים מדווחים לעומת זאת על זכייתו של נור ב-13% מכלל קולות המצביעים). תהא תוצאת האמת אשר תהא, מעצריו התכופים כמו גם שחרורו המפתיע של נור מצביעים על כך שהמנהיג הצעיר מצטייר כאיום של ממש על יציבותו של המשטר. ואין תימה אפוא, שכן אימאן נור אינו חושש להוציא את דיבתו של המשטר והעומד בראשו רעה. כך לדוגמה, בנאומו לפני חברי הקונגרס האמריקני במאי 2009 כשהוא פונה למועמד לנשיאות ברק אובמה, ביטא נור את ציפיותיו הגבוהות מן הנשיא הטרי: "הדור שאתה מייצגו המובהק, כמו גם מצדדי הרפורמה, הדמוקרטיה והליבראליזם במצרים ובעולם הערבי כולו מייחלים כי ה-20 בינואר 2009 יהפוך ליום החירות והדמוקרטיה לא רק עבור ארה"ב אלא עבור העולם כולו ויתוקנו העוולות שנגרמו משך שנים רבות כתוצאה מתמיכת האמריקנים בדיקטטורים בשם ההגנה על האינטרסים על חשבון ההגנה על עקרונות". התבטאות כגון זאת מבאישה ללא ספק את ריחו של הנשיא מובארק המצטייר בעיני מי שהיה אז הסנטור אובמה כמנהיג המוביל את רוח המתינות במרחב הערבי.

גם הסתלקותו של שיח' אל-אזהר מוחמד סייד טנטאוי מציבה בעיה לנשיא מובארק. טנטאוי, איש הדת הבכיר ביותר באיסלאם הסוני, שעמד בראש המוסד ההלכתי הסוני העליון הינו מינוי של הנשיא מובארק מן ה-27 במרס 1996. מערכת היחסים בין המשטר לבין הממסד הדתי מבוססת על העיקרון של 'שמור לי ואשמור לך'. זאת מתוך נקודת מוצא שראשי המשטר יתקשו להוציא מן הכוח אל הפועל את מדיניותם ללא גיבוי הלכתי של סמכות דתית עליונה. טנטאוי, שנודע בפתיחותו, גיבה את מובארק בכל מהלכיו. רק לאחרונה התייצב מאחורי החלטתו של הנשיא מובארק לבנות את חומת הפלדה בגבול המצרי עם רצועת עזה, כדי למנוע כל אפשרות של הסתננות פלשתינים תושבי הרצועה לסיני ומשם לקהיר הבירה. זאת תוך שהוא הודף את הפתווה של השיח' הפופולרי היושב בקטר יוסוף אל-קראדווי, שקבע נחרצות כי "הקמת גדר הפלדה ע"י מצרים בגבולה עם עזה היא מעשה האסור על-פי השריעה: "מצרים היא ריבונית בארצה, הוסיף השיח' קארדאוי, אך אין היא חופשייה לסייע בהרג עמה, אחיה, ושכניה הפלשתינים. אסור לה לעשות זאת מבחינה ערבית, מתוקף הפאן ערביות, אסור לה לעשות זאת מבחינה איסלאמית, מתוקף האחווה האיסלאמית ואסור לה לעשות זאת מבחינה הומאנית ומתוקף האחווה האנושית", אלא שאת שאסרה עטו של קארדאוי התירה הפתווה של טנטאוי, ועל-אף שהפסק ההלכתי שלו זכה לביקורת נוקבת כפתווה מטעם, כפתווה מגוייסת, הוא לא זז ממנה ימינה ושמאלה. הוואקום שהותיר טנטאוי חייב להתמלא באישיות הלכתית שתעניק את הגיבוי למדיניותו של הנשיא, מה שעומס על כתפיו של הנשיא משימה נוספת לתור ולחפש את המועמד המתאים העונה על קריטריון זה ומידת מקובלותו ההלכתית אינה נופלת מזו של השיח' היושב בקטר.

אם לא די בכל אלה, הרי ששיבתו המתוקשרת הביתה של ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מוחמד אל-ברדאעי, המתכוון להציג את מועמדותו למשרת הנשיא מאתגרת את מועמדותו של גמאל מובארק . מפלגות האופוזיציה החילוניות, אל-ופד ואל-תגמע, כמו גם ארגוני האופוזיציה החילוניים כפאיה ואל-ע'ד התייצבו כאחד מאחורי מועמדותו של אל-ברדאעי והדפו בנמרצות את הטענה כאילו למועמד אין כל ניסיון פוליטי. המועמדים האחרים ששמם עלה ככאלה שעשויים לזכות במשרה הרמה הם: עמר סלאמאן ראש שירותי הביטחון המצרי ודיפלומט עניני ומנוסה המקורב לנשיא מובארק ונשיא הליגה הערבית עמר מוסא, אחרון הנאצריסטים.

אל מול המשברים מבית נאלץ הנשיא מובארק להתמודד גם עם אתגרים שמציבות בפניו המדינות הערביות, מדינות האיחוד האירופי וארה"ב. כך לדוגמה, היוזמה הערבית אותה אישרו 22 מדינות הליגה הערבית בפיסגה שהתכנסה בריאד במרס 2007. היוזמה הסעודית מבוססת על עיקרון כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל והכרזה על סיום הסכסוך הערבי-ישראלי בתמורה לנסיגה ישראלית לגבולות ה-4 ביוני 1967, הקמת מדינה פלשתינית שבירתה מזרח ירושלים ופתרון צודק ומוסכם לסוגיית הפליטים הפלשתינים בהתאם להחלטת האו"ם 194. הנשיא מובארק, שראה עצמו כמתווך האולטימטיבי הבלעדי המקובל הן על הפלשתינים והן על ישראל כמו גם על ארה"ב, ראה בתחילה ביוזמה הערבית מבית מדרשה של ערב הסעודית כזאת המערערת את מעמדו כמתווך האולטימטיבי והיחיד בסכסוך הישראלי-פלשתיני. הנשיא המצרי, שפעמים נראה היה כאילו הוא נמלט מן המצוקות הפוקדות את ביתו פנימה אל מצוקותיהם של אחרים כדי לקצור את הדיבידנדים שלא עלה בידו לקצור בביתו שלו, נאלץ לאמץ את הסיסמה "if you can not fight them join them" ולתווך את התוכנית לממשל האמריקני ולדעת הקהל הבינלאומית.

אלא שהתקבלותה של היוזמה הערבית כמו גם חשיפתה של חוליית חיזבאללה בקהיר באפריל 2009 שנתמכה ע"י אירן ואשר זכתה לשיתוף פעולה מצד גורמים מקומיים מצרים ופריצת הגבול ברצועת עזה ע"י מאות פלשתינים שביקשו לעבור לסיני ומשם לקהיר, הובילו את מובארק למדיניות ההתכנסות אל תוך ד' אמות האינטרסים המצרים והיא שגיבשה את מדיניות בניית חומת הפלדה. יש לציין את נחרצותו של מובארק ואת יכולתו להדוף את הביקורות הקשות מצד מרבית המדינות הערביות על בניית מה שהחמאס כינה "גדר המוות", אך על-אף נחרצותו מדיניותו זאת הותירה אותו במידה רבה בסיטואציה של "בדידות מזהרת".

מי שמגבה את מובארק ורואה בו את המנהיג הערבי המתון המוביל מלחמת חורמה כנגד ציר הרשע השיעי הוא ברק אובמה. הנשיא האמריקני בוחר לעיתים להעלים עין מהמתחולל במצרים פנימה ובכלל אלה קבלה שבשתיקה את מועמדותו של גמאל מובארק כיורשו של הנשיא. את זאת ניתן היה לראות בעת ביקורה של משפחת מובארק בוושינגטון באוגוסט 2009. לא בכדי צירף אליו הנשיא את בנו גמאל. מטרתו הייתה לאפשר לראשי הממשל האמריקני להתוודע אל היורש כדי להתרשם ממנו, ובה בעת לאפשר לבנו להתוודע אל קברניטי הממשל האמריקני וזאת במסגרת הסטאז' המתמשך שעובר הבן לצידו של אביו. תקוותו של הנשיא הייתה ונותרה שעל-אף ההתנגדות מבית לגמאל הוא יתקבל בחוץ כמועמד לגיטימי לרשת את אביו.

האם יהיה זה הנשיא מובארק האיש שייאלץ להמשיך ולהתמודד עם המשברים מבית והאתגרים מחוץ או שיהיה זה יורשו? האם הטקטיקות והאסטרטגיות שינקטו במטרה להתמודד עם המשברים הללו יהיו זהות או שונות? האם יצליחו קברניטיה של מצרים לשמור על יציבותה ולמנוע טלטלות מיותרות? ימים יגידו!