היום עורך הציבור הערבי אירועים לציון עשור לאירועי אוקטובר. מבחינתם זהו יום נפלא לעסוק בהכפשת המדינה ולערער על קיומה, מבחינתנו זוהי הזדמנות מצוינת לערוך בדק בית, אינטרסנטי לשם שינוי, ויפה שעה אחת קודם.
אירועי אוקטובר הם עוד אחד מהאירועים שבהם אוהבת "לנפנף" האוכלוסיה הערבית בדברה על הפליה וחוסר שוויון כלפיה. בפועל באירועי אוקטובר קיימו ערביי ישראל הפגנות ומהומות אלימות נגד כוחות הביטחון ונגד אזרחים תמימים בעקבות הזדהות עם "אינתיפאדת אל-אקצה".
זוהי אינה הפעם הראשונה בה מראה האוכלוסיה הערבית בארץ הזדהות מפורשת עם הפלשתינים. הציבור עצמו וכך גם הנהגתו מקפידים לציין בכל הזדמנות ובאופן תמידי את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בינם לבין הפלשתינים, דבר שכמובן אינם יאמרו על מדינת ישראל - המדינה שמשלמת להם ביטוח לאומי,קצבאות,שנותנת מלגות לסטודנטים שלהם וכו'.
ניקח לדוגמה את אירועי המשט הטורקי. באוניברסיטת חיפה הסטודנטים הערביים בחרו להזדהות עם "פעילי השלום" הטורקיים, להניף דגלי פלשתין ולקרוא קריאות: "בדם ובאש נפדה את פלשתין", כך גם היה במלחמת לבנון בה חיילינו הגנו על אותם סטודנטים.
אם כן נוצר כאן מצב אבסורדי בו האוכלוסיה הערבית מנסה לאכול את העוגה ובו-זמנית להשאירה שלמה: מחד-גיסא נקבל משאבים וזכויות מהמדינה ללא חובות, ומאידך-גיסא נכחיש כל קשר ונאמנות למדינה, נהפוך הוא אף נקרא ונפעל להשמדתה. כך חונכו בעבר דורות על פני דורות באוכלוסיה זו, וכך אף ממשיכים להתחנך בימים אלו.
ואנו? אנו משתדלים להיאחז על קרנות המזבח של הביטוי: "דו קיום". ובכן איזה דו קיום התרחש במהומות אוקטובר? דו קיום אשר בו היהודים, שגודשים במהלך השנה את בתי העסק הערביים ומפרנסים אותם, ספגו מטחי אבנים ובקבוקי תבערה שהושלכו עליהם על-ידי אותם ערבים, בכבישים שנחסמו בצמיגים בוערים.
והאמת הכואבת היא ששום דבר לא השתנה מאוקטובר 2000, "דו הקיום" נשאר אותו "דו קיום", סוגיית ערביי ישראל היא כחבית תבערה אשר עלולה להידלק בכל רגע, בכל יום, וככל שנתחמק מכך לא יועיל לנו - עלינו לתת את הדין בנושא הקיומי והקריטי הזה בהקדם.
אירועי אוקטובר הם עוד אחד מן הדלקים הרבים אשר האוכלוסיה הערבית משתמשת בהם מדי שנה בשנה על-מנת להבעיר את השטח ולהזין את השנאה בקרב הדורות הבאים עליה.
