דיוקנו של
יצחק רבין מתנוסס בגאון בכל כינוס או התכנסות פוליטית של מפלגת העבודה. בעקבות רציחתו, הוחל מבצע הנצחה רחב היקף. שמותיהם של רחובות, בית חולים, כיכר מלכי ישראל, מחנה מטכ"ל ועוד רבים הוסבו או נקראו על שמו של המנוח. המסר הברור הוא: רבין הוא מופת ומודל לחיקוי.
ואולם, מעולם לא נבחנה היפותזה זו לאור מעשיו והתנהלותו של האיש. ההיסטוריון אורי מילשטיין מציג בספרו את
רבין באור אחר לגמרי. שם הוא מספר על פחדנותו המתועדת של רבין, קצין הפלמ"ח הצעיר, שברח מקרבות חטיבת הראל בירושלים, בא ל"בית האדום" בתל אביב וקיבל מדוד בן-גוריון את הפיקוד על הפצצת אלטלנה, כשרבין עצמו הרג ארבעה לוחמי אצ"ל ברימונים שהשליך עליהם. מסופר עוד, כי בעת שהיה שגריר ישראל בארצות הברית, במהלך קבלת פנים בה השתתפו אנשי צמרת אמריקניים, התבקש כל אחד מהמשתתפים לספר על חוויה מיוחדת שחווה במהלך הקריירה שלו. להפתעת הנוכחים, סיפר רבין על מקרה אלטלנה כשהוא מתפאר: "אנחנו דפקנו אותם כמו ברווזים במטווח". הסיפור אושר על-ידי אנשים שהשתתפו באותו אירוע.
הרבה דיו נשפך על התמוטטות העצבים המפורסמת של רבין במלחמת ששת הימים, בעת ששימש כרמטכ"ל של צה"ל, וכנראה לא עמד בלחץ. שתיינותו של רבין העמידה בספק את שאלת פיכחותו ואף שעבר טיפולי גמילה רבים מאלכוהול, מעולם לא נגמל מהטיפה המרה.
יושרו והתנהלותו של רבין כפוליטיקאי אף הם ראויים לבחינה בהקשר זה. פרשת חשבון הדולרים, בעקבותיה נאלץ לפרוש מראשות הממשלה, מתארת שחיתות אישית, ולכל הפחות אי-שמירה על החוק תחת ההנחה ש"לי מותר מה שלאחרים אסור". אך פרשה זו, על-אף חומרתה, מתגמדת ומחווירה לעומת האירועים במהלך כהונתו השנייה.
רבין נבחר לראשות הממשלה תחת ההתחייבות שלא יהיו ויתורים בגולן ולא יהיה משא-ומתן עם אש"ף. אך מיד לאחר היבחרו החל במשא-ומתן להחזרת הגולן, ואנשיו ניהלו משא-ומתן שהביא להכרה באש"ף ולהסכמי אוסלו. הסכמים על פיהם הוכנסו עשרות אלפי מחבלים, בראשות
יאסר ערפאת, ליהודה, לשומרון ולעזה, תוך שהוא מחמש אותם ברובים. רובים אלה הופנו, בסופו של דבר, נגד צה"ל ונגד יהודים. את ההסכם הזה העביר רבין בכנסת על-ידי קניית חברי-כנסת מצומת באמצעות וולוו ומיצובישי. הקול המכריע באישור ההסכם היה של עלם חמודות בשם גונן שגב, מודל לחיקוי בפני עצמו.
מידת הגינותו של רבין ביחס ליריביו הפוליטיים אף היא שנויה במחלוקת. כולנו זוכרים כיצד כינה רבין את מתיישבי הגולן "פרופלורים" תוך שהוא מפגין יחס של זלזול והתנשאות כלפי כל מי שלא הסכים עימו. רבין, למי שאינו זוכר, היה גם הבוס של
"שמפניה". הוא עשה שימוש פוליטי ציני בשירות הביטחון הכללי בקנה מידה שאינו נופל ממעלליהם של הקג"ב, השט"זי, והסקוריטטה בימיהם הטובים, על-מנת לנגח את יריביו הפוליטיים ולעשות להם דה-לגיטימציה. אבישי רביב הקים את "ארגון הימין הקיצוני" 'אייל' וערך פרובוקציות אינספור כאילו מטעם הימין, ביניהן הפצת תמונתו של רבין במדי קצין אס.אס.
לפיכך, עם כל הצער והכאב על מותו של רבין (ואני מתנגד נחרצות לרצח!), דרושה הבחנה חדה בין הגינוי וההתנגדות לרצח מחד-גיסא, לבין העלאתו של רבין לדרגה של דמות נערצת, מופת ומודל לחיקוי בחברה הישראלית מאידך-גיסא. ראוי שהדיון בסוגייה זו יתבצע במנותק מימי הזיכרון והאבל על מותו.
