מהפכת דגניה ובנותיה - והדם החדש

שר הביטחון, אהוד ברק,
שרים,
אפי שטנצלר, יו"ר קרן קיימת לישראל,
יוסי פלדמן, מנכ"ל המועצה לשימור אתרים,
זאב שור וולוולה, מזכיר התנועה הקיבוצית,
יוסי ורדי, ראש המועצה האזורית עמק הירדן,
קהל נכבד,


כשאני מעיף מבט לעבר צילומו של אברהם סוֹסְקין, של הצריף באום ג'וני, עם הבחורות ההן והבחורים ההם, אני שואל את עצמי: מה זה? כך נראית מהפכה? צריף עלוב? איך זה? כך נראית תקומה? צעירים יחפנים? צילום אינו תמונה. צילום תופס רגע אחד. אין בכוחו לצייר תמונה גדולה. עדשה אינה מצלמת רוח. הרוח אינה פוטוגנית.

חלוציוּת אינה מבנה. לא ניתן להכניסה לפוקוס. חלוציות רואים בפרספקטיבה של זמן. ולא בהרף עין של עדשה. חלוציות אינה קליק של מצלמה. היא סאגה של תקופה.

כי אכן דגניה, אחיותיה, אחיה וצאצאיה, הייתה מהפכה, שאין דומה לה בהיסטוריה. היא הייתה הניסיון המרחיק לכת ביותר בהתנסות האנושית, ליצור חברה צודקת באמת. היא אולי לא הגיעה לכליל השלמות. אבל היא הראתה דרך אליה. והדרך לשלמות, היא הדבר הקרוב ביותר לשלמות.

לאחר שחלפו מאה שנים ברור שההתיישבות העובדת לא הייתה הצהרה אידיאולוגית גרידא. היא יצרה מציאות חדשה. היא הפיחה אווירה חדשה. היא הוכיחה שאדם יכול לתת דבר ששווה יותר מכל מתנה שיקבל.

היא הייתה מֵיצג אנושי, שהתמודד ללא הרף עם אגו ועם אגואיזם אנושי. היא הייתה מנוף חלוצי שהשכיל להדביר שממה. היא קראה תיגר על היעדר האכפתיות בין אדם לאדם. היא שללה את ההנחה שיֵצֵר האדם הוא רע מנעוריו.

דגניה דחתה את ההנחה המזויפת, שלמען שוויון מותר לוותר על החירות, או שלמען החירות מותר לוותר על השוויון. ההתיישבות העובדת יצרה סינתזה בין שניהם - שוויון אמת וחירות גמורה. ביחד. בו בזמן. בכל אתר.

א.ד. גורדון אינו קרל מרקס (תודה לאל). בצילו של א.ד. גורדון לא גדלו עריצים. באוהליו, לא הוקמו בתי כלא. לא היה צורך בשוטרים. גם לא בבורסה. הוא הוכיח שההתנדבות היא הטובה שבדרכים. ההון הנוצר על-ידי אנשים, הוא ההון האמין ביותר.

מדי פעם בפעם הפיצו אגדות על הבולשביזם, כביכול, ששלט אז בארץ. על הקיבוצניקים שהיו לקפיטליסטים. נזכרתי בחיי כ"קפיטליסט" בקבוצת אלומות.

סוניה ואני גרנו באוהל. אחר כך עברנו לגור בבניין ללא גג. הוא כוסה בפחים שנתמכו באבנים. הגשם היכה בפחים. הסערה העיפה את האבנים. זכינו לראות שמים. פעמים כחולים, זרועי כוכבים. ופעמים אפורים, זרועי טיפות גשם.

אני מודה, היה לי רכוש פרטי: שני זוגות מכנסיים. שתי חולצות. זוג נעליים. נכון, לקבוצה היה גם רכוש קולקטיבי: זוג מכנסיים אחד, עשוי מפְלָנֵל אפור. הוא הועמד לחתן בחופתו. זכיתי ללבוש אותם יומיים תמימים. פעם בבן שמן ופעם באלומות. זה היה קפיטליזם מתחת לקו העוני, אבל זה היה סיפוק מעל לקו האושר.

איני מזהה בכל תולדות האדם, מאמץ כה נעלה להשיב לאדם את פניו הטובים. לעודד את רוחו הטובה. רוב המהפכות בעולם זבו דם. המהפכה של דגניה ובנותיה, הזרימה דם. דם חדש. בעורקיה התרבותיים והחומריים של ישראל, שזה עתה פקחה את עיניה.

ודאי, לא הכל דבש. אין מהפכה וגמרנו. אנחנו יכולים לשנות את עצמנו. אבל העולם משתנה בלעדנו. רצינו להתקיים מיגיעת כפינו. מעבודת אדמה. אבל אז הופיע המדע והאפיל על האדמה כמקור הצמיחה. הצטרכנו, אפוא, לכבוש את המדע, לא רק לחרוש את הקרקע.

התנועה ההתיישבותית הביאה לנישואי המחרשה והמחשב. היא החלה להתאים את עצמה לכלכלה החדשה שנהייתה לגלובלית יותר מלאומית. המשק היה לגלובלי. והמדע נשאר אינדיבידואלי. את מקום הגבולות המדיניים תפסה תחרות בינלאומית, ללא גבולות. את מקום הזריעה תפס החוקר. ההתיישבות העובדת מתמודדת עתה עם השינוי הזה. אני בטוח שהיא תצליח ליצור סינתזה חדשה.

החיבור בין חלוץ, מחרשה ומחשב יוצר אפשרויות חדשות. אני בטוח שההפרטה שהגיעה לקיבוצים, לא תביא להפרטת האדם. לא תיסוג מהסולידריות החברתית. שהיא נשמתה. הערכים לא ייכנעו לרווחים. אני שמח לראות שבנים חוזרים הביתה. אני שמח לראות שהחקלאים מגלים כל פעם זרעים חדשים. זנים חדשים.

ישראל הפכה את החקלאות להיי-טק. הוא מעורר התפעלות בכל מקום. ישראל לא הייתה מה שהיא כיום, ללא מורשת זו. ישראל גם לא תוכל להיות את אשר היא צריכה להיות ללא סולם הערכים, שהוצב כאן ב"ממלכת הדגניות" לפני מאה שנים. עושרה של ישראל הוא בחלוציה. היא לא תוכל להתקדם הלאה ללא חלוצים. בכל התחומים.

בדגניה לא אהבו את המילה סוציאליזם. כי הרי התנועות הסוציאליסטיות שקמו, נועדו לחלק רכוש שהיה קיים. בדגניה לא היה רכוש. לא היה מה לחלק. הרי אין טעם לחלק עוני, איבה וחולי. בדגניה בנו. לא חילקו. וייעודה היה ליצור יש מאין. כאן, במקום הזה, הוכח, שיותר משהאדמה מסוגלת לתרום לאדם, האדם מסוגל לתרום לאדמתו. כאן הפכו טריטוריה נושנה ומדברית, למולדת פורחת ותוססת. כאן החזירו לאדמה את כוחות נעוריה.

המהפכה החברתית הולידה גם מהפכה כלכלית. מי היה מאמין שמפיסת ארץ קטנה, שאדמתה סרבנית, יוכלו אנשים עקוצי-יתושים ומוקפי-איבה, להפיק את החקלאות המרתקת ביותר בעולמנו. מי ציפה שמסין ומהודו, מגאנה ומפרו, יבואו אלינו ללמוד את סודותיה של החקלאות. שבפחות ופחות מים, ובפחות ופחות אדמה מפיקה יבולים גדולים עשרת מונים מאלה שבעולם. פירות, ירקות ופרחים הנחשבים לטובים שבתבל.

אף משרד-חוץ בעולם לא היה מסוגל ליצור שגרירות כובשת לב ומסבירת פנים כפי שיצרה ההתיישבות העובדת. זו ההסברה המוצלחת ביותר ברשות ישראל.

דגניה מרדה בגלותיות. דגניה יצרה מהפכה בעם היהודי. היא עיצבה דיוקן יהודי חדש. מיטב בניה מילאו את שורות הלוחמים של צה"ל. מרב עובדיה יצרו פריון עבודה, העולה פי שבע על הממוצע במשק. דגניה לא נבנתה מתרומה. דגניה עצמה היא תרומה. תרומה שאין כמוה לעם היהודי. דגניה היא מופת למדינת ישראל. ואולי גם מחוצה לה.

עם השנים גדל הפער החברתי בישראל. האלימות הרימה ראש. לא נוכל להתמודד עם אלה רק בכוח החוק. אנו זקוקים מחדש לרוח גדולה. הרוח שהחלה לנשוב כאן, בעמק הירדן, בעמקים ובגבעות. אנו זקוקים, היום, כאוויר לנשימה, לתחייה ערכית. להכות שורשים שיגעו בעשרת הדיברות.

אנו מציינים כאן את הישגיה של ההתיישבות העובדת שהם פרי חזונה. חיוני שההיסטוריה שלה תילמד בכל בית ספר. חיוני שקוֹלה של ההתיישבות העובדת יישמע מחדש בארצנו. עלינו להפוך את ישראל מארץ קולטת לארץ שואבת. ארץ מלהיבה בחזונה ואמינה במעשיה.

חשוב שהקול שלכם יישמע כמִקֶדֶם. למען שוויון חברתי. והיום, יותר מתמיד, למען שלום בינינו לבין שכנינו. גם ארה"ב קוראת היום ל"ארכיטקטורה חדשה למזרח התיכון". כאן, בדגניה, אפשר לראות את הדגם הנכון.