החלטתו של הקדוש ברוך הוא להשמיד את כל יושבי העולם, מוסברת ומנומקת היטב בפרשת נח. לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, אמרו חז"ל בעקבות פסוקים מפורשים אלו. בעבר עמדנו על כך שלא היה זה סתם גזל, אלא רשעות לשמה: גזל של פחות משווה פרוטה, שאי-אפשר לתבוע עליו אך עלול לגרום לקורבן נזק בלתי הפיך (למשל: נגיסה בודדת בתפוח העומד למכירה).
מה שלא מוסבר בפרשה הוא, מדוע בחר ה' דווקא במים ככלי לעונש. או במילים אחרות: מדוע דווקא מבול? מדוע לא אש? למה לא רעידת אדמה או התפרצויות של הרי געש? וכי חסרות דרכים בידי מי שברא את העולם בבואו להורסו?
מובן שלא נוכל להסתפק בתשובה מתחכמת כמו "ואם זו הייתה אש, היית שואל למה דווקא אש", או בתשובה טכנית כמו "זה היה הכי נוח והכי מהיר". לא כך הן דרכיו של הקדוש ברוך הוא, ובוודאי שלא כך היא דרכה של התורה בסיפוריה הבאים ללמדנו מוסר ולהשכילנו דעת. לכן, כתמיד, עלינו לחפש את המסר הטמון בשימוש במים דווקא.
יתרה מזאת: כלל נקוט הוא בידינו, שה' נוהג במידה כנגד מידה. כאשר בא על האדם עונש, סביר להניח שהוא יהיה קשור לחטא בגינו נענש. למשל: המצורע נדון לשבת לבדו מחוץ למחנה, משום שבלשון הרע שדיבר גרם להרחקה בין בני אדם. במישור הציבורי, נוכל להביא כדוגמה את חטא המרגלים: בני ישראל התלוננו על כך שיצאו ממצרים ואמרו שהם מעדיפים למות במדבר מאשר להיכנס לארץ - וזה בדיוק מה שעשה להם ה'. לפיכך, עלינו לחפש גם במבול את המידה כנגד מידה.
כדי לענות על שאלה זו, נחזור לנקודה שהזכרנו לפני רגע: החטא בגינו נענש דור המבול. כאמור, היה זה הגזל המרושע, שעל פניו אין בו מאומה אך למעשה הוא בעל משמעות רבה לנגזל, ואף לחברה בה הופך הרשע לדרך חיים והגזל הוא הספורט הלאומי. כאן נוכל למצוא דמיון רב למים בכלל ולאופן בו הפכו למבול בפרט.
המים הם כידוע הנוזל החיוני ביותר שעל פני כדור הארץ. בלעדיהם אין חיים, לא לאדם ולא לבהמה ולא לצומח. המים חיוניים גם לייצור חשמל, לתעשיית הבנייה ולעוד רבים ממפעליו של האדם. מצד שני, המים יכולים להיות הרסניים; כדי להיווכח בכך איננו צריכים להרחיק עד לדורו של נח, ודי לנו להיזכר בצונאמי הנורא של המזרח הרחוק ולצפות בשיטפונות הפוקדים מפעם לפעם ארצות שונות.
מה ההבדל בין המים המועילים למים ההרסניים? ההבדל המרכזי הוא הכמות. האדם שותה ליטר או שניים ביום; אם ישתה יותר מדי - יפגע הדבר בפעילות גופו. צמח שיושקה בצינור במקום בממטרה עלול להירקב. יותר מדי מים בתערובת המלט יהפכו אותה לעיסה חסרת שימוש במקום לבטון. אנו מדברים על גשמי ברכה כאשר הם יורדים בכמות סבירה ובקצב מתון, אך כאשר איזון זה מופר - אנו מדברים על סערות ונזקיהן.
המבול היה, כפי שאומרת התורה, לא רק מי גשמים אלא גם מי תהום שפרצו אל פני האדמה. כל עוד מי התהום נאגרים ומנוצלים בחוכמה, הם יכולים להספיק למאות ואלפי שנים. אך כאשר הם פורצים בבת אחת (או כאשר האדם שואב יותר מדי), התוצאה המיידית היא שיטפון והתוצאה ארוכת הטווח עלולה להיות מחסור במים.
ובכן, המבול מלמד שיש גבול בין הטוב לרע, בין המועיל למזיק, בין הברכה לקללה. ולעיתים זהו גבול דק. עוד כמה מילימטרים של גשם עלולים לגרום לשיטפון. רוח מעט חזקה יותר תגביר את הגלים ותסכן ספינות. הבדל של כמה אחוזים בעוצמת רעידת האדמה יהפוך סערה לצונאמי. הפעלת הטפטפות במשך שעה נוספת עלולה להמית את הגידולים. ובקיצור: אי-אפשר בלי המים - כל עוד הם ניתנים לנו במידה הנכונה; כאשר המים עוברים מידה זו, הם הופכים להרסניים ואף לממיתים.
זה המסר שרצה ה' להעביר במבול. אתם חושבים שגזל של פחות משווה פרוטה אינו ולא כלום? אדרבה, ראו את ההבדל של כמה מילימטרים גשם וכל כמה מטרים במי התהום, שהם לכאורה ולא כלום. תראו מה קורה כאשר מילימטר מצטרף למילימטר, כאשר באר ועוד באר עולות על גדותיהן - ותבינו מה קורה כאשר גזל של עשירית הפרוטה מצטרף לשמינית הפרוטה ולעוד עשירית ועוד שישית.
כמו תמיד, המסר אינו מסתיים בדור בו התרחש המעשה. התורה, וכבר אמרנו זאת פעמים רבות, מלמדת אותנו מוסר נצחי. מהמבול עלינו ללמוד, עד כמה יכולים חטאים קטנים לכאורה - אפילו קטנטנים, כאלו שמערכת המשפט כלל אינה עוסקת בהם - עד כמה הם יכולים להיות הרסניים, עד כמה הם יוצרים אווירה מופקרת בה העולם אינו יכול להתקיים.
