פורים - קרניבל ההתרסה בגורל ובשררה

אציג כאן גישה מנוגדת למקובל.

כך, יהודים רבים מפרשים את המסר שבחג הפורים כחג הישועה בפני הצורר, משל לנס הישועה המתרחש עלינו "בכל דור ודור".

אנטישמים מושבעים, מהקצה השני של "המתרס", נהגו מצידם לאמר כי "פורים הוא חג הדמים בו היהודים פורעים באויביהם". כך למשל, יוליוס שטרייכר, עורך ה"דר שטירמר" הנאצי רב-האנטישמיות השמדנית, הפטיר כשהחבל נכרך על צוורו בבית הדין הבינלאומי בנירנברג: "חג פורים 1946".

ברם, שימו לב לעובדה המענינת כי בחג הפורים עצמו, חרף הסיפור, אין כל הוויית שמחה וצחוק אכזרי לאיד, או תחושה הרת-גורל וחגיגית של ישועה מצוררינו.

ומדוע?

כי אין לדבר על "חג" אלא על הוויית-חג.

הוויית חג הפורים היא אווירת קרניבל ועליצות של מעין בריחה מאחריות-גלובלית הרת כובד-ראש והשקעת משאבים.

אין לכן לדבר על "המסר" שבחג הזה, אלא על תחושת ההווייה השונה מהיום-יום (או שונה אף מאווירת הקודש נוסח השבת) שהוא משרה.

מהי הווייה זו? הקרניבל והעליצות קלת-הראש, הטעונה אף מוטיבים מקבריים קלים, טמונים בכך שהחג מייצג את בריחת האדם העממי והפשוט העליזה והרת התחבולות ה"ממזריות" מגורלו.

שבגורל עסקינן, נרמז אגב כבר בתחילת מגילת אסתר: "הפור, הוא הגורל". חד וחלק.

בטרגדיות הקלסיות וברוח הטרגדיה, פוקד הגורל גיבורים נישאים מעם, אנשי-מעלה עטורי כובד ראש ומשא אחריות כבדה, אך שאין הם משכילים לחמוק מגורלם.

אם הם אינם יכולים, כיצד נוכל אנו, הקטנים?

פשוט, נזרוק לזבל את כובד הראש. הגורל מעניש רק את יוהרת אנשי המעלה, אך לא את הקטנים הפועלים בתחבולות קלילות וממזריות כיד המלך.

זוהי משמעותו של קרניבל: כובד הראש לפח, עליצות, אפילו מעט גסויות לא נוראיות.

לא בכחנליית פריצות אורגיאסטית -זה לא.

אלא, מצב מתון של האיש הקטן המפלס דרכו בסבך המהמורות והגלים של טירופים למיניהם של אנשי השררה, וזאת בכוח הטריק והשטיק המזדמנים.

אווירת הסיפור הפתלתל במגילת אסתר הזוייה מעט, שכן יש כאן גלגול של אוספי תחבולות מול כובד הראש המנופח של איש השררה תאב הכבוד המן.

באווירה הזויה זאת אין טעם לשאול למשל שאלות עובדתיות כגון "האם הרגו את ושתי". היא פשוט נעלמת, תפקידה הקצר ונוכחותה בעלילה הפתלתלה הסתיימו.

הגורל כאן אינו אלוהי.

כובד הגורל בבחינת "אין מנוס" כביכול הינו כובדה של מלכות.

כובד השררה וגאוותה.

המלך - טיפש ומנופח.

המן, תאב שררה וכבוד ורצחני בגחמות רדיפת הכוח האבסולוטי.

שכן, יש לשים לב שהמן אינו מתואר כאנטישמי מושבע בהכרתו מאז ומתמיד, אלא שתקרית זעם כבוד השררה המקופד ("ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה") היא שהביאתהו לשטוח טעונים אנטישמיים קלאסיים מוכווני ג`נוסייד בפני אחשוורוש השוטה.

מול המטורפים ומטופשי חגיגיות השררה והממלכתיות הקטלנית האלה עומדים מרדכי ואסתר ממש כיוסריאן בספר "מילכוד 22" - יוסריאן העליז, הציני המפוקח ורב התחבולות להפליא, מול מטורפי הכוח הנוקשים.

אין מרדכי ואסתר מזדהים כלל עם חגיגיות וטרוף המלכות ועלילותיה, כגון המזימה להרעיל את המלך וכיוצא בזה עלילות תאוות כוח של רודפי השררה למיניהם.

אלא הם מנצלים את אלה כמנוף הן להחלץ מטרוף השררה והן להפיק ממנה המיטב, תוך תימרונים במיטב החוכמה העממית של האדם הפשוט.

כמובן, על כל הסיפור הזה מולבשת גם מסגרת חיצונית מוכרת של שנאת יהודים והחלצותם.

ברם, אין הדבר שונה בעיקרון מהחלצות וישועה מעול טירופי שררה אחרים ומתגרת ידם של העבדים למולך השררה - על השנאה, רדיפת הכבוד חסרת המיצרין, השמדנות ותשוקת הקטל. וכיוצא בזה קוטייל הדברים השייכים להאללת השררה והמלכות ורדיפת הכוח המטורפת וחסרת הגבולות - זו היוצרת גם אבסורדים ואיוולות חסרי פשר.

רוח התנ"ך ומהות האנשים הנושאים אותה
www.blabla4u.com/sites/blabla4u/ShowMessage.asp?ID=1874509