שאול מנשה הוא ותיק הפרשנים לענייני המזרח התיכון בקול ישראל בערבית. במשך עשרות שנים שידר בכינוי באשיר אמין, והיה עמוד התווך בניהול ההסברה המדינית של ישראל לעולם הערבי מעל גלי האתר אשר לוותה במלחמה פסיכולוגית. שאול מנשה נחשב מיומן ביותר בניתוח דרכי החשיבה של מנהיגי ערב ויחסם לישראל.
עם פרסום הפרוטוקולים של הדיונים הממשלתיים במלחמת יום כיפור, ביקשתי לברר בעזרתו את הדיהם של הפרוטוקולים כפי שהדבר השתקף במדינות ערב.
איך מתייחסות המנהיגות והתקשורת במדינות ערב לפרסום הפרוטוקולים בישראל?
"הפרסום לכשעצמו יצר אווירה של 'חגיגה גדולה' בכל כלי התקשורת במדינות ערב, ובעיקר בתחנות רדיו וטלוויזיה. הפרוטוקולים פורסמו ללא שינוי, ללא זיוף ובמקרים רבים ללא פרשנות, כי לדידם העובדות מדברות בעד עצמן, או כפי שנהוג לומר בתקשורת בארה"ב FACTS BUT NOT OPINIONS (עובדות ולא דעות).
עם זאת, מספר ימים לאחר פרסום הפרוטוקולים הייתה התייחסות פוליטית הן בסוריה והן במצרים. לדעתם, הפרוטוקולים מאששים את טענתם כי הערבים ניצחו במלחמה ופרסום הפרוטוקולים מנתץ לדידם את האגדה שצה"ל הוא צבא בלתי מנוצח".
האם מצאת ב"חגיגות הניצחון" גורם כלשהו שהשמיע קולות אחרים ומכיר בעובדה שמהלך המלחמה שינה כיוון אחרי היום החמישי ללחימה?
"במצרים יש המזכירים את חסנין הייכל, עורכו הוותיק של היומון אלאהרם ודוברו וידידו של הנשיא נאצר. בספרו "דפי הסתיו" על מלחמת יום כיפור, כותב הייכל כי בתחילת המלחמה היה פרץ של אופוריה, במהלך המלחמה הפכה האופוריה לתדהמה ובסיומה התדהמה הפכה ליאוש.
בחודש האחרון מתראיינת אלמנתו של הנשיא סאדאת, ג'יהאן, לעיתונות הערבית ומופיעה בסדרת ראיונות בתחנת אלג'זירה. בראיונות היא חשפה כי כאשר נודע לנשיא סאדאת על כיתור הארמיה השלישית על-ידי צה"ל, מיהר הנשיא המצרי לטלפן למזכיר המדינה האמריקני דאז הנרי קיסינג'ר וביקש ממנו להעביר מסר לישראל שהוא מוכן "להרוס את הכל", דהיינו, להשמיד את כוחות השריון של ישראל המצויים בגדה המערבית של תעלת סואץ, אם חיילי הארמיה השלישית ייפגעו.
ג'יהאן סאדאת מספרת כי הנרי קיסינג'ר הרגיע אותו ואף ביקש מהנשיא המצרי לסמוך על מאמצי התיווך של ארה"ב, ובעיקר על השתכנעותה של ישראל שלא להשמיד את הארמיה השלישית כדי להותיר פתח לפיוס.
כאשר הנשיא סאדאת הגיע לישראל,
אריאל שרון היה בין מקבלי פניו, וסאדאת הזכיר לו את המאמצים של מצרים ללכוד אותו ואת מפקדיו בגדה המערבית של תעלת סואץ, ושניהם הסכימו שטוב להיפגש בנסיבות שמחות יותר.
ג'יהאן סאדאת מזכירה בראיונות מפגשים של קצינים בכירים מצריים שהיו נבוכים אחרי כיתורה של הארמיה השלישית, כאשר היו ביניהם כאלה שאמרו לסאדאת: 'אנו הולכים לאבד את מצרים'.
ג'יהאן סאדאת מתארת בראיונות את המתקפה המילולית של נשיא לוב מועמר קדאפי נגד סאדאת. לדעתו של השליט הלובי, מי שחפץ ברצינות להשמיד את ישראל, צריך לפגוע בליבה של העיר תל אביב בהתקפה מכיוון הים ולא מהשוליים של מדבר סיני. קדאפי התעלם ממגבלות הכוח של הצבא המצרי".
ומצד הסורים?
"שיתוף הפעולה ההתחלתי בין מצרים ובין סוריה הסתיים תוך כדי המלחמה בשל חילוקי דעות מהותיים ביניהן".
מהו מקור חילוקי הדעות?
"המצרים והסורים הצטיידו במערכים דומים של טילים נייחים נגד טנקים ורכשו טילי קרקע-אוויר מבריה"מ. גנרלים סובייטים ותיקים שרכשו את השכלתם הצבאית באקדמיות בבריה"מ והתכוננו בצעירותם למלחמות של שנות ה-60', זיהו את החולשה הישראלית בעיצוב המערכה על-ידי בניית מוצבים להגנה סטטית קשיחה על קו המים של תעלת סואץ ודרבנו את הצטיידותם של צבאות מצרים וסוריה בטילי קרקע-אוויר כנגד מתקפת מטוסים אפשרית של ישראל בנוסח פעולת ישראל ב-1967 במלחמת ששת הימים. השוני בא לידי ביטוי מיד עם פתיחת המלחמה.
המשטר הסורי התכוון לשחרר את כל שטחי רמת הגולן, ואילו המצרים התכוונו ליצור מומנטום מדיני ולמקד את תשומת הלב של ארה"ב כדי לגרום לתחילתו של משא-ומתן מדיני להחזרת סיני לידיים מצריות בסיועה ובלחצה של ארה"ב על ממשלת ישראל. סאדאת התקרב בחשאי לארה"ב ונפל לזרועותיו הפתוחות של מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר שאימץ אותו וסייע לו.
סאדאת, ביודעו את מגבלות כוחו ובהיותו ללא טילים ניידים מסוג סאם, תכנן את המלחמה כפעולה מצומצמת שעיקרה חציית תעלת סואץ והתקדמות עד לתעוזים, דהיינו כ-15 קילומטר מן התעלה בתוך סיני.
כאשר סאדאת ביקש הפסקת אש, הסורים כעסו והמשיכו להילחם ארבעה ימים נוספים בחזית הצפון בתמיכת שתי דיוויזיות של הצבא העירקי שחש לעזרת הצבא הסורי במנוסתו, או "התקדמותו לאחור", כפי שהגדיר אותה הנשיא הסורי דאז חאפז אלאסד, בקבלו את תנאי הפסקת האש. עד יום מותו החזיק אסד בדעה כי הוא מעולם לא נסוג".
איך משפיע פרסום הפרוטוקולים על תדמיתה של ישראל במדינות ערב?
"תדמית ישראל לא נפגעה. לפרסום הפרוטוקולים במדינות ערב יש לכל היותר אפקט פסיכולוגי ובעיקר מרפא את גאוותם הפצועה של קצינים וחיילים שנטלו חלק במלחמה".
והמנהיגים?
"המנהיגים מודעים לקיומו של מאזן הכוחות ולעובדה שאין כיום אף מדינה ערבית או קבוצה של מדינות ערביות הרואות באופציה של מלחמה כוללת דרך לפתרון הסכסוך".
