גם הזבובים רוצים לחיות

ביתי שבוורמונט (בארה"ב) גובל בשטח מרעה לבקר, שדיירותיו נוהגות לפסוע לאיטן לבקרנו, ומביאות עמן נחילי זבובים להוטים. הפרות אומנם נשארות בצד שלהן של הגדר, אך זבוביהן נכנסים לתוך ביתנו. למרות שאני מסוגל למחוץ אותם, אני מחטיא אותם בקביעות. זריזותי והרפלקסים שלי תקינים, אך כשמדובר בזבובים, מחבט הזבובים שלי מכה באופן קבוע חצי ס"מ משמאל למטרה. זו סטייה קבועה שאינה תלויה בתנאים ובנסיבות של הציד. כשהבחנתי בכך, חשדתי בתחילה כי עווית נוירולוגית היא האחראית לסטייה. אבל מדוע זה קורה רק כשאני מנסה לחבוט בזבובים ולא, נניח, בעשים? האם, במקום חוסר יציבות נוירופיזיולוגית, אולי מחבלת בי פרשה פסיכולוגית-זבובית חבויה?

כשחקרתי בכיוון זה, שִחזרתי לאחרונה זיכרון רדום שיש באפשרותו להסביר את החטאותַי.

אך ראשית, מעט רקע היסטורי.

כשהסתיימה מלחה"ע השנייה, רבים מניצולי השואה היהודים היו להוטים לעזוב את שדות הקטל של אירופה ולהגיע למובלעת היהודית בפלשתינה, שעד מהרה הפכה לישראל. הם נתקלו בהתנגדות מצד כוחות היבשה והים של שלטונות המנדט הבריטי - שהיו נגועים בלהיטות מקבילה להשאיר את הניצולים מחוץ לפלשתינה. הטקטיקה העיקרית של הבריטים הייתה הטלת סגר ימי על חופי פלשתינה - חומה ימית שעליה קראו תיגר אנשי ה"הגנה". אבל זו הייתה קריאת תיגר סמלית בלבד, שכן הגיגיות החלודות היהודיות לא היוו יריב לצי המלכותי. באורח קבוע הן נתפסו בהתקרבן לחופי הארץ, ועל-מנת שיהרהרו ניצולי השואה - שאליהם התייחסו הבריטים כאל "בלתי ליגאליים" - בפשעיהם נגד הכתר, הם נשלחו לעוד מחנה הסגר מעופש - הפעם בקפריסין.

במהלך מלה"ע השניה הפלגתי בחדרי המכונות באוניות סוחר אמריקניות. כשנודע לי כי ה"הגנה" זקוקה לאיוש הצי החשאי שלה במלחים מקצועיים, החלטתי שבהיותי מלח יהודי - בין אם זה מוצא חן בעיני ובין אם לאו - אני מגוייס. בשלהי 1946 נידבתי את שירותי.

כמעט שנה לאחר מכן, בהפלגתי השנייה לשבירת הסגר, עלו הבריטים על סיפון הספינה סמוך לחופי חיפה והעמיסו את אנשינו לאוניות הסגר ושילחו אותן לקפריסין. כדי להימנע ממעצר על עבירה של "סיוע להגירה בלתי ליגאלית", אנו, אנשי הצוות, התחזינו לפליטים, והפלגנו עמם לקפריסין.

הבריטים התייחסו למתקנים בקפריסין כאל "מחנות מעצר" - והמגזין "אילוסטרייטד לונדון ניוז" ("חדשות לונדון המאויירות"), שהתרשם מחוף הים במתחם מחנות קראולוס והגדירם כ"מחנות נופש על חוף הים לאותם יהודים שלא המתינו לתורם". המקורות הבריטיים, הן העיתונאיים והן הרשמיים הוטעו: המחנות בקפריסין לא היו מתקני נופש ולא מחנות מעצר. כאשר שטח המחנה מוקף בגדר תיל גבוהה ומגדלי שמירה מאויישים בחיילים חמושים ממוקמים סביבו במרווחים של כמאה מטר זה מזה, ונגמ"שים מסיירים בדרך פטרולים - הנך נמצא בבית כלא. ואם אינך מתנהג בהתאם, עלולים לירות בך. תוכו של מחנה קסילוטימבו הלם את חיצוניותו: בקתות טחובות, שבילים בוציים, מתקני שירותים פתוחים, אספקת מים מוגבלת לשעתיים ביום, ובכל מקום זבובים וריח חריף ותמידי של הפרשות אדם.

ולתוך משטחי הכלא הללו השליכו הבריטים זה אחר זה משלוחים של יהודים ש"נדחפו בתור" ונתפסו בים. בהתחשב בכך שנדרשו אנרגיה ואומץ להפליג ולהסתכן במאסר ובסגר, הפליטים הכלואים היו בעיקר צעירים, ומספר רב מהם היו בשנות העשרה המוקדמות לחייהם.

בהיותם חסידי הדמוקרטיה, התנהגו הסוהרים הבריטים ככוורנים: הם בנו את הכוורת, הגנו על עצמם מפני עקיצות, והותירו את הסידורים החברתיים לדבורים שהכניסו לתוכה.

הדבורים ששימשו כפקידים ועובדים סוציאליים היו בעיקרם אנשי הגנה שהוברחו לתוך המחנות עם משלוחים שונים של שבויים. בין יתר תפקידיהם, הועידו מושלי הצללים הללו אזורי מקלט, שבהם איכסנו את היתומים הצעירים ביותר - "כפר הנוער", במיקום בריא יותר של המחנה. מסיבות שעדיין אינן ברורות לי, אותנו, המלחים, שיכנו בכפר נוער זה. ייתכן כי הם חשבו גם אותנו לבלתי בוגרים; או אולי הם חששו מפני ההפך, שמבחינה מינית אנו דווקא בוגרים מדי ויש לשמור אותנו בנפרד מנשים בוגרות. מכל מקום, זה היה שידוך טוב: הילדים אהבו אותנו, כינו אותנו "אוּנְזֶרֶר מַטְרוֹסֶן" - המלחים שלנו - וכיבסו את בגדינו. אנו מצידנו טיפחנו את היתומים הללו בזכות הנס הגדול של ההישרדות שגילם בעינינו כל אחד מהם, לימדנו אותם מעט אנגלית וחלקנו עמם את המטעמים שנפלו בחלקנו.

אני נוטה לסבול מקלוסטרופוביה, והסגר, גם אם הוא מתחת לכיפת השמיים, יכול לגרום לי תחושת חנק. כאשר התחילו התסמינים, הייתי עושה את דרכי לאזור ריק של המחנה, במעלה גבעת טרשים בסמוך לגדר המחנה. ביושבי שם ביום חם אחד, בעודי בוחן את השוליים החיצוניים של הטירוף, ומחפש שבילי מילוט דרך הגדר, הרגתי זבובים. סידרתי את שלל השואה הקטנה שיצרתי בטבעת גדולה של גופות חרקים. לקול רעש האבנים מאחורי, הרמתי את עיני וראיתי ילד רזה ושזוף, אולי בן עשר, בוחן את שדה הקטל שלי בעיניים גדולות וכהות. הוא היה רציני, אפילו מסוייג; ברור כי לילד השקט הזה לא הייתי "אונזרר מטרוסן". הוא שאל אותי ביידיש: "מה אתה עושה?"

"הורג זבובים".

"למה אתה הורג זבובים?"

"כי זה מוצא חן בעיני".

החוקר שלי לא ביטל זמן על תשובתי המתגוננת, החכמולוגית. הוא החל לפסוע במורד הגבעה באומרו: "ווילען אוייך די פליגען צו לעבען" - "גם הזבובים רוצים לחיות".

תוך שניות הוא נעלם. יהודי שומר מצוות היה אומר כי הילד היה מלאך אלהים שנשלח כדי להוכיח אותי על תאוות הדם שלי. או אולי דווקא ההפך: בפולקלור היהודי השטן הוא הרי "בעל זבוב". האם השטן שלח שד להגן מפנַי על להקתו המזמזמת? אך בין אם היה מלאך או שד, כעת אני יודע מדוע מחבט הזבובים שלי אינו מזיק לזבובים. כעת אני יודע כי יתום-שואה קטן וקדוש-יותר-מקדוש שוכן בראשי. וכל פעם שאני נוטל את נשקי, הוא לוחש כי כמוני, גם הזבוב רוצה לחיות.