מונולוג של עובדת זרה

זו אני, העובדת הזרה. אין לי שם, אני אלמונית בשבילכם. אני שקופה. אתם לא באמת "סופרים אותי". לא ממש. אני רוצה להגיד לכם דבר אחד קטן ופשוט: אתם בטלנים, זה מה שאתם. אין שום סיבה שאתם לא תעשו מה שאני עושה. נוח לכם שיש כושי – או תאילנדי, או פיליפינית, כמוני, שעושים את העבודה המלוכלכת (יש בה בהחלט צד מלוכלך, לא אכחיש: יש דברים נעימים יותר מאשר להחליף לקשיש טיטול כל כמה שעות, להאכיל אותו מחית בכפית, לנגב לו ריר).

יש לכם מספיק אנשים שמחפשים עבודה, שזקוקים לעבודה, ש"מתים" לעבוד כדי לחיות. האמת? נוח לכם שאני עובדת במקומכם. אבל – האמת? – אין שום סיבה שאני אעבוד בעבודה שאותה יכול לבצע כל אחד מכם, כל אחת. העבודה הזאת לא כרוכה במאמץ פיזי, אבל היא מחייבת סבלנות אין-קץ, התמדה, כושר ספיגה נפשי, יכולת להיות שעות רבות בתוך בועה, לשהות עם הקשיש או הקשישה ביחידות. וזה לא קל, אני יודעת, מי כמוני יודעת, אבל זה גם לא קשה. ודאי לא קשה אם חושבים על האלטרנטיבה. של הקשיש או הקשישה או שלי, שגם אני כבר לא צעירה.

אתם, כיהודים, ודאי יודעים יותר טוב ממני מה היא מצווה בכלל ומה משמעותה של מצוות 'כבד את אביך ואמך' בפרט. איך אני יודעת? הקשיש שאני מטפלת בו (מפאת צנעת הפרט לא אציין את שמו) עושה לי שיעור שבועי ביהדות. הודות לו אני יודעת שהיהדות היא עולם נפלא מלא חוכמה, מלא חמלה. אני מאוד מצטערת בשבילכם, אבל לפי מה שאני רואה ולפי מה שמספרות לי חברות שלי, שגם הן עובדות זרות, רבים מאוד לא מקיימים את המצווה הבסיסית הזאת, שהיא יותר כלל בסיסי בהתנהגות מאשר מצווה. היא כמעט משהו אינסטינקטיבי. ובכל זאת – אני שומעת על קשישים מופקרים, שהילדים שלהם מודים לאלוהים – אלא למי – שיש לאבא שלהם "פיליפינית". כך הם פטורים אפילו מהחובה הכי בסיסית – להתעניין כל יום בשלומו. מה, עד כדי כך אין לכם לב?

נוח לכם לחשוב שאין לי תחליף, אבל אתם יודעים ואני יודעת שיש. בטח שיש. יש שיגידו שאני כורתת בדברים האלה את הענף שעליו אני יושבת, אבל אני לא מרגישה שאני מסכנת בכך את הפרנסה שלי. אני יודעת שאין סיכוי שמישהו יקרא את הדברים ויגיד – וואללה (הנה, אתם קוראים, אפילו את הסלנג שלכם אני לומדת לאט-לאט) אני מוכן או אני מוכנה להחליף את הפיליפינית הזאתי.

כשהקשיש שלי – כך אני מכנה אותו – ואני, יושבים על המרפסת שלו, אנחנו רואים ממול, במרחק די קטן, את התאילנדים שפופים בשדה, בשמש האיומה. שעות. הם לא מוציאים מילה מהפה. מדי פעם הם מתיישרים לנשום, שותים מים ותכף מתכופפים, ממשיכים להוציא עשבים או איזה יבול מהאדמה.

האמת? זה נראה ומרגיש לי די סוריאליסטי. תאילנדים, פיליפינית וקשיש אחד. לפעמים אני חושבת שהחיים מציירים ציורים ששום צייר לא היה יכול לצייר. יש הרבה שעות ריקות, שעות של שקט. כשהקשיש שלי מנמנם, אני חושבת על החיים שלי. כמה הם רחוקים והפוכים ממה שתכננתי. ממה שרציתי. נכון שכסף זה לא הכל בחיים, אבל תראו מה כסף, או יותר נכון הצורך להרוויח אותו, עושה: הוא קורע משפחות. הוא מרחיק נשים מבעליהן, גברים מנשותיהן. ואת שניהם – מילדיהם. אני לא רק עובדת זרה. אני זרה. נקודה. הכל זר לי כאן, למרות מה שכבר נעשה מוכר. אני לא שייכת לכאן. אתם יודעים, אני יודעת.

אני לא יודעת עוד כמה זמן אהיה כאן. בשבועות האחרונים החיים של הקשיש שלי מתחילים לגמגם די חזק. נראה לי שהוא דועך. זהו. אחרי שהוא לא יהיה אני לא יודעת איפה אני אהיה. יהיה עצוב לי, איך לא. אני לא מצפה למילה טובה, אפילו לא מהילדים שלו, שיודעים, רק הם יודעים, עד כמה אני משקיעה באבא שלהם.

אתם יודעים מה? אני חושבת שהכי עצוב בסופו של דבר יהיה לי עליכם. אני אסתדר. אני דואגת, אבל אני אסתדר. אולי כאן, אולי במקום אחר. את הבית שלי אני לא אראה כל-כך מהר. לפי מה שאני רואה, תמיד יצטרכו אצלכם עובדת זרה.