שבוע שגרתי בבית המשפט

שבוע שגרתי בבית המשפט

לכאורה, עבר שבוע משפטי סוער על כוחותינו בקידמת הדמוקרטיה והצדק (למעשה אדון בשבוע וחצי). אולם אנשי המשפט נחושי המטרה לא חשו בכל הבדל. שבועותיהם מלאי סערה ועמל ממילא, ורק הצופה מן הצד נמלא ביראת כבוד השמורה בדרך כלל רק לגיבורי העם המצילים אותו מדור לדור. הם עצמם עושים זאת כבדרך אגב וללא כל קושי. סקירה קצרה של אירועי שבוע וחצי הופכת ממילא לארוכה, ולמרות שכל נושא ראוי למאמר משלו, הוא יוצג כאן בקצרה בלבד. רק כדי שיוכל פשוט העם לקבל רושם על החוכמה, היגע והסבל ההופכים את שופט העליון למה שהוא.

גלעד שרון, הפרי המורעל ומבחן בוזגלו

השבוע דחה בית המשפט העליון את ערעורו של גלעד שרון, שביקש שלא להיות מחוייב להמציא מסמכים שאינם ברשותו. בית המשפט התעמר בשרון הבן, איים עליו בביזוי בית המשפט ורמז לו שהוא משבש את החקירה. השופטים כעסו, צעקו, התפרצו ועשו עצמם מתפלאים - וכל זאת במתינות ומזג שיפוטי ראוי.

המשפט הישראלי אמנם אינו מכיר בתורת הפרי המורעל, המקובלת בעולם הנאור, אולם אצלנו הלך בית המשפט אפילו צעד אחד הלאה מכך וקבע שעל הנאשם המסויים הזה חלה החובה להפליל את עצמו. תורת הפרי המורעל קובעת, כי ממצאי חקירה, גם אם הם מרשיעים בעליל, אינם קבילים בבית משפט אם הגיעו כתוצאה מהליך לא סביר ולא חוקי. במדינות העולם מעדיפים שלא לפרוץ, לעצור ולענות חפים מפשע, גם אם הדבר עשוי להועיל בהרשעת פושעים.

ברור, כי המשטרה היא בדרך כלל המעוניינת באמצעים שכאלה יותר מבית המשפט, כיוון שהדבר מקל על עבודתה. אלא שלמשל בארה"ב, בית המשפט הוא שומר צדק וזכויות אדם, ולעולם לא יתיר למשטרה להנות מממצאים שהושגו באמצעים לא סבירים ולא חוקיים, על-מנת שלא ייווצר תקדים העשוי לעודד את המשטרה להפעיל אמצעים שכאלה באופן מוגזם בעתיד, ולהוביל לפגיעה בזכויותיהם של חפים מפשע.

לעומת הגישה האמריקנית פיתח בית המשפט, יחד עם המשטרה והפרקליטות, גירסא חדשה לתורת הפרי המורעל: פרות מורעלים ימתקו. תחילה קבלו על-כך שלגלעד שרון חסינות מחיפוש בשל מגוריו בחוות השקמים (טענה מפוקפקת למדיי כשלעצמה, שכנראה היתה רק צעד בתרגיל עוקץ משפטי). לאחר מכן אמרו: אם יש לו זכות יתר, ניתן לשלול ממנו זכויות בסיסיות, כאלה המגיעות לכל אזרח. בית המשפט, הידוע בחיבתו לזכויות אדם טבעיות, שיתף פעולה עם הטענה המזעזעת הזו. והנה אנו למדים, כי משום שיש לאדם זכות יתר כלשהי ניתן לשלול ממנו זכות בסיסית אחרת. זהו המהלך הלוגי של בית המשפט הישראלי, אביר הצדק וזכויות האדם. אם כך למה לא לשלול ממנו את הזכות לחירות בסיסית ולזרוק אותו ישר לכלא, בלי משפט? לשופטים פתרונים.

הדברים חמורים במיוחד, בשבוע בו מתפרסם כי בית המשפט אינו מקפיד עם המשטרה בהליך החקירה ומאפשר לה להגיע לעיסקות טיעון הכוללות הודאה באמצעות איומים וחקירה ללא עורך דין וללא הסברת זכויות בסיסית (כמו הזכות לעורך דין ולשתיקה). חפים מפשע רבים יושבים מאחורי סורג ובריח משום שהחוקר הסביר להם, שלא בנוכחות עורך דין, כי אם לא יודו ישבו הרבה יותר משום שהתיק שלהם סגור ומכריע. על בית המשפט הישראלי, מעוז זכויות האדם, השיטות הללו מקובלות. ישראל בעניין זה היא דוגמא מעולה לפגיעה הקשה בצדק, במקום שתורת הפרי המורעל אינה נשמרת בידי בית המשפט.

מקרה גלעד שרון חמור אף יותר. גלעד שרון נדרש לא רק לוותר על זכותו הבסיסית שלא להפליל את עצמו, אלא גם לספק לבית המשפט את העדויות שירשיעו אותו. ואם יש עדות שהוא סבור שהיא מרשיעה מדיי, הוא רשאי להציגה לשופטים, להסביר מדוע היא מרשיעה במיוחד, ואז אולי יוותרו לו במקרה המסויים. ועוד מאיימים עליו שאם לא ייצא מגידרו בסיפוק ההוכחות להרשעה העצמית, ירשיעו אותו ממילא בבזיון בית דין. מי שדמוקרטיה בדמו מצטמרר. יש שם למשפטים כאלה: משפטי ראווה. עוד מעט יבקשו ממנו להודות משום שטובת המפלגה קודמת. וממילא, כמו שאמר ג'וזף הלר, אם אינו אשם, מדוע מאשימים אותו? ואם כך, מדוע להסתבך בעניינים הטכניים הללו של חקירה, איסוף עובדות, בניית תיק ראיות, משפט?

אבל ניתן להתנחם בדבר אחד. אם היה גלעד שרון נקרא ז'קי בוזגלו, היו רחמיהם של שופטינו נכמרים ודינו היה לקולא. ואם היה שמו מחמוד סמאן על אחת כמה וכמה. שהרי הבוזגלואים והמחמודים כבר סבלו מספיק. כעת תור השרונים לחוש את ידו הכבדה של הצדק.

למען הסר ספק, אין בדברים בכדי לקבוע שגלעד שרון אינו אשם. ייתכן שהוא אשם וכל הסיפור בוודאי לא נראה טוב מבחינה ציבורית. אלא שזכויותיו של אדם, כן - גם אם הוא בנו של ראש ממשלה, חייבות להישמר על-ידי בית המשפט, כן - גם אם הוא ישראלי.

אישור שידורי פורנוגרפיה

למרות שהחוק בעניין שידורי תועבה ברור לחלוטין - החוק אוסר על הצגת "אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני" - ובשעת ספק לא צריך יותר מאשר לשאול את הכנסת לכוונתה או לבחון את הדברים שנאמרו בשעת החקיקה בעניין, ולמרות שלכל אדם סביר ברור, כי שידורי פלייבוי עונים על הקריטריון האמור, החליט בית המשפט העליון להתיר את שידורי ערוץ פלייבוי. מהו חוק, מהי כנסת, מהו רצון העם, לעומת החוכמה האצורה במגדל השן המשפטי?

השופטים קיבלו את הנקודה העקרונית, כי פורנוגרפיה מבזה ומוזילה את האישה וגופה, אך התעלמו במפגיע מאינספור המחקרים וההוכחות הקובעים חד-משמעית כי לא רק עניין של כבוד כאן, אלא גם תמריץ חד-משמעי לאלימות כלפי נשים. כן. פורנוגורפיה מעודדת אלימות נגד נשים, זו אחת העובדות הבדוקות ביותר במחקר הפסיכולוגי והסוציולוגי והיא מקובלת על שלל הוועדות הבינלאומיות בעולם העוסקות בנושא, כולל של האו"ם. וכך נותר בית המשפט עם הקביעה שאומנם נשים מושפלות בסרטים אלה, אבל "במידה סבירה" של השפלה וביזוי.

מסתבר, כי עיני שופטינו אינן רואות נשים של ממש, נשים עם גוף ונפש, נשים מבוזות, מושפלות, נאנסות, מוכות, מקוללות, סובלות ומדממות. לא, מול עיניהם מצוי דימוי ערטילאי של "חופש הביטוי והעיסוק" והוא גובר על הבשר והרוח, על העולם בו נתקלים מידי פעם גם באנשים ולא רק במילים. במגדלי השנהב הדימוי הערטילאי של מושג מופשט חזק יותר ומשפיע יותר מן הנפש הפצועה והגוף החבול.

כדאי, ולו רק כדי לספק את הסקרנות האינטלקטואלית, לעבור על כמה ציטוטים מרגשים מפסק הדין: "הביטוי האירוטי והפורנוגרפי... - ובכללו, אף כל תיאור של אקט מיני, קל כקשה - אינו שונה בהקשר זה [כלומר, נופל תחת הגדרת חופש הביטוי; ר.ב.]... הוא מהווה חלק מן היצירה האנושית בתקופה המודרנית, מקדם את השיח הציבורי, ומשפיע על העמדות המשתתפות בו... אכן, הערך החברתי של הביטוי ביצירה הפורנוגרפית הוא נמוך, וככלל, הוא אמצעי נחות להעברת מסריו ועמדותיו...".

כאשר יוסבר לי, כיצד הצגת אקט מיני בוטה ("קל כקשה"! כך במקור) בשידורים בתשלום "מקדם את השיח הציבורי", ומהם בדיוק "מסריו ועמדותיו" של הפורנוגרף, לבטח אחכים. עד עתה לתומי סברתי שלא מדובר בהגות, אלא בסוג של זנות המיועד להעשיר את יזמיו על-ידי ניצול גוף האדם, בעיקר כמובן נשים, שהשפלתן המינית המחפירה תתועד לעד. ומילא, יפסוק בית המשפט את אשר יפסוק, כיצד הוא מתעלם מממצאים חשובים ורלוונטיים כל כך, הקובעים כי פורנוגרפיה מובילה לאלימות כלפי נשים? הלזאת ייקרא רצינות? האם זהו מזג שיפוטי ראוי ושיקול דעת ענייני?

הלאה. "לכל אדם קנוייה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח-יד אשר יבחר לעצמו... [זוהי זכות] [ה]נובעת מזכותו הטבעית של כל אדם לחפש מקורות מחיה ולמצוא לעצמו מלאכה המפרנסת את בעליה... הכללת פעילות בזכות לחופש העיסוק אינה כרוכה, ככלל, בשיפוט תוכני-מוסרי, וכל עיסוק - לרבות העיסוק בפורנוגרפיה - מכוסה על-ידי חירות העיסוק".

לתומי סברתי, כי החוק מגביל אמצעי עיסוק ומלאכות רבות ושונות דווקא מתוך "שיפוט תוכני-מוסרי", לרבות עשייה פורנוגרפית, וכי זהו בדיוק תפקיד המחוקק. אם זו ההגדרה הראויה, מדוע לא מגן חופש העיסוק על סוחרי נשים, מוכרי סמים ופורצים? עד מתי ירשו לעצמם שופטי בית המשפט העליון לזלזל באינטליגנציה של אזרחי המדינה?

בל נטעה בחומרת וחשיבות העניין. בית המשפט פסל השבוע חוק ברור לחלוטין, שאף אדם סביר אינו טועה בו, במסגרת המהפכה החוקתית שהחל בה, או אם לקרוא לילד בשמו, במסגרת האוזורפציה המתקדמת שלו. הוא השתלט על ספר החוקים של מדינת ישראל והפך עצמו מפרשן למחוקק. אין כאן סכנה לדמוקרטיה, פשוט כי אין כאן דמוקרטיה. זוהי דיקטטורה אוליגרכית בפועל. כפי שהדבר נראה, הדמוקרטיה בישראל שבקה חיים.

דליה דורנר

אותה דורנר שכתבה את פסק הדין בעניין פלייבוי, לאחר שדרשה מן הממשלה, בבורות בסיסית וחוסר הבנה שגם בה האדם הפשוט אינו טועה בדרך כלל, לתרגם את המושג "כבוד מינימלי" לשקלים חדשים, פרשה מכס המשפט. בנאום הפרישה שלה חצבה להבות. לאחר שסיפרה כי "מדריכינו הייקים חינכו אותנו לערכים אוניברסליים", היא ציטטה לא נכון את עמנואל קאנט, שפיתח את המושגים של ערך אוניברסלי, אוטונומיה, האדם כתכלית עצמו, ועוד, אף-על-פי שאמרה כי "מטען זה נשאתי עימי בכל אשר הלכתי". חבל שהלכה דרך ארוכה כל כך מבלי לפתוח את המקור ולהשוותו עם המטען המשובש אותו היא נושאת.

לאחר מכן הסבירה, כי "אקטיביזם שיפוטי" פירושו לא פחות ולא יותר מאשר יישום דרישת מגילת העצמאות כי "המדינה... תהיה מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". האמנם ייחשב עמנואל קאנט לאחד מנביאי ישראל, או שמא סוברת השופטת המכובדת כי שופטי העליון הם ממשיכי דרכם הרשמיים, או לפחות הפרשנים המוסמכים, של נביאי ישראל? כנראה שלא פסה הנבואה מן העולם גם לאחר חורבן הבית השני.

בהמשך, לאחר שקבעה כי חוקי היסוד מקבילים לחוקה, ולכן בית המשפט אינו זקוק יותר ל"אקטיביזם שיפוטי" (כלומר, הכריזה כי המהפכה החוקתית מאחורינו והסמכות כולה נתונה בידי בית המשפט העליון), הלינה הגברת המכובדת מרות על כנסת ישראל, המנסה להשפיע על בית המשפט העליון. בית המשפט תמים כולו. הוא רק ביקש, בהוראתה, לקבוע את ספר התקציב של המדינה. והכנסת, שומו שמיים, ניסתה להתנגד ולקבוע שאין ליתן לבית המשפט דריסת רגל שכזו. בלהטה היא מזכירה "מושכל ראשון": "אין על בית המשפט מרות זולת מרותו של הדין". אלא שהציטוט לא מדייק בהציגו את הלך דעתה האמיתי: "אין על בית המשפט מרות זולת מרותו של הדין... כפי שהוא מפרש אותו".

השופטת דורנר אף הרחיקה לכת. ההצעה להקים בית דין לחוקה היא בעיניה בלתי דמוקרטית בעליל ובאה לשלול את סמכויות בית המשפט. בית משפט חזק, היכול "לכפות על השלטון", הוא לדעתה המפתח היחיד לשמירת זכויות אדם. "השלטון" עליו היא מדברת, ואת זאת היא שוכחת משום מה להזכיר כאשר היא משווה את המצב החוקתי לבריה"מ ההיסטורית, "השלטון" עליו היא מעוניינת "לכפות" את מרות בית המשפט, הוא נציג העם הנבחר כדי לחוקק את חוקי המדינה בבחירות דמוקרטיות.

אמנם צודקת השופטת. ללא בית משפט, אחת הרשויות החשובות, הדמוקרטיה פגומה. אבל שלטון בית המשפט, סמכות שלטונית בלתי נבחרת ובלתי מאוזנת, הכופה את דעתו בכל נושא שהוא מוצא לנכון והוא תמיד המילה האחרונה ויכול לפרש כל חוק לכל כיוון הנראה לו, אינו דמוקרטיה כלל וכלל. תחזור נא השופטת ל"מושכלות הראשונים" שלה, אבל לא לפרק על בית המשפט, אלא לפרק אחד לפניו. לזה על דמוקרטיה והפרדת רשויות.

"אין איפוא דין ללא דיינים. ואין דיינים אלא ככל שהם עצמאיים ובלתי-תלויים", אומרת דורנר לקראת סיום נאומה. אלא שאת עקרון העצמאות ואי-התלות לקחו השופטים צעד אחד הלאה, כפי שבא לידי ביטוי בסעיף הבא.

הפנסיה התקציבית של שופטי ישראל

אי-התלות והעצמאות המחוייבת של השופטים בכס המשפט גרם להם גם לשקול מחדש השבוע את ההסכם בן ארבע השנים המחייב אותם לעבור, יחד עם שאר המשק, מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת. ההבדל פשוט למדיי. בפנסיה השניה העובד משתתף בתשלום, בראשונה לא. השופטים מפחדים כי אם ישתתפו במימון פרישתם מעבודה, תיפגע אי-התלות של בית המשפט.

הטענה מעניינת וחשדנית, אפילו תקדימית. יביט נא העולם וילמד משופטינו עצמאות מהי. הנה: ככל שימומן השופט יותר על-ידי האזרח הקטן (שהוא בסופו של חשבון משלם המשכורת), כך יפתח השופט פחות תלות מערכתית ויוכל לשפוט ביתר איזון. אולי כדאי גם שאזרחי ישראל, בשם העצמאות והאי-תלות, יעלו מידי פעם איזו מנחה קטנה לקריית השופטים, אולי גם יבקרו מידי פעם באיזה מזבח שיפוטי ויקריבו - רק משהו קטן, ואולי גם, רק לפעמים ורק במועדים מוסכמים, ייפצחו במחולות תודה? האם גם בכך תהיה תרומה לאי-התלות והעצמאות השיפוטית? או שרק עמלם וזיעתם יספיקו לכבוד השופטים?

אבל הפתרון לבעיה מצוי ממש מתחת ידינו. הרי כבר ראינו שבית המשפט סבור שמסמכותו להתערב בתקציב המדינה. אזי כל שנותר לעשות הוא לתת לו, באופן מאוזן, עצמאי ובלתי תלוי לחלוטין, להחליט אם הוא מעוניין בתוספת מתקציב החד הוריות, הנכים או הקשישים. סוף סוף גם לשופטים מגיע קיום בכבוד מינימלי, לא?
תאודור אור וימי החופשה

אבל לא רק בפנסיות עסקינן. מתברר כי תאודור אור, השופט המכובד העומד בפני פרישה, מעוניין לפדות 366 ימי חופשה (לשופטים מותר לצבור 126 ימים, לעובדי מדינה אחרים 55) - בניגוד גמור לכללי המינהל. המדובר בכמיליון שקלים. השופט היה עסוק בשני תפקידים (כיו"ר ועדת אור) ולא יכול היה לצאת לחופשה מרעננת. גם מבלי להיות ציני מדיי ולפסוק שייתכן שדווקא חופשה שכזו היתה יכולה להועיל מאוד לעם, למצער לאור התוצאות אשר הוועדה שעמד בראשה הגיעה אליהן, קל לפסוק בעניין. תשכח מזה, השופט אור. אתה עצמך לא היית פוסק אחרת לטובת אף אחד, אולי אלא אם כן היה בעצמו שופט. או אולי גם ימי חופשה המנוצלים לצרכי התעשרות הם חלק הכרחי מעצמאות בתי המשפט?

האם מישהו חושב, כי האדון אור לא הכיר את הכללים הנוהגים? האם מישהו סבור שלא ברור לו המקרה? האם מישהו מאמין, כי השופט לא מודע לכך שממילא שופטים מקבלים יותר מכפול ימי חופש צבורים מאשר עובדי מדינה אחרים? לא. אלא שהשופטים, באופן עקבי, מזלזלים בהוראות ובחוק ושמים עצמם מעליו ומעל העם, הדבר הפשוט הזה, המלוכלך, המזיע, שם למטה. הרי רק העסקונות, הנחותים, הפוליטיקאים החנפנים מתחככים בעמך. לפנינו גישה שיפוטית חדשה. פעם, בזמנים חשוכים, הכריז לואי ה-14 כי הוא המדינה, היום, בזמנים נאורים, השופט, לפחות לדעת עצמו, הוא החוק. כעת נשאר רק לתמוה, כיצד צוברים כשנה ושליש ימי חופשה בשלוש שנות עבודה...

מכתב גנוסר

לסיום, כדאי להזכיר את המכתב שכתב על ערש דווי יוסי גינוסר לטומי לפיד והשופטים אהרן ברק, דורנר ומצא. לפיד הוא יו"ר הוועדה לבחירת שופטים ושלושת השופטים הם נציגי בית המשפט בה. במכתב, הוא למעשה מבקש מהם לסכל את בחירתו של אליקים רובינשטיין לכהונה בבית המשפט העליון, משום שלדעתו של גנוסר הלה התנכל לו ופעל בחוסר יושר.

זכותו של גנוסר לכתוב מכתבים. אלא שהשופטת דורנר הפיצה את המכתב לשאר שופטי העליון, וכך הוא גם דלף לתקשורת. תארו את המצב בו רובינשטיין לא היה מתמנה, ולא היינו יודעים על קיומו של מכתב, שהפצתו מעידה ממילא על התנגדותו של אחד השופטים ומהווה ניסיון בוטה להפעיל לחץ נסתר מעין על המערכת המשפטית בבחירת המינוי. שוב נחשף לאור הזרקורים זעיר מזעיר ממה שמתרחש באפילת ובדממת כותלי משכן הצדק. אור השמש הקיים אינו מספיק אולי כדי לחטא, אך הוא נותן רושם ראשוני על המתרחש שם. והמראה אינו מלבב במשכן הצדק ומעוז הדמוקרטיה, בה משאירים את הפרסונה והאגו בחוץ ובאים מלווים רק בשיקול דעת מקצועי וקר.

בפרשת גנוסר הייתה גם תובעת, אשר סגרה את התיק. תובעת זו מועמדת גם היא לכהונה בבית המשפט העליון. ישנן סיבות טובות שלא למנות תובע ראשי לבית המשפט העליון, לפחות ללא תקופת צינון רצינית ביותר, בלי קשר לאישיותו, יכולתו ומעלליו. הרי תיקים שטיפל בהם עשויים להיות קשורים אליו כשופט, ואם הוא יהיה פסול מלשבת בהרכבים רלוונטיים, הרי שייפגע איזון בית המשפט ומספר השופטים הזמינים לתיקים החשובים מהשנים האחרונות יצטמצם.

אך במקרה זה, מספיקים השיקולים הפרסונליים בכדי להפוך את כהונתה של הגברת ארבל לגרוטסקה. הרי ארבל מסוכסכת עם חצי מהמערכת הפוליטית, ניהלה חקירות נגד כל המי ומי, הגנה ושיתפה פעולה עם האזנות הסתר הלא חוקיות של מזרחי, קשורה בהדלפות שערוריתיות ופוליטיות, וגמרה את הקדנציה עם מעט מאוד אוהדים, כולל מן המחנה שהיא באופן מובהק משתייכת אליו. היא גם חשודה במעורבות במעשים לא תקינים בלשון המעטה, מפרשת האזנות הסתר, דרך הדלפת גלאט-ברקוביץ' ועד מעורבותה לכאורה בניסיון למנות את בעלה לתפקיד בשירות המדינה.

גם אם נניח שדבר מכל אלה אינו נכון ואינו באשמתה, והיא כלילת השלמות והצדק, הרי שיש באמור בכדי לפגוע באופן בלתי תקין ובלתי הפיך ביכולתה להיות שופטת המקובלת על הציבור, וכנראה גם ביכולתה לשפוט באופן מאוזן אישים אותם חקרה בסוד ובסתר, נחשפה לקלטות אישיות שלהם והוציאה עליהם דעה מראש (אם לא הסתכסכה עימם ממש).

ארבל אינה מצויה ביחסים טובים אפילו עם אהרן ברק, שנאלץ לדחות רבות מעתירותיה המיותרות וחסרות הבסיס והביא לזעמה. יתר על כן, אין שום אדם המעריך את ארבל על היותה סמכות יוצאת דופן בענייני משפט או היותה עילוי יורידי כלשהו. לכל היותר, מעריכים אותה על תכונות אופי כאומץ לב והתמסרות לתפקיד. אלה אינם מספיקים לשופט בסמכות המשפטית העליונה במדינת ישראל.

האמנם חסרים אנשים ראויים ומוכשרים שאינם נגועים ואינם מוטים? מדוע למנות שופט בעייתי כל כך מראש? איזו נקודה בדיוק נוכיח בכך? ניתן להסביר זאת רק בכך, שבית המשפט מעוניין לקדם את חתירתו המתמדת תחת מערכת האיזונים והבלמים הדמוקרטיים והפרדת הרשויות, על-ידי מינוי בעייתי ומעורר מחלוקת, שיעמיד אויב נוסף לכנסת בבית המשפט ויהווה מצטרף אוטומטי בעליון בעד האקטיביזם השיפוטי והמהפכה החוקתית, כמו גם, בתקווה, יעורר אימה בקרב נחקריו לשעבר. כל מי שהדמוקרטיה והאיזון הנכון בין בית המשפט והכנסת מול עיניו, חייב להישמר מכך ולהתנגד למינוי הזה, לא כנגד ארבל, אלא בעד הדמוקרטיה הישראלית.

היו עוד פרשות השבוע בבית המשפט העליון. למשל, עיכוב בניית גדר ההפרדה באזור מבשרת ציון. אגב, למי שהעניין אינו נהיר לו, ישנו כאן שילוב של גורמי שמאל וארגונים שונים, המקושרים אחד לשני בעיקר דרך גורמים כמו הקרן החדשה לישראל, אשר חלק משופטי בית המשפט העליון מושפע ביותר ממנה ומארגוניה ומערכת המשפט מוצפת באנשיה.

אולם די לנו בכך. עוד שבוע שיפוטי רגיל בבית המשפט. עוד כמה הצלחות נרשמו, עוד כמה חוקים בוטלו, עוד כמה יריקות בפרצוף הכנסת, עוד כמה ויתורים על זכויות נחקרים, עוד כמה התערבות בהחלטות ממשלה בנושאי ביטחון, ועוד כמה דרישות כספיות לשופטים. כנאמר: צדק צדק תהדוף, ולא ינום ולא יישן שופט ישראל.