|
מנחם בדר (מימין), 20.1.1952 [צילום: פין האנס/לע"מ]
|
|
|
|
|
מדי פעם אני מבקש להעלות בבלוג שלי דמויות שהיו איתנו. כל חייהן הוקדשו לנתינה לחברה, ועם לכתן הן נשכחות מהזיכרון של החברה למענה הקדישו את חייהן. וכזה הוא בעיני מנחם בדר, מי שהלך מאיתנו בגיל תשעים, לפני עשרים וחמש שנים. לא היותו חבר הכנסת הראשונה ויושב-ראש ראשון של ועדת הכספים שלה, הניעו אותי להדליק נר זיכרון של מילות תודה לציון שמו ופועלו. כבשה אותי הייחודיות בעשייתו, עשייה אפורה רחוקה מכותרות אבל עשירה מאוד. תקצר היריעה מלפרוס את כולה, לכן אתמקד בעיקר בתקופת השואה.
מנחם בדר נולד בשלהי המאה ה-19 בקרקוב. המאה ה-20 הפגישה אותו עם מלחמת עולם ראשונה, בה היה טייס וקצין. בדר נפצע במלחמה זו. בסיומה הקדיש עצמו ללימודי הנדסה וכן לפעילות ב"הפועל הצעיר", ויותר מאוחר ב"שומר הצעיר" לקראת עלייה לישראל. בתחילת דרכו הוא וחבריו שותפים בבניית מחנה צבאי בריטי בסרפנד (צריפין כיום) עד שזכו לבנות את ביתם הקיבוצי במזרע בעמק יזרעאל.
אינני מבקש ברשימה זו לפרוס את כל פעילותו המרשימה משנת 1920, כשעלה לארץ עד לכתו מאיתנו ב-31.1.1985. חשוב לי להתייחס לפעילותו שהתחילה ב-1942, עת יצא כנציג השומר הצעיר לקושטא כדי לפעול להציל יהודים באירופה, היכן שאפשר להציל.
מנחם בדר בצניעותו הקדיש את כולו לעשייה. עשייה שלא זכתה לכותרות, כי האיש המכור לעשייה התרחק מכותרות. מהתעודות שיש בידינו, מגיע מנחם בדר בתחילת פברואר 1943 מקושטא לישיבה דחופה בארץ. וזאת כדי לתבוע מן המוסדות, שיעמידו אמצעים לרשות הקבוצה הקטנה של שליחים בקושטא שיאפשרו לנסות מימוש דרכי הצלה של יהודים בעיקר מארצות הבלקן. כמעט באפס אמצעים מצליחה החבורה של מנחם בדר לארגן תשע הפלגות ב-1944 ובהן 5,250 עולים. העולים הגיעו ממדינות הבלקן לטורקיה. שם קיבלו אשרות כניסה לארץ ישראל והמשיכו את דרכם ברכבת לישראל. 5,250 העולים שהגיעו עם אשרות כניסה, נכללים כעולים ליגאליים. הם חלק מ-16,474 יהודים שעברו דרך טורקיה. כך שרוב העולים הגיעו בדרך בלתי ליגאלית.
יש בוודאי שיאמרו כי זו פעולה ננסית ומגומדת של הצלה לנוכח ממדי ההשמדה של מיליונים. אך אני מבקש לתחום את כל התייחסותי ל-ד' אמות של עשיית קומץ אנשים, שבאמצעים דלים עשו מעל מה שאפשר לצפות מהם. בחבורה הזו של מנחם בדר פעלו גם וניה פומרנץ וזאב שיינד.
עם כיבושן של רומניה ובולגריה בידי הסובייטים עברה המשלחת, שתוגברה בינתיים בעוד חברים, לארגן הצלה ועלייה מאותן הארצות. לשם ארגון פעולות ההצלה והעלייה, הצליחו מנחם בדר וחבריו ליצור קשר עם השלטונות באותן הארצות, שיתירו את העלייה לארץ ישראל.
למרבה הצער, העשייה המפוארת של מנחם בדר באותם ימים הייתה מלווה גם ברגעים קשים של ויכוח במוסדות המדינה-שבדרך על כסף לצרכי מימון. "בתחילת פברואר 1943 הגיע ארצה מנחם בדר, שליח השומר הצעיר בקושטא, כדי לתבוע מן המוסדות שיעמידו אמצעים של ממש לנסות בהם דרכי הצלה..." ("הנהגה במילכוד", דינה פורת, עם עובד, עמ' 135). עצם העובדה שהיה צורך בוויכוח בנושא, מעוררת בי מחשבות נוגות.
מצערת העובדה, שעשייה של מעטים - שלעתים הרקיעה לשחקים בעשייה מעל ומעבר למה שאפשר לצפות מקומץ שליחים בתנאים לא תנאים - ידעה גם רגעים מבישים של קטנות וויכוחי סרק של עסקנים פוליטיים, כך שעגום לקרוא את הקטע הבא: "באביב 1941... החלו להגיע מרומניה האוניות שהשיג המוסד לעליה ב', ובהן גדל חלקם של העולים מאנשי א"י העובדת... ועל כך סערו הרוחות... ההרכב רחוק מלשקף את ההסכמים" (שם, עמ' 455).
במציאות של אותם ימים אפלים, היו לא מעט אנשים שעשו מעל מה שיכול בן-אנוש לעשות, וכזה היה מנחם בדר. למרות המציאות של מילכוד, קשה להכריע בשאלה האם הנהגת היישוב היהודי עשתה כל מה שאפשר. שאלה זו אינה נושא הרשימה.
כל מה שביקשתי מכוון רק להדלקת נר נשמה לזכרו של אדם, על פועלו בפרק זמן קצר של ארבע שנים מתוך תשעים שנות חיים. להזכיר את פועלו שנשכח.