תסכים שזאת איננה ההתנהלות המקובלת בסדרות אחרות.
"אני לא כמו אחרים. לא נעזרתי בצוות של תחקירנים. לא ניהלתי שיחה מקדימה עם איש מהמרואיינים בסדרה. הכל אלתור. כשאני מגיע לשייך אברק, אני מופתע לגלות שפסלו של השומר של אלכסנדר זייד על הסוס שלו לא במקום. עוד ניסיון לנפץ מיתוס. בדיוק פגעו בפסל. מה קרה. אני קורא לטלי, נכדתו של אלכסנדר. היא מספרת לי שהפסל הפגוע בשיפוץ אצל איזה פסל בקרית-ביאליק. אני לא חושב הרבה וישר מפנה לשם את אופני היד שלי".
יכולת להרשות לעצמך תנאים מרווחים יותר, אבל התעקשת להתגלגל באופניים אלה!
"נו, באמת, הרי זה לא אותו הדבר. זה לא דומה. זה לא קרוב. זה לא על יד. כשאתה רוכב על האופניים, המפגש עם הארץ הוא בלתי אמצעי. אתה נוגע באדמה. הריחות קופצים לך לאף. אתה נוגע באנשים ומתחכך בהם. הם ישר מתחברים ליצור המוזר הזה שמתגלגל מולם. זה יוצר בלתי אמצעיות מיידית ופותח לבבות. אם תשאל אותי מה למדתי במסע, הדבר המשמעותי ביותר שלמדתי בו זה להקשיב".
לא הקשבת עד אז?
"האמת? - הייתי איש מאוד לא סבלני. בהקמת 'אתגרים', עמותת הספורט לנכים, עבדתי מאוד קשה, מאוד באינטנסיביות. ידעתי מה אני רוצה. לא הייתה לי סבלנות לתהיות ולברבורים. חתכתי דברים. הישיבות היו קצרות וענייניות. הכל ב'טורים' מאוד גבוהים. מהמקום הזה נולד המסע. רציתי לעשות משהו הפוך, אבל חששתי מההתמודדות עם הקשבה לכל-כך הרבה אנשים. למי יש סבלנות בשביל זה? זה מה שהפחיד אותי. לא הרכיבה האינסופית על אופני היד. לא הגשם. ולא החמסין. פתאום גיליתי שכאשר אתה שם את עצמך במקום של הקשבה, קורים דברים נפלאים. כשאתה מקשיב, הלבבות נפתחים".
והכל מגובה של אופני-יד, קרוב-קרוב לכביש.
"37 שנה אני לא מכיר גובה אחר. הרבה פעמים כשאני מדבר עם אנשים וצריך להסתכל אליהם למעלה, הם מסנוורים אותי. אבל יש לזה גם יתרון. כשאנשים רואים שמישהו בא אליהם מלמטה, הם לא מרגישים מאוימים. הרי בדרך כלל כשבא עיתונאי, כאילו הוא נוחת עליהם מלמעלה.
"כך, אגב, נכנסתי לשדרות בתקופת הקסאמים הכי קשה. לומר לך שלא התלבטתי אם להיכנס לשם? - בטח שהתלבטתי. סליחה, למה אני צריך את זה? מה, עוד פעם להסתכן? לא הספיק לי שנפצעתי במלחמה? ולא הייתי שם לבד. יצאתי לדרך עם צוות שהיה חלק בלתי נפרד מהמסע. אז להיכנס או לא? קודם כל לא רציתי לקחת אחריות על החבר'ה. התייעצתי איתם. הם התעקשו להיכנס. התאכזבתי. אם הם היו מסרבים, הייתי יותר רגוע אם כי לא ידעתי איך אתפוס מחסה במקרה שיכריזו צבע אדום".
היה צבע אדום?
"על הבוקר, כבר בכניסה לעיר! ואני בשוונג, החבר'ה לא ממש לידי. אני מסתכל לשמים ושומע מרחוק את הבום".
זה קטן עליך לעומת מה שעבר עליך בסואץ, הלא כן?
"שום דבר לא קטן אם זה נוחת בדיוק עליך. חוץ מזה אני לא הבחור הצעיר של אז ויש לי הרבה מה להפסיד. וכשנכנסנו לתוך העיר, חיפשנו את האקשן - ולא קרה כלום. יצאנו לחולות חוליקאת, מקום יפה. החלטנו להטות את אוהלינו שם. בלילה שמענו את הנפילות בעיר; בית נהרס שם בפגיעה ישירה. בבוקר דיוושתי לשם. היכן בעל הבית? - אמרו לי שהוא בעצבים. אשתו ובתו ב'ברזילי', באשקלון והוא מול ההריסות, לא מוכן לדבר עם התקשורת. איתי הוא לא ידבר? הרחקתי קצת את הצוות והתייצבתי מולו עם המצלמה על הקסדה. כשראה אותי ככה, הוא נפתח לשיחה בגובה העיניים".
יצאת לדרך עם צוות מצומצם.
"מצומצם מאוד. איך שאתה רואה את אמנון השמן, הוא חבר שלי מהצבא. אותו סחבתי אז על הגב כשהוא לא היה כזה שמן. אמנון שוורץ, שמו, איש מערכות אזעקה בדרך כלל, לקח על עצמו את כל הלוגיסטיקה עם איש צוות נוסף, גידי קטנוב. 'אני איתך באש ובמים!' אמר לי. איתנו היו שני צלמים מדהימים שהתחלפו שבוע-שבוע. יחיאל כהן הוא גמלאי הערוץ הראשון. עשר שנים לא נגע במצלמה. עבר לחיות בטבריה. כששמע ממני במה מדובר, נדלק. הוא היה מתחלף עם מוסי ערמון, צלם הטלוויזיה הצרפתית".
בן 61, שרון. לא במקרה בחר את ה-10 באוקטובר 2007 כיום שבו החל במסעו. 58 שנה קודם לכן נולד בווינה להוריו, יוצאי הונגריה. אמו ניצולת מחנה ההשמדה ברגן-בלזן. אביו היה באותה תקופה במחנה עבודה הרחק-הרחק בסיביר. לודוויג לאיוש סמוק, זה היה שמו של שרון בתעודת הלידה. אביו החל את הפרק הישראלי שלו בחקלאות, תחילה בניר-ישראל, בהמשך ברמת-רזיאל. כשלא הלך לו, הוא שהיה באחד המקומות הקר בעולם, עבר למפעלי ים המלח, אחד המקומות החמים בארץ.
אחרי התקופה המושבית, שרון גדל בבאר-שבע. "לא היה קל לגדול כבן של פליטים", הוא משחזר. "למזלי, בין השמות הלועזיים שאיתם נולדתי הסתתר יואל, שמו של סבא שלי. לגדול במקום כמו באר-שבע של אז, זה משהו שנשאר לכל החיים".
"להורים אולי לא היה קל, אבל לנו, הילדים, זה היה כמו גן עדן", מצטרף לשיחתנו יוסי שחר, חבר הילדות הקרוב של שרון, כיום סמנכ"ל כי"ל, אחת החברות הגדולות במשק. "לא היה לנו כלום, רק הרחוב עם עצי אשל מאובקים, כשבית הקברות הערבי היה מגרש המשחקים שלנו".
שרון: "שנינו גרנו בקצה העיר העתיקה, ליד השוק הבדואי. היינו זרוקים ברחוב. אבא בעבודה. אמא בבית. פרימוס. פתיליה. כביסות ביד. ואנחנו בחופש מלא. חוזרים מבית הספר, זורקים את הילקוט וחוזרים בערב. את השיעורים העתקנו מה'יורמים'. למדנו לקחת את האחריות על החיים שלנו. הבנו שאם לא נדאג לעצמנו, אף אחד לא ידאג לנו. לא היה כדורגל? - אז גלגלנו סמרטוטים ונהיה כדורגל. הכל עשינו בעצמנו וניהלנו קרבות מול ילדי שכונה א' שממול".
יוסי, איזה ילד היה יואל?
"יואל לא היה ילד בולט. הוא היה מעין ...מתאבד קטן. לא פחד מכלום חוץ מהחושך. מה שייחד אותו שהוא התחיל לתפוס מסלול לפני כולנו".
שרון: "הכל התחיל כשקיבלתי מאבי מצלמת 'קייב' רוסית כמתנת בר-מצווה. זה היה סיפור של אהבה ממבט ראשון. המצלמה הפכה מהר מאוד לבת הלוויה הצמודה שלי. מגיל 13 אני מתעד מה שסביבי. המצלמה הפכה לכלי שדרכה הייתי מסתכל על העולם דרך ה'פריים'. הקמתי מעבדה בבית וסטודיו".
בצבא שירת בסיירת חרוב. הגיע לקצונה במהלך השירות הסדיר. "אנחנו הדור שהחמיץ את מלחמת ששת הימים", לא ישכח. "חפרנו מקלטים. התנדבנו בבית החולים 'סורוקה'. וכשהתגייסנו, הלכנו להיות פייטרים. לא ייאמן איך מהמחזור הבאר-שבעי שלנו רובנו הגיעו לקצונה ביחידות מובחרות".
"בשיא המרדפים והפשיטות לא היה לי ספק לגבי מה שאעשה לאחר השחרור", הוא מציין. "היה לי ברור שאני יוצא ללמוד צילום בלונדון או בניו-יורק. ואיך? - לא היה אז דבר כזה 'אימא, אבא, תעזרו לי". כשהשתחררתי, עבדתי שנתיים קשה כדי לממן את הלימודים. נהגתי משאית. הייתי קצין הביטחון של מע"צ ומחלקת המדידות ברצועת עזה ובסיני. כדי להשלים הכנסה, צילמתי חתונות בערבים".
שרון, מכוון המטרה, תכנן לעצמו בקפדנות את עתידו, רק לא לקח בחשבון את הפציעה שארבה לו מעבר לפינה. "עם הראש ההרפתקני שלי רציתי להיות צלם שיסתובב בעולם ויתעד אירועים", הוא משחזר. "הנסיעה ללימודים בלונדון הייתה היציאה הראשונה שלי מהארץ. כשהגעתי לשם, לא היה לי מושג אפילו היכן אשן בלילה. היה לי איתי רק תיק עבודות שאיתו הצלחתי להתקבל בדרך לא דרך לאחד מבתי הספר שם, ישר לשנה השנייה. כמעט לא הבנתי דבר. רק ידעתי, למזלי, לצלם".
תוך ימים ספורים זה קרה. צהרי יום כיפור. רחש בבית הכנסת הפריע לתפילה. שמועות מהארץ. עצביו של שרון נמתחו. מה קרה? - תקרית בין ישראל למצרים, נאמר לו. למחרת הגיע לשגרירות ישראל. אנחנו מסתדרים, תוך יום-יומיים זה ייגמר, כך נאמר לו ולסטודנטים הישראלים האחרים שעטו על השגרירות.
"איזה מסתדרים?!" אומר שרון בנימה שמסגירה את רגשותיו. "מהר מאוד תפסנו שבארץ קורית קטסטרופה - ומטוסים אין. רק ב-9 באוקטובר העמידו לרשותנו מטוס ראשון. זכות-קדימה לקצינים. איזה מזל! הועלינו על מטוס שהגיע מארצות הברית עמוס בנשק. נחתי בשדה התעופה בלוד באשמורת בוקר יום ההולדת ה-24 שלי כשאני חנוט בחליפת זמש בריטית ובידיי תיק ג'יימס בונד".
תהליך החיול התנהל בעצלתיים. לשרון אצה הדרך. הוא קיבל פיקוד על מחלקת צנחנים והשתתף בקרבות בסיני. כמעט צלח את המלחמה בשלום. "ב-22 באוקטובר נשלחנו לפשיטה על פורט-פואד, העיר שחלשה על אחת מגזרות התעלה", הוא מעיד. "בדרך אל היעד קיבלנו הוראה לעצור ולחזור מפני שעמדה להיכנס לתוקפה הפסקת האש הראשונה. נשמתי לרווחה. וואללה, נגמרה המלחמה, אמרתי לעצמי. אני אורז את החפצים וחוזר ללונדון. בבוקר העירו אותנו, יאללה חוצים את התעלה!"
מבחינת שרון - לא האלוף עם התחבושת המדממת על ראשו - זאת הייתה חצייה גורלית, כשביום הלחימה האחרון נשלח עם פקודיו מהסיירת לתוככי העיר סואץ, כדי לחלץ את הצנחנים הלכודים שם.
שרון: "זה ריטואל, החוזר על עצמו בכל מלחמה - הרצון להספיק להשיג הישגים ברגע האחרון. 80 מהצנחנים שנשלחו לאותו קרב מחטפי בסואץ, חלקם ברכבים אזרחיים, מצאו שם את מותם. עלינו הוטל להציל את מי שאפשר היה להציל. הנגמ"ש שלנו חטף פגיעה ישירה מפגז שנורה על-ידי טנק מצרי, שלמעשה היה בגדה המזרחית, ה'ישראלית', של התעלה. כלומר, מהארמייה השלישית. מתוך ה-19 שהיו בנגמ"ש נשארנו בחיים שלושה. עפתי החוצה, חטפתי רסיס בגב, ישר בעמוד השדרה ושוב לא יכולתי עוד לזוז..."
חצי שנה היה מאושפז בבית החולים תל השומר, לאחר שמצא את עצמו משותק בפלג גופו התחתון. "כל אותו זמן לא היה לי ספק שלא אוותר על מימוש חלום הצילום", הוא מבהיר. בעודו בשיקום טווה את מהלכיו הבאים ולמד בקורס צילום טכני של הטכניון. בסיומו עבר ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. פרויקט הגמר שלו היה "בעקבות הר סיני", סרט תיעודי בן 50 דקות. כוכבו, עמוס טלשיר, לימים פרסומאי צמרת וכיום, סופר ו...נגר, הוא חברו של שרון מבאר-שבע.
בשנות ה-80, בעודו מתפרנס מעבודות קולנועיות, היה חדור שאיפה להביא אל המסך את נושא הלם הקרב. "בעצם, הסרט העלילתי שלי, 'בצילו של הלם הקרב', היה הראשון שחשף את את התופעה", מציין שרון. "עד אז כאילו אף אחד לא שמע. אף אחד לא דיבר. דממה. לחייל הישראלי אין חולשות-נפש. הוא תמיד גיבור. פתאום יצא החוצה העניין הזה שחיילים נפגעים בנפשם במהלכה של מלחמה כשלידם נהרגים חבריהם. אם תשאל אותי, זה לא היה פשוט במציאות של אז, ב-88', להתמודד עם נושא כה קשה. גורמים במשרד הביטחון אמרו לי 'עזוב, אל תיגע! למה לך לפתוח פצעים?"
הסרט, בכיכובם של אשר צרפתי ודן תורג'מן, היה לגבי שרון בבחינת התגשמות משאת-נפש. "ברגע שהשלמתי אותו, הבנתי שהשלמתי פרק חיים", אמר לי אז בראיון. "כשקלטתי את זה, פרצתי בבכי בקול רם. בכיתי וצחקתי לסירוגין. זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז המלחמה. הרגשתי שיכרון חושים של מי שמשא כבד נשר מעליו..."
ביימת את הסרט העלילתי הראשון שלך כשהיית כמעט בן 40, הסרט הופץ ב-40 מדינות ומאז לא ביימת עוד סרט עלילתי. סיפרת לי אז שאתה הולך לביים סרט על מחבר "התקווה", נפתלי הרץ אימבר. לאן הוא נעלם?
"מה אני יכול לעשות? הייתי צריך לגייס שני מיליון דולר וחצי בשביל הסרט הזה שהיה אמור להיות תקופתי. רציתי ולא הצלחתי".
יואל, היו לך עיניים גדולות מדי?
"לא. רציתי, לא הלך. אז הסתפקתי בסרט תיעודי על סטטיסט נצחי שהופיע בסרטים דאז. אתה רואה, אני לא רק במאי של סרטים שקשורים במלחמות. באיזשהו שלב סגרתי עם הערוץ הראשון על סדרה שהייתה אמורה להיקרא 'מפגשים מעבר לגדר' ואף קיבלתי מקדמה לקראת הצילומים בגבול ישראל-מצרים. הכל נעצר כשתוך כדי כך הקמתי את עמותת 'אתגרים'. זה היה חלום שהתממש במהירות למרות שהממסד לא ראה את הדבר בעין יפה".
מדוע?
"זה היה שינוי רדיקלי של התפיסה השיקומית של נכי צה"ל. עד אז בודדו אותם במרכזי שיקום ובמועדונים. כך הם לא היו חלק מהחברה. לא יכולתי לקבל את זה. הרי אנחנו כמו כולם ומסוגלים לעשות מה שאנשים רגילים עושים, כמובן עם התאמות למצבנו. 'בית הלוחם' זה יפה, אבל לא רצינו להסתגר בגטאות. רצינו לעשות ספורט ופעילויות עם כולם. ספורט אתגרי עושים בטבע - לא במקומות סגורים - וזאת עם חברים ומשפחה.
"קיבלנו תגובות מוזרות כמו 'מה, שנכים יעשו סנפלינג, סקי שלג, או צלילה?!' הממסד הסתייג. מועדוני הנכים ראו בנו מתחרים. אז תפסתי שכדי להרים את העניין, אי-אפשר לעשות את זה כהובי לצד הבימוי. היה לי ברור שאם לא אתן את כל-כולי לעניין, זה יתמוטט. אז עצרתי את הפקת הסדרה והחזרתי את המקדמה שקיבלתי לקראתה. חשבתי שאני 'עושה פוס' עם הקולנוע לחצי שנה כדי להתמסר ל'אתגרים', עמותה שאין כמותה בעולם".
כמה זמן נמשכה חצי השנה?
"12 שנים וחצי..."
ההכרה של הממסד הגיעה מאוחר יותר. "הבאנו לשינוי מוחלט של התפיסה החינוכית השיקומית לגבי נכים במדינת ישראל ובעולם", הוא אומר. לדבריו, כ-7,000 נכים משתתפים בפעילויות העמותה. כשיצא למסע "המדינה בדרך", שרון פרש מהניהול השוטף של "אתגרים" וכעת, הוא משתעשע באצטלת נשיא הכבוד של העמותה, המעסיקה כ-120 עובדים בשכר ומאות מתנדבים. זאת, בעודו ממשיך ממשיך בפעילות מעשית בשטח. צולל, משייט סירות מפרש וקיאקים, עושה סקי מים וסקי שלג, רוכב על סוסים ועל אופניים, יוצא לטיולי ג'יפים, צונח, עושה סנפלינג".
כמו בתחילת הפעילות של "אתגרים"?
"לא, התבגרתי מאז, בימים שבהם לקחתי על עצמי סיכונים מאוד גדולים. היום אני נזהר ומשתדל להתמודד עם סיכונים מחושבים. כבר הוכחתי לחברה, ובעיקר לעצמי, שאנחנו מסוגלים לעשות הכל. אין כמו הספורט האתגרי כדי לחזק את הביטחון העצמי של הנכה. כאן הספורט הוא לא המטרה עליונה כמו השילוב החברתי".
פעילותו הנמרצת של שרון למען אתגרים הביאה לו שלל תארים, פרסים ועיטורים. ביניהם "פרס יגאל אלון" על מעשה מופת חלוצי, תואר "היזם החברתי הראשון של ישראל" ופרס "מוביל חדשנות חברתית בעולם", שהוענק לו ע"י הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, שווייץ. "אני לא איש של תארים", הוא טוען, "ורק יכול להיות גאה לאן הגענו מנקודת האפס שבה התחלנו, כשרבים חשבו שנתרסק תוך זמן קצר. כשאני רואה את החבר'ה שלנו פעילים בשטח, זה הפרס הגדול ביותר בשבילי".
כאן, אולי, המקום להעיר שב-2004 העניק לך שר הבריאות את "אות החסד" על מה שתואר כתרומה יוצאת דופן להעצמתם של ילדים עם נכויות התפתחותיות.
"ואולי לא במקרה. מלכתחילה לא התכוונו להיות ארגון סקטוריאלי, אלא רצינו לסחוף לפעילות של 'אתגרים' את כלל הנכים, לא רק את נכי צה"ל".
יואל, בוא נניח את הקלפים על השולחן. יש אומרים שהממסד אמור היה לעשות מה שעושה "אתגרים".
"הרבה עמותות הוקמו בארץ כדי למלא איזשהו חלל חסר. בסופו של דבר, המדינה לא יכולה לעשות הכל. אתה יכול להעלות בדעתך איזשהו שר שימציא משהו כמו 'אתגרים'? רק אנשים בעלי 'דרייב' לדבר יכולים לממש אותו. מהממסד אני מצפה שיסייע תקציבית. זה מה שקורה, אם כי לא בא בקלות ודורש מאבק סזיפי".
שרון מתגורר בשכונת תל-ברוך, בצפון תל אביב. נשוי לדינה, אדריכלית פנים. איתי, 33, בנו בכורו מנישואיו הראשונים, הוא מתמטיקאי במקצועו. יניב, 25, דייג. דניאל, 23, מתחילה באוניברסיטת תל אביב בלימודי קולנוע וביולוגיה. אולי תמשיך את אביה.
דניאל מצאה עצמה מגויסת לסרטו של אביה. כאילו הייתה לה ברירה אחרת. עם קשריו, ארגן לעצמו צילומים בשייטת 13 של
חיל הים, רגע לפני שחרורה מהסדיר. פני החיילים שעמם הוא משוחח שם - מוסווים. לא כן דניאל שעמה הוא תופס שיחה על צוק מול הגלים המתנפצים אל החוף. הבת מספרת על לילה ראשון בלי אמא שבו כמעט רצתה לברוח מהבסיס. ואילו כעת, לו רק היה ניתן, הייתה ממשיכה בשירותה בו. היפה הזאת, שכמעט הפכה ל"מורעלת שירות", נועצת מבט במצלמה ומתוודה שדרך הצבא נעשתה יותר מחוברת לארץ. ואבא יואל? - הוא נמס נוכח הדברים. איזו נחת...
עוד רגע משפחתי. מי שמכיר את שרון מימים ימימה, לא יאמין למראה עיניו. קידוש של ליל שבת כהלכתו בביתו. "לא, לא חזרתי בתשובה", אומר מי שחשב את עצמו ככופר. "גם לא גיליתי את האור. אבל כעת מובן לי שאם לא יודעים מניין באים, לא יודעים לאן הולכים".
לאן הולכים, יואל?
"אני לא מרגיש כאיש תעשיית הקולנוע", מצהיר שרון. "אני לא הולך לעבוד בשביל אף אחד. אמשיך לעשות רק דברים שאוהב לעשות. אני יכול להרשות לעצמי את הלוקסוס הזה. כשאתפנה, אולי אוכל לסיים רומן שהתחלתי בכתיבתו. אבל לא אמרתי את המילה האחרונה לגבי בימוי סרט עלילתי שני. אף פעם לא מאוחר..."